שו"ת בנין דוד עב

י"ג) אמנם י"ל דלא דמי דשם אומר העכו"ם שאם לא תעשה לי דבר זה אקטול אותך כמו שעשיתי לפלוני, ואנחנו לא ידענו אם אותו האיש חי או לא, ורק עתה שמענו מפיו של עכו"ם שהוא הרגו, אם כן אמרינן דמאמירה הלז אין עוד בירור להוציאו מחזקת חי' כיון דאפשר שאמר כן כדי לאיים עליהם, משא"כ בנ"ד דעכ"פ אנחנו ראינו שנשבר רגל הבכור, רק שאנו חושדין שמא גרם לזה הישראל א"כ אמאי נימא דמשום אימה כל דבריו שקר כיון דעכ"פ אנו רואין שנשבר רגלו, לכן יש לסמוך על אמירתו אפי' בכה"ג והבן ועוד יש סברא לחלק דשם העכו"ם מבקש דבר שאין מגיע לו ולמה יתנו לו בחנם, התחכם להטיל אימה דאין לו עצה לבקש בטוב, לכן הוא מטיל אימה שהרג לפלוני ואם לא יתנו לו יהרג אותו אבל במקום שהצדק עמו מה לו לערב דבריו עם דבר אחר, הלא הכא הוא יסור להזהיר בפומבי' שלא יבואו שום בהמות אחרים על שדהו כי עושים לו הזיקות, והרי יש לו טענה צודקת, ואם כן לאיזה תכלית גיזם לומר שהוא עשה המום הזה להבכור, וע"כ דהוא מסלפ"ת כן יש לצדד לכאורה: יד) ועוד יש לומר לפימ"ש גדולי הפוסקים, בתה"ד רל"ט והרשד"ם נ"ג הובא בק"ע אות שמ"א ובהרא"ם ח"א ובהעזרת נשים דבמוכח קצת לא חיישינן רק במוכח טובא ואמתלא גמורה אז כ"ה מסלפ"ת, ובפ"ת, ס"ק ס"ד הביא בשם מהר"ם דלא חיישינן באמתלא סתם אלא היכא דמוכחא מילתא טובא, וכן משמע דעת הטור ושו"ע עיי"ש, וא"כ בנ"ד ליכא שום הוכחה טובא ואמתלא שאמר העכו"ם להטיל אימה, ולא שהי' כן באמת, דאדרבה הא באמת הוי הכא אומדנא דמוכח שעשה זאת העכו"ם, יען שראו הרבה אנשים בתמידות שזרק עצים ואבנים גדולים שהי' ראוי בהם לשבר הרגל, וזאת יודעין ג"כ שבאמת עשה כו הזיקות כאשר אמר העד, א"כ הרי הוי אומדנא גדולה שהעכו"ם עשה זאת ולא הישראל, [בפרט שהרגל נשבר במקום שעושה אותו טריפה, ואם הי' ע"י הגרונת ישראל הא הי' יכול לעשות במקום שאין עושה טריפה א"כ יש רגלים לדבר דהעכו"ם עשה זאת ולא הישראל, לכן מקרי שפיר מסלפ"ת] ובפרט דבאמת מבואר בנובי"ק אה"ע סו"ס ל"א הובא ג"כ בפ"ת סי' פ"ט ס"ק י"ז דעכו"ם נאמן בדרבנן במקום שיש רגלים לדבר אפי' בלא מסל"ת, א"כ לכאורה הי' ראוי בנ"ד להאמין את העכו"ם בלא מסיח לפי תומו אכן בנודע ביהודא תניינא אה"ע סי' י"ז כתב דלמעשה אין לסמוך ע"ז, ובחת"ס ח"א סי' מ"ו באה"ע כתב שיפה עשה הנוב"י שגזר שלא יסמכו על עכו"ם בלא מסלפ"ת במקום שיש רגלים לדבר ומה שהביא הפ"ת דברי הנוב"י במהדו"ק הנ"ל להלכה כבר צווחי עליו בבי מדרשא שהעתיק דברי הנוב"י ולא הביא דבריו בשלימות שאין לסמוך על זה למעשה ועיין בדרכי תשובה ז"ל ס"ט ס"ק קע"ד מ"ש בזה, עכ"פ יש בנ"ד רגלים לדבר שהעכו"ם עשה המום וא"כ שפיר יש להאמינו ע"י מסלפ"ת, אף שאמר שיעשה כן לבהמות אחירות, מ"מ אינו מוכח מזה דאמר זאת להטיל אימה כיון דהרשות בידו לעכב מלעשות לו היזק, ואדרבה הלא יש רגלים לדבר שהעכו"ם עשה המום כיון דהרבה פעמים חזי דזרק עצים ואבנים, א"כ די לחשוב את המסלפ"ת של עכו"ם כמסלפ"ת מעלי' להאמין להעכו"ם וזה ברור בס"ד, הן אמת דהחת"ס יו"ד קי"ב כתב בפשיטות דבאיסור דרבנן באתחזיק איסורא דאינו נאמן במסלפ"ת אז אף אם יש אומנדא המסייע להמסלפ"ת לא מהני א"כ גם הכא אינו מועיל האומדנא, אמנם כבר נודעים דברי החות יאיר סי' ל"ז שכתב מפורש להיפך דאם יש אומדנא להמסלפ"ת מהני לכו"ע באיסור דברבנן ואתחזיק איסורא עיי"ש: טו) עוד נראה לדון עפי"ד הר"ש פ"ב דמקואות מ"ב הנודעים דהיכי שהי' מתחילה טומאה מה"ת ונסתלק האיסר תורה ונשאר ספק איסר דרבנן לא שייך לומר דנוקמי אחזקתו כיון דכבר נשתנה החזקה מכמות שהי', שהי' עליו איסור תורה, ובישיע"ק סי' כ"א ס"ק י"א האריך בהסבר שיטתו דבשלמא כשהי' רק טמא מדרבנן וספק אם טבל במקוה המטהרת, אנו מעמידין אותו על חזקתו כמו שהי' קודם שטבל לכן הוא עוד טמא מדרבנן, אבל בנטמא טומאה דאורייתא ואח"כ נתהוה ספק אם נכנס למקוה שיש בה פסול דרבנן כגון ספק מים שאובים דמה"ת עלתה לו טבילה רק מדרבנן אסור בשאובין מ"מ אף א"נ דטבל במים שאובים מ"מ כבר יצא מכלל טומאה דאורייתא דהוא מה"ת כבר טהור, לכן לא שייך לומר העמידו על חזקתו הקודם כיון דא"א לנו לעמוד אותו על חזקתו הראשונה לכן טהור לגמרי, עיי"ש שהקשה מש"ס חולין (דף י') דאמרינן בהך דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אעפ"י שנתעסק באותו מין כל היום כלו לא עלתה לו טבילה, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל, ושם הי' הטמא שנטמא מה"ת וא"כ אפי' א"נ שהי' עליו דבר חוצץ קודם הטבילה הרי מיעוט המקפיד איני אלא מדרבנן, וכבר יצא מכלל טומאה מה"ת ואינו בחזקה הראשונה ואפ"ה אמרינן העמידו אחזקתו עיי"ש מה שתירץ, ובדע"ת שחיטה בפתיחה אות כ"ב תירץ ג"כ לנכון קו' הישיע"ק ט"ז) ובפשיטות אמרתי לתרץ, דהגמרא משני העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל, ופריך נימא נמי העמד בהמה על חזקתו ואימר לא נשחטה, ומשני הרי שחוטה לפנינו וכו', ולבסוף מסיק הש"ס סכין איתרע בהמה לא איתרע, וכתבו בתוס' דבסכין יש ס"ס, שמא השתא נפגמה ושמא לא שחט כנגד הפגימה, וכאן אינו אלא ספק אחד אי הי' החציצה עליו בעת הטבילה או לא, ותמהו כולם הא באיסר דרבנן סגי ספק אחד כמו באיסר תורה ס"ס, ולא יתכן שיה' ספק אי הי' החציצה ברוב הגוף ולא ידע, אלא וודאי לא הי' החציצה רק במיעוט המקפיד, א"כ ל"ה אלא מדרבנן א"כ חזר הקושיא מ"ש מקוה מבהמה, דבמקוה יועיל מספק אחד כמו בבהמה בס"ס ותי' הישיע"ק סי' קצ"ח דמזה יצא לרש"י שיטתו במס' עירובין דף ד' ע"ב, דס"ל דהא דמיעוט המקפיד אינו אסור רק מדרבנן, הוא דוקא בשערו אבל בגוף אף מיעוט המקפיד חוצץ מה"ת, ותוס' חלקו ע"ז עיי"ש, ועיין בב"י סי' קצ"ח בזה א"כ שפיר משכח"ל דהי' המיעוט המקפיד על הגוף וזה הוי איסורא דאורייתא ע"כ בספק אחד אסור, ושפיר משני הש"ס דהעמד טמא על חזקתו דליכא רק ספק אחד ובבהמה יש ב' ספיקות ע"כ, ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הישיע"ק הנ"ל על הר"ש, די"ל דס"ל להר"ש כשיטת רש"י הנ"ל דבגוף חוצץ מה"ת אף במיעוט המקפיד, וכיון דהא ע"כ מיירי שהי' החציצה על הגוף דאל"כ סגי בספק אחד, א"כ שפיר קאמר הש"ס העמד על חזקתו דלא אזלא החזקה אף מה"ת, דכמו שהי' קודם הטבילה טמא מה"ת כ"כ י"ל אחר הטבילה אם הי' מיעוט החוצץ על הגוף ושייך שפיר להעמיד על חזקתו, ומתורץ קו' הישיע"ק בפשיטות והארכתי בדברי הר"ש הרבה ואכמ"ל, ועיין בשו"מ מהד"ק סי' כ"ד שמצרף דברי הר"ש להקל לענין ספק שינוי בשם האב