שו"ת בנין דוד פז

ע"ש, ועי' בזקיני השער אפרים ז"ל סי' מ"ט דאין ראי' ממעמד ג' דהתם הוי הלכתא בלא טעמא, משא"כ לענין קנין כסף דילפינן מקרא, איך שייך לומר דניליף מקו"ח, ועי' בש"ך הנ"ל שתמה על הסמ"ע דמשמע מדבריו דישראל מעכו"ם קונה בכסף, מש"ס בכורות הנ"ל, ועי' בשער אפרים דגם הסמ"ע לא כיון לומר דישראל מעכו"ם קונה בכסף, כמפורש בפרישה ביו"ד סי' ש"ך, ובאמת גם הטו"ז בעצמו ביו"ד סי' ש"ך סק"ח העתיק תשובת הרמ"א ז"ל סי' פ"ז דאין לחלק בין עכו"ם מישראל לישראל מעכו"ם, ועי' בהגהות יד שאול ובחדושי הגרשוני ובבית מאיר, וכבר קדמם הש"ך והשער אפרים הנ"ל ע"ש ועי' בפרמ"ג סי' תמ"ח סק"ד ובמק"ח לקדוש זקיני מליסא ז"ל סי' תמ"ח סק"ה שכתבו בישראל שנתן מעות על חמץ לעכו"ם קודם הפסח. ועבר עליו הפסח דיש לסמוך על הפוסקים דאין מעות קונה ע"ש, ועי' בח"ס ז"ל סי' שט"ז ד"ה והנה דפסק כהש"ך בזה, וכן מבואר בריט"א פ"ב דבכורות אות י"ז שכ' דישראל שקנה מעכו"ם בכסף, תלי' בפלוגתת רש"י ור"ת ע"ש. ועי' בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' שי"א שהחזיק ג"כ דברי הש"ך דישראל מעכו"ם הוא ג"כ ספק אי קונה בכסף ולא כדברי הטו"ז ע"ש. ג) וראיתי לקדוש זקיני הגה"ק מסאכאטשוב ז"ל בחידושי מהרא"ך סי' ש"ך שדן ג"כ בענין שקנה ישראל פרה מעכו"ם בחוב שהי' חייב לו והחזיק בדברי הסמ"ע הנ"ל לתרץ מה שתמה עליו הש"ך עפי"ד הרמב"ן ז"ל דכיון דנהגו העכו"ם לקנות ע"י מעות מועיל הקנין מטעם סטימתא ואף אי נימא דלהפקיע מבכורה ל"מ קנין דיניהם, מ"מ לחייב בבכורה מועיל קנין דיניהם עש"ה וכ"כ בשו"ת בית שלמה יו"ד סי' קצ"ב לחלק דאף דאינו מועיל קנין דיניהם לפטור מבכורה, אבל מ"מ לחייב בבכורה מועיל קנין דיניהם א"כ בנ"ד מועיל קנין דיניהם לחייב בבכורה. אולם כבר מבואר למוח"ז הגאון ז"ל בשו"ת עטרת חכמים יו"ד סי' כ"ד דשיטת הרמב"ן ז"ל דכמו דאינו מועיל קנין דיניהם לפטור מבכורה כ"כ אינו מועיל קנין דיניהם לחייב בבכורה, ולענין יי"נ שאני כיון דהדמים חייב ליתן לו מדיניהם רשאי לקבל עש"ה וגם הבי"ש בעצמו בסי' קפ"ח ספוקי מספקא לי' בזה ע"ש, ועי' בשו"ת אמרי יושר ח"א סי' ע"ח שהביא שכן מוכח מדברי הרב התניא ז"ל באו"ח סי' תמ"א סעי' י"ב דגם לחומרא אינו מועיל קנין דיניהם ואם קנה ישראל חמץ מעכו"ם בקנין כסף מותר החמץ לאחר הפסח אף דהוי קנין בדיניהם כיון שהחמץ ברשות העכו"ם ע"ש ועי' בשו"ת תועפת ראם יו"ד סי' נ"ב וסי' נ"ג שהביא דברי הרמב"ן ז"ל דלהחמיר מועיל קנין דיניהם, אבל כבר מבואר בעט"ח הנ"ל להיפך. וכן נראה מדברי כ"ק מרן חוז"ל בשו"ת דברי חיים ח"ב סי' קי"ב שכתב מפורש בישראל שקנה פרה מעכו"ם בעד החוב להתיר מטעם ס"ס שמא מעות אינו קונה ע"ש א"כ משמע ג"כ דס"ל דמעות אינו קונה אף בישראל מעכו"ם דל"מ קנין דיניהם לחייב בבכורה. ד) וגם יש לומר דאפילו אי נימא דמהני קנין מעות מטעם סטימתא היינו בקנה מהעכו"ם בעד מעות מזומן אבל בקנה ע"י החוב גם לשיטת הטו"ז והסמ"ע והש"ג לא קנה דליכא סמיכת דעת הקונה שיקנו לו העכו"ם הפרה בעד החוב. וכעין דמבואר בחו"מ סי' רנ"ג סעי' כ' דהא דיכול השכ"מ להקנות הלואה שלו שביד אחרים. היינו בהלואה שיש לו ביד ישראל, אבל לא בהלואה שיש לו ביד עכו"ם דהנותן בעצמו לא סמך דעתא שיפרע לו, ולא למתנה גמורה נתכוון, וע"ש בסמ"ע סקמ"ה ובבה"מ סקל"ב. ה) ועוד יש לדון בנ"ד דהישראל קנה הפרה מהעכו"ם דאפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מכירה דקונה במכר גם מכח הלואה ע"ש הלא מבואר במקנה קידושין (ו' ע"ב) ברש"י ד"ה אינה מקודשת דאף דבישראל מלוה קונה, מ"מ בעכו"ם אינו קונה דבשלמא בישראל הוי המלוה כמו בעין משום שיעבוד הנכסים דהוי דאורייתא, אבל בנכרי אמרינן דשלד"א דהא דשד"א ילפינן מקרא דיוציא אליך העבוט ומבואר בפסחים [ל"א ע"ב] דישראל מעכו"ם לא קנה משכון, א"כ כש"כ דשכד"א ע"ש וגם בישיע"ק חו"מ סי' ר"ד סע"י מבואר דמש"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דמלוה קונה במכר דשד"א והוא כמו מלוה על המשכן ע"ש ובפנ"י פסחים (כ' ע"ב) מסתפק בזה אי שד"א שייך כומר בעכו"ם ע"ש א"כ בנ"ד יש לצדד דגם לשיטת הרמב"ם ז"ל ל"ה קנין דבעכו"ם אינו קונה ע"י הלואה, אכן בשו"ת ח"ס ז"ל יו"ד סי' שט"ז ד"ה גם, כתב בפשיטות דלפי מאי דקיימ"ל שד"א וגזל עכו"ם אסור מן התורה, אמרינן גם בעכו"ם שד"א ע"ש. אולם לפי מה שכתבנו לעיל י"ל דבעכו"ם אינו קונה במלוה, דלא סמך דעתא, וכה ראיתי בשו"ת תשורת ש"י ח"א סי' ל"ו שכ"כ בפשיטות, דכיון דאינו סומך על העכו"ם שישלם לו, לא קנה בהלואה גם לשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש. וראיתי ביד אברהם בהגהות ליו"ד שכ' ראי' נכונה לזה דגם להרמב"ם ז"ל דמלוה קונה במכר מ"מ בעכו"ם לא קנה דאל"כ יוקשה אמאי ס"ל להרמב"ם ז"ל בשדה דקונה במלוה ובאשה אינה מקודשת במלוה הא קנין כסף באשה מקנין כסף דשדה עפרון ילפינן לה בגז"ש בריש קידושין וע"כ צ"ל דבעכו"ם ל"מ לקנות ע"י הלואה ושדה עפרון לא נקנית במלוה כיון שהי' עכו"ם ע"ש. אמנם בנ"ד י"ל לפי מ"ש הה"מ בפרק ה' מה' מכירה ה"ד להסביר שיטת הרמב"ם שנקט בלשונו דראובן מכר מטלטלין לשמעון בחמשים זוז והי' לשמעון יין או בהמה, ואמר לו ראובן מכור לי אותו בנ' זוז שיש לי בידך דמי המכר וא"ל הן קנה כל מקום שהן אבל אם הי' חוב לו עליו שלא מחמת המכר וא"ל מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם לא קנה עד שיעשה איזה קנין בו עיי"ש וכתב הה"מ להסביר הענין דכיון דמחמת מכר נינהו הו"ל כאילו לא נתחייב לו מעולם במעות וכאילו החליפו פרה בשור דכיון שמשך הא' קנה השאר בכ"מ שהיא אבל במעות הלואה ליכא למימר הכי, ועיין בלח"מ מ"ש בזה, ובסמ"ע סי' קצ"ט ס"ק הביא ג"כ דברי הה"מ ע"ש. ומעתה הא כבר נודע שיטת הר"ת בקידושין (ג' ע"א) ד"ה אשה דמהני קנין חליפין בעכו"ם וכן פסקינן בחו"מ סי' קכ"ג, וע"ש בש"ך ס"ק ל' שהאריך לחלוק על הר"ת והביא בשם המהר"ם מינץ והמהרשד"ם ששיטת הר"ת היא דעת יחידי ע"ש, אמנם כבר האריך בשו"ת שער אפרים להשיג על דבריו ע"ש ובתומים ס"ק י"ב כתב שאין לזוז מפסק הר"ת דמועיל קנין חליפין בעכו"ם, וכ"ה בעטרת חכמים בשם הח"ס יו"ד סי' י"ד ובישיע"ק או"ח סי' תמ"ח סס"ק ו' דכן הוא הסכמת רוב הפוסקים דמועיל קנין חליפין בעכו"ם עיי"ש, וא"כ לפי"ז בנ"ד דהי' הלואה מחמת מכר ולהה"מ מקרי קנין חליפין ושפיר מועיל גם בעכו"ם.