שו"ת בנין דוד עט

לתוך שלו וכן קיימ"ל כמבואר שם בהר"ן וע"ש בר"ן דמה"ט מותר כל אחד ואחד ליכנס לחצר דכיון שהמה שותפים בהחצר א"א לומר דהאי חצר כולה דמר וכולה דמר דאי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר אלא הכא אמרינן דבשעה שלקחו החצר על דעת כן לקחו שבשעה שישתמשו בה אחד מהם תהי' כולה שלו דבוודאי יכול אחד להקנותה שיהי' חודש אחד לראובן וחודש אחד לשמעון ובזמן כל אחד ואחד קני' לו לגמרי נמצא שבשעה שמשתמש בה הוי החצר שלו לגמרי עיי"ש שהאריך בזה א"כ ה"נ בנ"ד דלא שייך להישראל רק החצי בהמה והחצר שעומדת בו הבהמה אין בה כדי חלוקה שתהי' החצי בהמה עומדת בחצר המושכר לישראל וחצי הבהמה בחצר העכו"ם א"כ בכל מקום שהבהמה עומדת הוי חצר של שותפין דחצי מושכר לישראל וחצי הוא של עכו"ם ע"כ אמרינן בעת שישתמש העכו"ם בהחצר הוי כולו שלו א"כ בעת שקונה החצר את הבהמה לא הוי של ישראל רק ברגע זו הוי חצירו של עכו"ם לגמרי ושפיר קונה לו חצירו החצי בהמה ולא יוקשה דנימא להיפך דהא לפי מה שבארנו לעיל הוי החצי בהמה הפקר וא"כ הלא חצי החצר הוא של ישראל דיש לו חלק בהחצר המושכר לו להחצי בהמה שיש לו וא"כ הלא הוא שותף עם העכו"ם בהחצר א"כ נימא דיוקנה החצר להישראל לזכות בחצי הבהמה של הפקר מטעם הנ"ל דכל אחד ואחד בשעה שמשתמש הוי שלו לגמרי ואמאי נימא דהוי לגמרי של העכו"ם נימא דהוי חצר כולה לישראל על רגע חדא לקנות החצי בהמה של הפקר. אמנם הדבר נכון לפימ"ש בנה"מ בפתיחה לסימן ר' דאף דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו מ"מ החצר המושכר אינו קונה לו רק מדעתו כיון דאף החצר של המשכיר הוא יד המשכיר רק שהשוכר שכרו הוי כשוכר יד בעה"ב דמבואר בסי' ע"ר ס"ג בשוכר פועל דהוי כשוכר יד למלאכתו והדין הוא דמציאת פועל לעצמו דלאו אדעתא דהכי אשכרי' ומש"ה נמי בשוכר חצר של בעה"ב ונכנס מציאה לחצר שלא מדעת השוכר המציאה לבעל החצר עכ"ד עיי"ש וא"כ הכא דהישראל אינו מתכוין לקנות והוי כמו שלא מדעתו א"א לישראל לקנות החצי מן ההפקר והוי של נכרי. ובפרט דאף דאמרינן דחצר קונה שלא מדעתו ואף בלא כונה מ"מ במקום שאינו רוצה לקנות בוודאי לא מהני דהיפך כונה בוודאי אינו מועיל וכמ"ש לעיל וכיון דאמרינן במס' ב"מ כיון דנפל גלי' דעתי דלא ניחא לי' לקנות וא"כ הרי הישראל אינו רוצה שיקנה לו החצר החצי בהמה של הפקר כדי שלא יתחייב בבכורה ושפיר קנאה הנכרי והוי שותפות עכו"ם ופטורה מבכורה. ועוד יש להעיר דעדיף כח העכו"ם בהחצר מכח הישראל דהעכו"ם יש לו קנין הגוף בהחצר וגם בחצי החצר קנין פירות לא כן הישראל אף דיש לו חלק בהחצר מכח שמושכר לו מ"מ הרי ע"י שכירות לא מקרי רק קנין פירות וא"כ יש לומר כשבא מציאה או דבר של הפקר דקונה העכו"ם שיש כו קנין הגוף בהחצר משנאמר דהישראל קנה כיון שאין לו בו רק קנין פירות וכעין זה מבואר בשו"מ מה"ד סי' קכ"א שהאריך בפילפול דהא דחצר השותפין אין קונין זה מזה הוא דוקא כשיש לשניהם קנין הגוף אבל אם יש לאחד קנין הגוף ולשני קנין פירות יכול לקנות זה שיש לו קנין הגוף והביא כן בשם הריט"א בפ"ב דבכורות דף כ' ע"ב עיי"ש ויש להאריך בזה ואכמ"ל. ובפרט דאף אם לא נימא דהחצר קונה החצי להעכו"ם כיון שגם הישראל יש לו חלק בהחצר מ"מ הרי זה מקרי חצר של שותפין וממילא הישראל קנה רבע מההפקר והעכו"ם קונה ג"כ רבע מההפקר ונמצא דיש לישראל שלשה חלקים בבהמה ולהעכו"ם יש רבע אחד אבל עכ"פ גם ברבע אחד נפטרה הבהמה מבכורה כיון דעכ"פ מקרי יד עכו"ם באמצע כיון דיש לו בו חלק וזה בכור. י"ג) ועוד יש להעיר דאיך י"ל דהחצר של עכו"ם קונה להעכו"ם החצי בהמה מהפקר הלא בהבהמה מעורב חלק חצי של ישראל והוי כשוכר החצר של העכו"ם וא"כ הרי הוי כעומדת הבהמה בחצר שמעורב בו מטלטלין של מוכר ושל לוקח דלא קנה הלוקח כיון דאין חלקו מסיום כמבואר בחו"מ סי' ר' ס"א ברמ"א ואף להש"ך והסמ"ע דבדעת אחרת מקנה מהני מ"מ הכא גבי הפקר ל"ה דעת אחרת מקנה וכמו שכתבתי לעיל ול"ה חצר המשתמרת כיון דמעורב עם חלק ישראל. אמנם הדבר נכון לפימ"ש בנה"מ סי' ר' ס"ק ב' דהא דאינו קונה במעורב מטלטלין של המשכיר הוא דוקא כשהחצר הי' של מקנה רק אח"כ השכיר להקונה מקום הפירות ולא הי' הפסק בין המטלטלין שקנה לשל המוכר אז מקרי אינו משתמר אבל כשהי' החצר של הלוקח ופירות של המוכר מונחים שם ומכר לו מקצת הפירות ולא הי' הפסק בין הפירות שקנה להפירות של המוכר מקרי חצר המשתמר וקנה לו אפי' להמחבר דכל שאין גוף החצר שלו רק כאכסניא שאין מבטל שמירת המקבל עיי"ש בדבריו היקרים וא"כ הכא דהחצר הוא של עכו"ם והשכיר להישראל החצר להעמיד בו הבהמה מהני אף שמעורב בהמה של ישראל בתוכו דהא הישראל הוי רק כאכסנאי ושפיר קונה החצר להעכו"ם אף שמעורב בו חלקו של הישראל והבן. י"ד) עוד יש לדון בנ"ד להתיר דהנה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' שי"ח העיר השואל כשמסר הבהמה להמשרת והמשרת האכילה והשקה בבית אדוניו הישראל דלא קנה מכח שני טעמים אע"ג דמסירה לא בעי מיד ליד מ"מ הא המסירה הי' ברשות של מקנה ואף דמסירה מועיל גם בכה"ג מ"מ ברשות המוכר לא ועוד כיון דהמקנה והקונה סברו דכבר קנה בכסף א"כ המסירה הוי בלא כונה ואינו מועיל והחת"ס מקיים דברו דמסירה ברשות המקנה לא מהני ולענין דל"ה בכונה הביא מקודם דברי המרי"ט סי' ק"ו דחצירו קונה אף שלא מדעתו ולבסוף בד"ה אלא הביא הרבה פוסקים דאין חצירו קונה אלא הפקירא אבל לא אבידה אפי' נתייאשו הבעלים כמבואר בח"מ סי' ר"ס בסמ"ע ס"ק ב' עייש"ה א"כ בנ"ד שהישראל הוליך הבהמה להעכו"ם ומסר אותה להעכו"ם והעכו"ם האכילה והשקה בבית עכו"ם א"כ שוב הי' המסירה במקום הלוקח ואי דלא הי' כונה לקנות הלא לפי הנ"ל שהארכתי הוי החצי בהמה הפקר ובהפקר קונה חצירו של אדם שלא מדעתו דל"ד לאבידה דכיון דאילו הוי ידע לי' לא הוי מפקיר כמ"ש בסמ"ע סי' ר"ס ס"ק ב' משא"כ בנ"ד דהא העכו"ם המוכר נסתלק ע"י המעות והוי כנכסי הגר והוי הפקר ממש שפיר קונה המסירה אפי' שלא בכונה וז"ב. ט"ו) עוד יש לדון בנ"ד דכבר כתבתי דבנ"ד יש קנין כסף דאף שאין שליחות לעכו"ם מ"מ המעות עושה הקנין ורק משום דכסף לחוד לא קנה ובאמת העירו המפו' אמאי לא יועיל קנין כסף