שו"ת בנין דוד פה

ו) והנה ראיתי במנחת פתים יו"ד ש"כ שהביא ראי' דשרי להפקיר בשבת עכ"פ לצורך מצוה, מהרא"ש פרק ג' שאכלו ס"כ שכתב במעשה דר"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה, דלא מסתבר לי' דאיירי בעשרה דאורייתא כגון לקריאת פ' זכור, דמשמע בכל ענין איירי עכ"ל. ותי"ל דא"א כלל לומר דבפ' זכור הי' דהא פרשת זכור קורין בשבת, ואיך אפשר לשחררו בשבת הא צריך לכתוב גט שיחרר, ועכצ"ל שיכול להיות שר"א הפקירו וסובר דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרר, וא"כ ע"כ שמעינן דשרי להפקיר בשבת לצורך מצוה עכ"ד. ואפשר עוד לפלפל בזה דאין ראי' כל כך, די"ל דהגט שחרר הי' נכתב בע"ש על תנאי דאם לא יהי' בשבת עשרה יחול השיחרר למפרע וכבר נודע חקירות הגר"ע קנ"ט דמותר לעשות קנין בע"ש על תנאי שיחול הקיום תנאי בשבת וממילא יוחל הקנין בשבת, ומביא ראי' מיומא י"ג ע"ש, ועיין בספר שו"ת הרד"ד לזקיני מאוה"ג מלאסק ז"ל או"ח מהד"ב סי' כ"ה תשובה נפלאה וארוכה בענין זה, ומסיק דלצורך מצוה שרי להקנות ע"ש על תנאי שיחול בשבת עיי"ש וא"כ אין ראי' כ"כ דמותר להפקיר בשבת אמנם באמת מלשון הגמרא נראה שהי' השוחרר בשבת, מדקאמר שהי' בא לביהכ"נ ולא מצא שם עשרה שחרר עבדו משמע דאז שחררו, ז) ובהיותי בזה עלה בדעתי לתרץ דיקדוק הצל"ח שם בברכות [מ"ז ע"ב] בהא דאמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין, ופריך מר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה שחרר אין לא שחרר לא, ומשני תרי איצטרכי' שחרר חד ונפיק בחד, והדר מקשה והיכי עביד הכי הא אמר ר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, ודיקדוק בצל"ח דלכאורה קושיא זו אינו ענין לשמעתין, והוא קושיא לעצמה מעובדא דר"א על מימרא דר"י, והי' לגמרא לומר גופא מעשה דר"א וליפריך והיכי עביד הכי, וכיון דלא קאמר גופא משמע דשייך להאי דלעיל עכ"ק, ונראה לתרץ בס"ד דלכאורה יש להעיר לפימ"ש הרשב"א גיטין ל"ח ד"ה והא דתנן דאחזוקי אינשא ברשיעא לא מחזקינן ובוודאי עביד העבד נייח נפשי' להאדון ומש"ה שחררו וליכא שוב איסר דלעולם בהם תעבודו, דהטעם שאמרה תורה לעולם בהם תעבודו, משום לא תחנם דאסור ליתן לעכו"ם מתנת חנם, אבל בדעשה העבד לרבו נייח נפשי' ליכא איסר עיי"ש, וא"כ קשה מה פריך הגמרא הא המשחרר עבדו עובר בעשה הא בוודאי עביד לי' העבד נייח נפשי' וליכא איסור, אמנם בפשיטות יש לומר דזה מסתבר דשיטת הרשב"א הנ"ל הוא רק אם הטעם דאסור לשחרר הוא משום לא תחנם, אבל א"נ דאסור מצד גזירת הכתוב, א"כ אפי' אי עביד לי' נייח נפשי ג"כ אסור כמובן, והנה מבואר בהרא"ש בברכות שם דמש"ה ס"ל ריב"ל דתשעה ועבד מצטרפין הגם דכתיב ובתקדשתי בתוך בנ"י, מ"מ כיון דעבד מחיוב במצות כאשה ע"כ הוא חשיב כישראל ושכינה שורה עליו, ומקרי ונתקדשתי בתוך בנ"י עיי"ש, וא"כ לפי"ז לריב"ל דס"ל דעבד הוא בכלל ישראל דשכינה שורה עליו. לא שייך כלל לומר שיהי' אסור ליתן להעבד מתנת חנם, וע"כ לדידי' הא דאמרה תורה לעולם בהם תעבודו הוא מצד גזיה"כ, א"כ שוב אין נפמ"נ אם עביד העבד נייח נפשי' או לא, ואפי' עביד נייח נפשי' ג"כ איכא איסור דלעולם בהם תעבודו, ושפיר פריך הגמרא איך שחרר ר"א עבדו הא איכא איסור דלעולם בהם תעבודו, ושפיר מתורץ דיקדוק הצל"ח הנ"ל דאיזה המשך יש להקושיא להא דריב"ל, ולפי הנ"ל ניחא דבלא מימרא דריב"ל דעבד ותשעה מצטרפין לא הוי פריך, די"ל דמסתמא עבד לי' נייח נפשי' רק לריב"ל דס"ל תשעה ועבד מצטרפין שפיר אסור אף בדעבד לי' נייח נפשי', כיון דלעולם בהם תעבודו הוא מטעם גזיה"כ ולא משום לא תחנם ודו"ק היטב. ח) וראיתי בשמן רוקח ח"א ט"ז שהביא ראי' דמותר להפקיר בשבת, ממס' שבת (קל"א ע"א) ושוין שאם ציין טליתו שהוא חייב מ"ט אמר ר"י לפי שאין קבוע להם זמן, אמר לי' אביי אדרבה מדאין להם זמן קבוע כל שעתא ושעתא זמנו, אלא אמר ר"נ אר"י הואיל ובידו להפקירן עכ"ל, הרי מפורש דאף בשבת ויו"ט מיתר להפקיר עיי"ש וכבר קדמו בראי' זו בעבודת הגרשוני מובא בשעה"מ פ"ח מלולב הנ"ל, ובשדי חמד כללים מערכת ה' אות ק' הביא בשם מנחת משה או"ח ס"א דדחה הראי' הנ"ל דמותר להפקיר בשבת מדמותר לטלטל דמאי משום דאי בעי מפקיר נכסי, די"ל דלעולם אסור להפקיר בשבת ואפ"ה חזי לי' דבידו לעשות באיסר להפקיר אף שאינו רשאי עיי"ש, ולא ראה שכבר קדמו בזה בקהלת יעקב הל"ל, וכתב דזה אינו דאי אסור להפקיר אפי' בדיעבד הי' אסור, דומי' דתורם בשבת דקנסוהו רבנן שכא יאכל כיון דעבר ותיקן במזיד, ועוד דאיך אפשר לומר דמותר לטלטלו לכתחלה משום דחזי לי בדיעבד, כיון דמן הדין לא חזי לי' לכתחלה עיי"ש בדבריו היקרים בזה, ופלא על השד"ח שלא הביאו. ט) והנה כ"ז בעלמא היכי דלא הי' שום קנין אבל הכא שהי' מקודם קנין דרבנן, ובאמת העיר השואל בחת"ס יו"ד שי"ד שיועיל קנין דרבנן מטעם הפקר בי"ד הפקר, והפקר פטורה מבכורה וכתב החת"ס לדחות דזה שאמרו הפקר בי"ד הפקר. אין הכונה שהוא מופקר לכל וכל הקודם זכה, אלא לכשיבוא זה לזכות בו יהי' כזוכה מן ההפקר, ואדעתא דהאי גברא אפקרינהו ולא אדעתא דכ"ע, ולכן כל זמן שלא בא זה וזכה בו הרי הוא באחריותו של זה המחזיק עתה עיי"ש באריכות וא"כ הרי גם הרמב"ן והפר"ח דאסרו להפקיר בשבת מ"מ מודים דבחמץ כיון דבלא"ה הוי אינו ברשותו רק התורה אוקמי ברשותו לכן סגי בהפקר כ"ד, א"כ י"ל דה"ה הכא בנ"ד דכבר הי' קנין דרבנן והוי הפקר בי"ד הפקר, רק כל זמן שלא זכה בו אחר הוי ברשותו. א"כ שפיר שרי להפקיר אח"כ אף בשבת, דאין זה דומה להפקר דעלמא דגזרו משום מקח וממכר, דזה באמת כבר הפקרהו הבי"ד אם יזכה בו אחר ושפיר מועיל להפקיר אף בשבת וזה ברור בסברא. י) ועוד י"ל דבאמת מה"ת מותר להפקיר אף בשבת, וליכא רק איסר דרבנן גזירה משום מקח וממכר, וא"כ הכא דהי' בלא"ה קנין דרבנן וא"כ מה"ת יכול להפקיר אף בשבת ופטורה מבכורה, והוי רק מכח איסר דרבנן, מועיל קנין דרבנן דהוי של העכו"ם, וממילא לא מקרי עבד איסר בההפקר כיון דמדרבנן אין זה שלו דכבר הוא של הנכרי, ואין שום איסר בזה שמפקירו, ושפיר מועיל ממנ"פ י"א) עוד י"ל דבאמת כל ענין הפקר בשבת הוא משום גזירת מקח וממכר, וזה שייך בדבר הנוגע לממון כמקח וממכר, אבל הכא כשהעכו"ם עשה קנין דרבנן, א"כ הרי החכמים אמרו דהוא כבר של נכרי, רק דלענין איסר בכור דהוא איסר תורה אינו מועיל קנין דרבנן, וא"כ אם מפקיר אח"כ בשבת