שו"ת בנין דוד עו

ח) ונראה לדון עוד לפימ"ש הח"ס יו"ד סי' ש"י ושט"ז לתרץ קו' המפורשים איך מהני בחמץ ובבכור קנין חצר דהוא מטעם שליחות והא אין שליחות לעכו"ם והעלה שם דהא אי לא חידשה תורה שום קנין לא לישראל ולא לעכו"ם הי' בנוהג שבעולם אדם קונה מחבירו ע"י מעות שנותן לו ואח"כ הי' לוקח מקחו לרשותו ובזה הי' נגמר הקנין וכ"כ רש"י רפ"ב דבכורות ד"ה כלל וכלל לא עד שתבוא לרשותי ובזה יהי' נגמר הקנין ורק התורה חידשה לנו קנינים חדשים בכסף לחוד בלי שיקח הדבר הנקנה לידו כלל או במשיכה ואפי' אינו לוקחה לרשותו רק אפי' בסמטא או ברה"ר כשימשכנה או הגבי' או ע"י חצר ולזה נתחדשה התורה קנינים אבל בנותן מעות ולוקח לרשותו הוא קנין גמור שהי' עוד קודם מתן תורה לא מטעם שליחות ע"ש: וא"כ בנ"ד דנתן העכו"ם מעות ולקח הבהמה לרשותו א"כ אף דאמרינן אין שליחות לעכו"ם מ"מ הרי זה קנין שהי' עוד קודם מתן תורה וכי הי' מוכרחים למסור המעות בעצמו הלא העיקר הי' שישלם בעד החפץ שקנה ולא הי' נפמ"נ אם נתן בעצמו המעות או ע"י שליח אפילו ע"י שליח עכו"ם א"כ הוי קנין שהי' עוד קודם מתן תורה והוי קנין גמור וזה ברור בס"ד. ט) עוד נלפע"ד לדון בנ"ד דבשו"ת בי"ש הנ"ל מצדד להתיר בכה"ג דנתן עכו"ם מעות לישראל דלהריב"ש לא קנה עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם אבל המכ"מ רפ"ד מה' חמץ תמה ע"ד הריב"ש והעלה דגם הישראל לא קנה כיון דלא נתכוין לזכות לעצמו וגם המקח אינו חוזר למוכר כיון דלקח מעות נסתלק מהחפץ והוי הפקר כהאי דפרק חזקת הבתים עכ"ד המל"מ ולפי שיטת התוספתא רפ"ב דבכורות בהמות הפקר פטורה מבכורה וכן מפורש בחת"ס סי' שט"ז באריכות ומתמה על הטו"א ר"ה (י"ג ע"ב) דהוכיח בפשיטות דהפקר אינו פטורה מבכורה והבי"ש תמה ג"כ על הטו"א מהתוספתא וכבר קדמו בזה החת"ס ובריט"א רפ"א הביא ג"כ דברי התוספתא ע"ש ומעתה י"כ דה"ה שותפות הפקר ג"כ פטורה מבכורה דאין לחלק ולומר דדוקא שותפות עכו"ם פטורה משום דכתיב כל בכור בישראל ודרשינן בדף ג' עד דאיכא כולה לישראל וכן שותפת עכו"ם באם, דילפינן מכל מקנך תזכר אבל בהמות הפקר דמבואר בריט"א דילפינן מבקרך וצאנך או מכן תעשה לשורך ושם לא כתיב כל אף מקצת חייב דזה אינו דכיון דגילתה לנו התוה"ק דבעינן דוקא כל בשור וכל מקנך וכל שיש צד פטור בעולם הן באם הן בוולד מצד שותפות עכו"ם פטורה ה"ה שאם צד הפטור ע"י הפקר בשותפות נמי פטור דלאו כל הוא והאריך בזה עיי"ש. אמנם עיין בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' שהעלה בשותפות הפקר אינו פוטרת מבכורה וא"כ לשיטתו גם הכא חייבת. אמנם לפע"ד יש לדון דבנ"ד גם להבית יצחק תהי' פטורה מבכורה דעכ"פ הרי הוי החצי הפקר ומבואר במס' ב"מ (ק"ב) דחצר קונה דבר של הפקר וכיון דהבהמה עומדת בחצר של עכו"ם א"כ י"ל דזכה העכו"ם החצי של הפקר ע"י החצר שלו והוי ג"כ שותפות עכו"ם ופטורה ובדין זה אי חצר קונה בעכו"ם יש אריכות בהפוסקים עיין ריט"א פ"ב דבכורות ובלבושי שרד בחידושי דיניה ס"ק י"ג כתב דתלי' אי חצר מטעם שליחות אז אינו מועיל קנין חצר בעכו"ם דאין שליחות לעכו"ם, ולטעמא דחצר מטעם יד מועיל גם בנכרי, ומה"ט העלה הנוב"י מהד"ת או"ח סי' ס"ג באם מכר חדרו בע"פ אחר חצות לנכרי ובתוכו חמץ דאם העכו"ם עומד בצדו דאז הוא מטעם יד קנה העכו"ם ע"י חצר, והגם דבקצוה"ח סי' קצ"ד ס"ק ג' כתב דבעכו"ם דליתני' בתורת גיטין אין חילוק בין גברא לאיתתא ואף בעומד בצדו הוה רק מטעם שליחות כבר דחאו מהרא"ש פ"ק דב"מ דגם בעכו"ם אם עומד בצדו הוא מטעם יד ומהני ועיין נה"מ בפתיחה לסי' ד' ובבית מאיר ר"ס קל"ט מ"ש בזה, והדבר מפורש בחת"ס או"ח ס"ס ק"ד דבעכו"ם מועיל קנין חצר ועיין למוחז"ל בעטרת חכמים או"ח סי' ס"ה והקצוה"ח הנ"ל כתב שם דאף ת"כ דמטעם שליחות אתינן קונה גם נכרי דמה דאמרינן מה אתם בני ברית אף שליחכם בני ברית לא קפדינן אלא באדם אבל בחצר דאינו בן ברית ואעפ"כ נעשה שליח לישראל ה"נ נעשה שליח לעכו"ם אף שהמשלח אינו בן ברית ועיין בטוטו"ד סי' ע"ד שהעלה ג"כ דכיון דחצר בע"כ מותיב בי ולא שייך אי בעי עביד אי בעי לא עביד אמרינן יש שליחות לעכו"ם עיי"ש, ולפי"ז שפיר הי' מקום לצדד שיועיל הכא מטעם קנין חצר. י) אמנם יש עוד לדבר בזה דהרי מבואר במס' יבמות (נ"ב) דעודר בנכסי גר וכסבור שהם שלו לא קנה וכן הוא ההלכה בחו"מ סי' ער"ה סי' כ"ד וכ"ה עיי"ש ומעתה כיון שהעכו"ם חשב שקנה הפרה מכח כסף ואינו מתכוין לקנות בקנין חצר שוב אינו קונה וכמו שמבואר בצ"צ בסופו שאפי' משך הנכרי את הפרה כ"ז שלא נתכוין לקנות לא קנה וכ"כ בעבוה"ג סי' ק"ב דאע"ג שהעכו"ם מוליך הבהמה להשקותה לא קנה כיון שלא נתכוין לקנות עיי"ש ועיין בחת"ס יו"ד סי' שט"ז לענין מסירה דלא מהני אם חשבה הערלית שקנתה בכסף ולא נתכוונה לקנות במסירה עיי"ש א"כ ה"ה בנ"ד לענין חצר הוי בלא כונה. והגם דבקצוה"ח סי' ער"ה ס"ק ד' העלה דבדעת אחרת מקנה אותה מהני אף בלא כוונה והביא כן בשם רשב"א ע"א גיטין פ"ב דף כ' ובשם הנמק"י בפחז"ה בשם הראב"ד גבי ר"ע ור' כהנא דשקיל בודקא דארעא ועיין נה"מ סי' ער"ה ובסי' ר' שמדחה דבריו דהא גם המקנה לא כיון לזכות וליכא דעת אחרת מקנה עיין למוחז"ל בדב"ח ח"א סי' ס"א שהאריך בענין חצר שלא מדעת ושלא בכוונה בעכו"ם עפי"ד המח"א הנ"ל ע"ש דבריו הקדושים. מ"מ בנ"ד אנו דנין שהעכו"ם יקנה מהפקר ול"ה דעת אחרת מקנה אותה והגם דהרשב"א הובא בשטמ"ק ב"מ (י"א ע"א) בזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר כתב וז"ל י"ל דאפ"ה כיון דבשעה שיצא מתחת ידו הפקירו מדעתו לכל הקדים הרי זה כדעת אחרת מקנה עכ"ל ולכאורה משמע מדבריו דגם בהפקר שייך דעת אחרת מקנה. באמת לא דמי לדבריו דשם איירי שהפקירו לכל הקודם ואית ספרים דגרסי דאפקרי דאמר כל מאן דבעי' לזכי' בי' ע"ש בשטמ"ק ולכן מי שזוכה בה הוי כאילו הוא הקנה לו אבל בנ"ד דנעשה הפקר משום דהעכו"ם מכי מטו זוזי לידו מסתלק ונכסי עכו"ם הפקר נינהו כמבואר בש"ס ב"ב (נ"ד ע"ב) ובחו"מ סי' קצ"ד ס"ב וזה אינו מצד שהעכו"ם מפקירו לכל הקודם בו רק מסתלק ממנו וממילא נעשה הפקר כמ"ש הרשב"ם שם בלשונו הרי הן כמדבר הפקר כאילו הן נכסי הגר שמת עכ"ל הרי מפורש שהוא הפקר ככל הפקר דלא הוי דעת אחרת מקנה כיון דסילק עצמו ואח"כ זוכה בו אחר וזה ברור.