שו"ת בנין דוד עז

וכעת ראיתי בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ק סי' ק"מ דהא דהפקר חשוב דעת אחרת תלי' בפלוגתת רש"י ותוס' במס' ב"מ (י"א ע"א) דלרש"י כל זמן שלא זכה בה אחר עוד שם בעלים עליו ולא דמי להפקר מדבר ונכסי הגר שמת שנסתלק שם בעלים לגמרי, אבל באדם המפקיר עד שיזכה בו אחר עוד שם בעלים עליו ושפיר מקרי דעת אחרת מקנה אותו ולתוס' כיון דהפקירו אזיל לי' רשות בעלים לגמרי וממילא לא הוי דעת אחרת מקנה עיי"ש [והדבר צ"ע אי רש"י ס"ל כן די"ל דרק בזרק ארנקי אבל בהפקר בעלים לא חשוב דעת אחרת מקנה עיי"ש בשטמ"ק ואכמ"ל] וכה ראיתי בקצוה"ח סי' ע"ר ס"ק א' שכתב ג"כ דהא אם הפקר חשוב דעת אחרת תלי' בפלוגתת רשיי ותוס' הנ"ל דלרש"י הפקר מטעם נדר הוא ואינו יכול לחזור ודומה לצדקה לעניים דהעניים זוכים מיד בעלים אף שנדר מכבר ולכן הוי דעת אחרת מקנה וה"ה בהפקר משא"כ לתוס' ועיין בקצוה"ח סי' רס"א ס"ק א' בזה. ובפרט לפימ"ש הקצוה"ח סי' רל"ה ס"ק ד' וסי' ער"ה ס"ק ד' דדעת אחרת מקנה הוא מטעם זכי' ובעכו"ם דלא שייך זכי' לא שייך דעת אחרת מקנה ועי' בנה"מ סי' ר' ס"ק ט"ו ובסי' רל"ה וער"ה מ"ס בזה וא"כ הרי הוי בלא כוונה כיון דליכא דעת אחרת מקנה ועיין בחת"ס עמ"ס ע"ז דף ע"א שמדחה דברי הקצוה"ח בזה וכתב דגם בעכו"ם מועיל דעת אחרת מקנה ועיין מהרש"ם ח"ב סי' ע"ה שהביא כן בשם הדרישה יו"ד סי' ש"ך עיי"ש. אמנם נודע שיטת המרי"ט ח"א סי' ק"ן ובח"ב חו"מ סי' מ"א שהעלה דבר חדש דבחצר לא בעינן כוונה לקנין כמו דאמרינן חצירו של אדם קונה שלא מדעתו ה"ה דלא בעינן כונה כלל וא"כ שפיר הי' מקום לומר דהעכו"ם קונה מטעם חצר אף בלא כונה, אך התוס' במס' ב"ב (נ"ד) דיה אדעתא כתבו דזה דחצר קונה שלא מדעתו הוא דוקא היכא שאינו יודע אם הוא בחצירו אבל אם הי' יודע הי' רוצה לקנות אז שפיר מועיל הקנין אף שלא מדעתו אבל היכי שיודע ואינו מתכוין לקנות אזי אינה קונה ועי' בחת"ס יו"ד שי"ח בד"ה ומינה מ"ש בזה וא"כ לכאור' הכא דידע דהוא בחצר רק שלא נתכוין לקנות א"כ הי' סברא דלא יועיל בלא כונה. אמנם לאחר העיון נראה לחלק בין סברת התוס' לכאן דבאמת הענין דבחצר לא בעינן כונה אף דבכל הקנינים צריך דעת קונה ומקנה ואמאי בחצר דליכא שום כונה יועיל, ונראה דהסברא הוא דבשלמא קנין משיכה או הגבהה הרי המעשה זה שעושה אינו מורה שהחפץ זה שלו הוא דאטו מי שמגביה חפץ או שמושך הוא סימן שהוא שלו וכיון דהמעשה הזה אינו עומדת לכך שעי"ז יקנה לו החפץ מש"ה צריכים כונה להקנין ואז ע"י שמכוין שבעשי' זה יהי' הקנין שפיר מועיל הקנין אבל חצר שלו שדרכו של אדם להניח שם חפציו הרי סתמא עומד החצר לכך שכל מה שימצא בהחצר שייך לבעל החצר ומש"ה לא בעינן כונה דאנן אמרינן אף בסתמא הוי כמתכוין כיון דהחצר עומד לקבל חפציו של בעלי' וכבר נודעים דברי הראשונים בסוגי' דמצות צריכות כונה דאף דאמרינן דלא בעינן כונה אבל בהיפך כונה אינו יוצא כיון דההיפך מפקיע מן הסתם ושפיר יובן סברת התוס' דכיון שהוא יודע ואינו מתכוין גרע טפי משום דזה מקרי היפך כונה וזה דחצר קונה שלא מדעתו ושלא בכונה היינו דסתמא עומד לכך וליכא כונה להיפך שאם הי' יודע הי' מכוין לקנות אבל ביודע ואעפ"כ אינו מתכוין לקנות זה מפקיע הסתמא דחצר ושפיר לא מהני החצר וז"ב. ומעתה כ"ז היכא דחזינן דאינו רוצה לקנות אז מקרי זה היפך כונה אבל הכא דהוא רוצה לקנות החפץ רק מש"ה לא ביון לקנות ע"י החצר משום שחשב שכבר קנאה ע"י קנין אחר בקנין כסף והרי הדבר שלו ככל הדברים השייכים לו ומונחים בחצרו וא"כ הרי רוצה בקנינו של אותו דבר רק דסובר דלא צריכין לקנין החצר זה בוודאי לא מקרי היפך כונה דהא אם הי' יודע שלא הועיל הקנין כסף הי' בדעתו שהחצר יעשה הקנין כיון דהוא רוצה בקנינו ולכן אמרינן דסתמא דהחצר מועיל גם לזה והוי שלו אף בלא כונה וזה ברור בסברא בס"ד ויש להאריך עוד בזה ואכמ"ל וכעת מצאתי בשו"ת מהר"ם מינץ סי' פ"ב [הובא במהרש"ם ח"ב סי' ע"ה] דדוקא כשאינו רוצה משום שהוא בזה בעינין והו"ל כמכוין בפירש שלא לקנותו אבל כשהי' סבר שהוא שלו לא גרע מלא ידע כלל וקונה לו חצירו עיי"ש. אמנם ראיתי במחנה אפרים ה' קנין משיכה אות ד' שהביא דברי הירושלמי פ"ד דמס' שביעית דקאמר מאימתי אדם זוכה בפירות שביעית ר' ירמי' סבר משיתנם לתוך כלי ר"י סבר אם נתנם לתוך כלי לא זכה בהם דהוא סבר דאינהו דידי' ולאו אינהו דידי' ע"כ, ומפרש דפלוגתתם הוא דר' ירמי' ס"ל שהלוקט פירותי' בשביעית נהי' דאין ידו זוכה לו משום דאין מתכוין לזכות שסובר שהם שלו מ"מ אם נתנם לתוך כליו זכה דכליו של אדם זוכה לו מדין חצר וחצר זוכה אף שלא מדעתו ולא דמי לידו דאינו קונה לו שכא מדעתו דחצר מדין שליחות איתרבי' וקיימ"ל דזכין לאדם שלא בפניו ור"י סבר חצירו מדין יד קאתו וכשם שאם אחזם בידו וסובר שהן שלו לא קנה, ה"ה חצירו לא קנה לו עכ"ד וא"כ בעכו"ם זה דמועיל חצר ע"כ הוא מטעם יד דמטעם שליחות הא אין שליחות לעכו"ם וא"כ שוב שפיר גם בחצר בעינן כונה ועיין בקהלת יעקב בתוס' דרבנן סי' ק"א באריכות בענין זה. אכן יש לומר לפי"ד הקצוה"ח סי' קצ"ד ס"ק ב' שהבאתי לעיל דאף אי חצר מטעם שליחות איתרבאי מועיל חצר בעכו"ם כדמועיל בישראל אף דהחצר אינו בן ברית ה"נ נעשה החצר שליח להעכו"ם אף דאינו בן ברית וכן לפי סברת הטטו"ד שהבאתי דבחצר דבע"כ מהני אף לעכו"ם בתורת שליחות וא"כ שפיר יש לומר דגם לעכו"ם קונה החצר שלא בכונה ושלא מדעתו דהטעם דבעינן דעתו וכונה כיון דאין זכי' לעכו"ם לא מהני שלא מדעתו ושלא בכונה אבל לפי"ד הקצוה"ח דחצר לעכו"ם מועיל מטעם שליחות לא בעינן כונה לקנות ושפיר מועיל הכא קנין חצר אף שלא בכונה. שוב מצאתי בשו"ת בית שלמה או"ח ח"ב סי' ס"ד באמצע התשובה שהביא ג"כ דברי המח"א הנ"ל דתלי' אי מטעם יד או מטעם שליחות איתרבאי וממילא בנכרי דמטעם יד לא יועיל ולבסוף הביא דברי הקצוה"ח הנ"ל דאף דאין שליחות לעכו"ם מ"מ החצר מועיל כמו לישראל ולכן קונה אף בלא כוונה לעכו"ם כמו לישראל עיי"ש. שבתי וראיתי דבנ"ד לא שייך כל זה דכיון דאנו דנין שהעכו"ם יקנה מהפקר והכא בהפקר לכ"ע מטעם יד קאתינן כמ"ש הנמ"י במס' ב"מ (י"א ע"א) ד"ה ראה אותן רצין דמקשה איך חצר קונה