שו"ת בנין דוד עא

ט) ועוד נראה לדון דהר"ש לא קאמר רק לענין לראות אי הוי מום או לא א"כ כ"ז שלא נודע שיש בו מום קבוע עודנה בחזקת איסור עומדת אבל בנ"ד דכבר יש בו מום ומותר לשחוט הבכור ורק שאנו חוששין שמא הכהן הטיל בו המום ויהי' אסור לו מטעם קנס ועכ"פ איסור הראשון כבר הלך לו והראי' דלבניו נא קנסו ופנים חדשות בא לכאן איסור מכח קנס א"כ אין זה האיסור שהי' מקודם ולא שייך הכא להחזיק מכח איסור הראשון ורק דיש לחוש לשיטת המהרי"ט ורש"י במס' חולין דס"פ דמחזקינן מאיסור לאיסור א"כ י"כ דגם הכא מחזקינן מאיסור בכור לאיסור שקנסו גם זה אינו לפימ"ש בגדולי אחרונים דאף לפי שיטות הפוסקים דמחזקים מאיסור לאיסור הוא רק מאיסור תורה לאיסור תורה אבל מאיסור תורה לאיסור דרבנן אין מחזקינן מאיסור לאיסור, עיין בחקר הלכה א"כ שוב בנ"ד שפיר ליכא חזקת איסור כלל דהא קודם הטלת המום הוי איסור תורה משום בכור כמ"ש לעיל ואחר הטלת המום ליכא רק איסור דרבנן מצד קנס לכן אין מחזקינן מאיסור לאיסור ולא הוי אתחזק איסורא כלל, ושפיר שייך להאמין לעכו"ם במסל"ת וז"ב: י) וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' שט"ז שדן ג"כ אי עכו"ם נאמן במסל"ת לענין הטלת מום וכתב דל"ה חזקת איסור שהרי המום לפנינו ונהי דהבכור הי' בחזקת איסור נגד זה הי' בחזקת היתר שאם יפול בו מום יהי' מותר ועכשיו שאנו רואים בו מום אלא דמספקא לן אי נעשה ממילא או בידים וע"ז לא אתחזיק איסורא, וע"כ עכו"ם נאמן במסל"ת עכ"ד, ודבריו תמוהים מדברי רשב"א הנודעים בשער בת רבים במס' יבמות (כ"א בהא דקאמר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת והקשה הרשב"א דנימא מחזקינן מאיסור לאיסור כמו דמחזקינן מאינו זבוח לנבילה ולטריפה, ותי' דבשכמל בבהמה כל שלא מתה או שמתה מאלי' או שלא נשחטו כהלכתא אסורה רק אם תחדש בה ענין המכשירו ולכן אם באתה לומר דנעשה בה מעשה המכשירו עליך הראי' משא"כ בהך דאשה שמתחילה הוי צרת ערוה ואלו מת בעלה ממילא הותרה לשוק, וכיון דמת וקברו מוכיח עליו לכן כשאתה בא לאסרה ולומר דנעשה בה מעשה האסרה עליך הראי' עכ"ד, ותוכן כוונתו מבואר באחרונים דבהך דאשה שהי' לה חזקת היתר לשוק לכשימות בעלה לכן כשמת ונולד לנו ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא מחזקינן מאיסור לאיסור כיון שעכ"פ יצא מחזקת אשת איש אחרי שכבר מת ואדרבה מוקמינן על חזקת היתר לשוק לכשימות בעלה משא"כ בבהמה אף דגם לה הי' חזקת היתר לכשתשחט מ"מ כל שלא נשחטה כראוי אסורה, וכיון שאתה צריך לחדש בה דבר המכשירה וא"כ כשנולד לנו ספק בשחיטה אם הי' כשירה, לא שייך לאוקמי אחזקת היתר כיון שהחזקת היתר הי' כשתשחט כראוי וכתיקונה, ועתה נולד הספק בשחיטה עצמו אם נשחטה כתיקונה א"כ שחיטה זו מעולם לא הי' מתיר, לכן שפיר מחזקינן מאיסור לאיסור, ועיין בשו"ת רע"א סי' קס"ז שכתב לפי"ז, דספק ניקב הושט כ"ה ספק בשחיטה דבשלמא ספק שהה או ספק דרס יש ספק אם נעשה כלל השתנות, דהחזקה היתה אם יעשה השחיטה כתיקונה תהי' מותרת, וזהו בעצמו בספק אם עשה שחיטה כהוגן וכתיקונה, אבל בישב לה קוץ בושט וספק אם ניקב הושט, הרי דהשחיטה הי' כתיקונה והחזקה הי' מורה דאם יעשה כן תהי' מותרת, והרי נעשה כן בפנינו. אלא דבאתה לומר דנתחדש לנו לחוש לנקיבת הקוץ שגורם שלא תתיר השחיטה, זה הוי כמו חזקת היתר ליבום ועיין בחו"ד ק"ו ובחת"ס כ"ד בזה, וא"כ ה"ה הכא הרי מתחילה היתה בחזקת איסור, רק הי' לה חזקת היתר אם יהי' בו מום כתיקונה, היינו שלא בהגרמת הישראל, וא"כ אם אנו דנין כעת אם נעשה ע"י הישראל או נעשה ע"י העכו"ם. א"כ הרי זה הספק במעשה המתיר, והרי זה דומה להא דהרשב"א, דבכה"ג מחזקינן בבהמה מאיסור אינו זבוח לנבילה, וה"ה הכא שייך מחזיקין מאיסור לאיסור, אם לא כמ"ש דאין מחזיקין מאיסור תורה לאיסור דרבנן וז"ב, ובאמת ראייתו שכתב נהתנח"י בת"ח כלל ל"ב. המעיין בפרמ"ג בסי' ס"ט במשבצות ס"ק כ"ד שהביא דברי המנח"י, יראה דאין ראי' משם, דשם הכוונה כיון דהי' עומד הדם מהחתיכה לצאת ע"י מליחה ובאמת עכשיו אנו מולחין וא"כ לזה שאנו מוחזקין הרי עשינו והי' צריך להיות מותר רק שנולד בנו ספק מכח המליגה ע"כ ל"ה חזקת איסור הקדים, משא"כ הכא הכי הוי חזקה מעלי' ורק הי' לה חזקת היתר אם יהי' בו מום כתיקונה וכיון שנולד הספק אם המום כתיקונה א"כ עדיין לא יצאה מחזקתו הראשונה שהיתה אסורה, וז"ב למעיין שם: י"א) והנה בשו"ת רע"א בסי' כ"ז בש"ה, מסתפק באיסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת אי נאמן עכו"ם במסל"ת, וכתב דתלי בזה, דלשיטת התה"ד בסי' ע"ט דנכרי שהביא ביצים ביו"ט ומסל"ת שנולד בחול דנאמן כיון דהוי דרבנן. אבל ביו"ט אחר השבת דהוא מה"ת אינו נאמן, אע"ג דמה"ת שרי דאזלינן בתר רוב ביצים שנולדו מכבר, אלא מדרבנן אסור משום דשיל"מ עכצ"ל דכיון שיש לו עיקר מה"ת אינו נאמן, משא"כ לפימ"ש המג"א תקי"ז בשם רש"ל להקל במסל"ת, במביא ביצים ביו"ט אחר השבת כיון דמה"ת מותר מכח הרוב, א"כ מוכח דגם ביש לו עיקר מה"ת נאמן במסל"ת עיי"ש, ועיין בעקרי הד"ט סי' כ"ב אות כ"ז בשם מהרי"ו בתשובה קל"א, דאפי' ביו"ט אחר שבת נאמן העכו"ם במסל"ת שנולדו מאתמול עיי"ש, וא"כ גם הכא אף דיש לו עיקר מה"ת נאמן במסל"ת. י"ב) אמנם יש לעורר בעיקר העדות שאמר הישראל שאמר לו העכו"ם במסל"ת, שבאם יביאו בהמות אחרים לשדהו יעשה כמו שעשה עם הבכור ששבר רגלו, דהא לפי המבואר במס' יבמות דף קכ"א וקכ"ב במעשה דעכו"ם אמר לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבתא, ואי לא קטלינא לך כדקטלינא לפלוני בר ישראל, דאמרי לי' בשול לי קדירה בשבתא ולא בשל וקטילתי', ופשטוה לי' לאיסורא דלא הוי מסל"ת דאמרינן דנתכוון לאיים את זה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין הי"ב, דישראל ששמע מעכו"ם המסלפ"ת מעיד וכו', אבל אם הי' שם אמתלא בשיחות העכו"ם שמא לא נתכוין אלא לדבר אחר, כמו שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי לפלוני אין זה מסל"ת, שכוונתו להטיל אימה ע"ז עכ"ל, וכן מבואר דין זה בש"ע אה"ע סי' י"ז סעי' י"ד עיי"ש, ועיין בחת"ס יו"ד סי' ס"ד וסי' ש"ח שכתב דלא נקרא מסלפ"ת בבכור, אלא באופן המועיל לעדות אשה עיי"ש, א"כ הכא שאמר שאם יבואו בהמות אחרים על שדהו יעשה כמו שעשה להבכור הזה לשבר רגליו, א"כ י"ל דל"ה מסלפ"ת דשמא רצה להטיל אימה שלא יבואו עוד על שדהו לעשות לו הזיקות. ואחרי שראה שכבר נשבר הרגל של הבכור עלה בדעתו לומר כן, כדי להפחידם שלא יבואו יותר לשדהו, וא"כ ל"ה מסלפ"ת,