שו"ת בנין דוד סט

עפ"י ג' בה"כ, וברמב"ם בפיו מביאת המקדש ה"ד כתב מום קבוע כגון שבר רגל או שבר יד, ובפ"ז מביאת המקדש ה"ט כתב מי שנשבר עצם רגלו והוא שיהי' ניכר אעפ"י שאינו ניכר כשעומד אם ניכר כשהולך הרי זה מום עכ"ל ונראה דגם הרבינו יונה אינו חולק על דין שנשבר רגלו רק כללו במה שכתב וכיוצא בהן: אמנם יש לומר עפי"מ שהעיר המהר"ם שיק יו"ד סי' שט"ז איך נמנה שבר יד ושבר רגל למום קבוע הא מצינו לפעמים דעולה רפואה למכתו כדאיתא במהרי"ק שורש ל"ח ופסקו בשו"ע יו"ד נ"ה דאם נקשר שבר אל שבר יחדיו ידבקו אפי' אם הי' במקום שעושה טריפה אפי"ה כשר וזה נראה דאם הוא שבר אל שבר יחדיו ידבקו שוב אינו צולע בהוליכו וא"כ איך מנו אותו למום שאינו עובר לשחוט עליו ואיך החליטו הש"ס והפוסקים זה למום קבוע עכ"ק: ב) ובפשיטות י"ל לפימ"ש התוס' במס' בכורות (ל"ח) ד"ה וסימנך ברקא שהקשו איך הוי ברקא מום קבוע הא בגיטין (ס"ט) מבואר דיש רפואות כברקא ותי' בתירץ הב' כיון דאין מתרפא מאלי' חשוב מום, והביאו ראי' לזה ממתני' בדף ל"ט דנפגם הזובן הוי מום ולא ניטל, דניטל חוזר לאיתנו אע"ג דכשנפגם נמי הוי יכול ליטלן, וע"כ כיון דל"ה מאליו כ"ה מום עובר, ואח"כ דחו ראי' זו ע"ש ובגיטין (ס"ט ע"א) כתבו התוס' ג"כ דכל מה שאינו עובר מאלי' או ע"י רפואה קלה חשוב מום קבוע, ובריט"א בפ"ו אות כ"ג האריך בזה ומקודם הביא ראי' מספרי פ' ראה דיליף גז"ש נאמר שעריך בבכור ושעריך בפסולי מקדשין דאין נשחטין אלא על מום קבוע, והקשה דא"כ למ"ל קרא במס' תמורה [כ"ג ע"א] דמום עובר מקריבין ועכצ"ל דמגז"ש לחוד הו"א דמום העובר ע"י רפואה חשוב מום קבוע, להכי איצטריך קרא דמשמעות דדוקא אם אינו קריבה כל עיקר, יצא מום עובר אף ע"י רפואה, ושוב קיימ"ל אין גז"ש למחצה, וגם בבכור הוי מום עובר אם אפשר שתתרפא, ולבסוף הביא ראי' מזבחים [קי"ד ע"ב] להיפך עיי"ש שהאריך בזה ועיין במנ"ח מצוה י"ח ומצוה רפ"ו מ"ש בדברי הריט"א הנ"ל ובשיטת הרמב"ם בזה עיי"ש: א"כ בנשבר הרגל וניכר בהילך שצולע ומתנודדת בתמידיות הרי אי אפשר לה שתתרפא מעצמה רק ע"י מעשה אומן שקושר הרגל, ושתהי' נוחה לגמרי בלי להתגורר ועי"ז נתרפאת. וא"כ לא מבעי' דזה לא מקרי רפואה מאליו רק אפילו רפואה קלה לא מקרי כי קשה להתרפאות שיהי' כתיקונה שבר אל שבר יחדיו ידבקו ושלא תהי' צולע יותר, וכיון דמוכרחים לבוא למעשה בני אדם הרי זה מקרי מום קבוע לתירץ הב' של תוס' הנ"ל, ומעתה י"ל דכונת הרבינו יונה שלא כתב שבירת הרגל רק שנקטעה ידו וכיוצא בהן להורות דגם השבירות הרגל יהי' שבירה גדולה כ"כ שלא יהי' במציאות להתרפאות מעצמו רק על ידי בני אדם, אז מקרי מום קבוע, משא"כ בשבר קטן שתתרפא מעצמה הוי מום עובר כיון שתתרפא מעצמה, והטור סובר מדקאמר בגמרא דאינו ניכר בהוליכו ופרש"י שצולע ע"כ אין סברא לומר דמיירי שלא נקשר כלל דאז הי' שייך לשון גרירה כיון שהחצי שנשבר אין לו שום התחברות, עם העצם שלמעלה, ואז אינו יכול לעמוד על רגלה כלל ואינה הולכת אף בצולע רק נגרר וע"כ דהגמרא מיירי שנקשר ואעפ"כ הוא צולע והעיקר תלוי בזה שהוא צולע אף שהסבר הוא קטן מ"מ הוי מום קבוע אבל אה"נ שאם יוקשר כל כך שלא יהי' צולע ל"ה מום קבוע. ג) וגם י"ל לפימ"ש הב"ח בתשובה קל"ט דהא דס"ל להמהרי"ק דשבר אל סבר יחדיו ידבקו כשר הוא דוקא בחוזר מעצמו למקומו ומתרפא דאיכא הוכחה דלא יצא לחוץ, אבל אם הוחזר ע"י מה שהאדם הניחו שא"ש ונתקשר זה לזה לא מהני וטריפה, ועיין בדע"ת ס' נ"ה ס"ק ס"ג שהעלה כן להלכה דאין להקל רק כשחוזר מאליו למקומו ולא ע"י מעשה אדם והשיג שם על ספר תוספת ירושלים שכתב להיפך בזה עיי"ש וא"כ י"ל דהרבינו יונה כתב וכיוצא בהן שהשבירה תהי' כ"כ כנקטעה ידו שלא יהי' אפשר להתרפאות רק עי' אדם, ואז הרי הוא בלא"ה טריפה והוי מום גם לתירץ הראשון שבתוס' הנ"ל והטור סובר אף שהשבר הוא קטן והבהמה כשירה מ"מ כיון שהוא צולע הוי מום קבוע, ובלא"ה לפימ"ש המר"ם שיק דכיון דעפ"י הרוב אינו נקשר שבר אל שבר ואנן אזלינן בתר רובא בכל התורה, לכן מקר' מום קבוע עיי"ש ולכאורה קשה להבין כיון דזה תלוי ביד האדם שמקשר הרגל שעי"ז נתרפא א"כ הרי יכולין לעיין ולדקדק היטב שיהי' מחובר שא"ש, [ובפרט להש"מ ב"ג ו' דרוב הוא ספק והכא יש להבהמה חזקה שהי' קדוש] אך לשיטת תוס' הנ"ל דרפואה ע"י פעולת אדם ל"ה מום עובר ולשיטת הב"ח הנ"ל הוי טריפה בחוזר ע"י אדם, א"כ בנתרפא מעצמה שפיר י"ל דהרוב ל"ה שא"ש לכן אף בשבר קטן אזלינן בתר רוב והוי מום קבוע וא"כ בנ"ד שהשבירה גדלה כ"כ שחזינן שהחצי רגל תלוי ועיקר הילוכו על שלשה רגלים לכ"ע הוי מום קבוע ובפרט דמשמע מהרמ"א דפסקינן כהטור דאף בשבר קטן ניכר בהילוכו הוי מום קבוע ד) וכה ראיתי באסיפת חכמים אות י"ח בשם הגאון מטארנא שעמד ג"כ לפי"ד הפלתי סי' כ"ה סק"ל שביאר דברי התוס' בכורות [ג] דנשמטה דהוי מום, היינו מתחילת בריאתה דאל"כ ממ"נ אי איעכול ניבי הוי טריפה ואי לא איעכול ניבי כשר משום דהדרא בריא, א"כ גם מום קבוע ל"ה ע"ש וא"כ בנשבר העצם דהוי מום אף שעור ובשר שלם וכשר ותקשה ג"כ כנ"ל דהא דכשר כשעור ובשר שלם משום דהדרא בריא וסופו להתקשר, כמ"ש הפוסקים וא"כ הוי מום עובר וכתב לתרץ דאף דסופו להתקשר מכ"מ אין סופו להתקשר שבר אל שבר רק על שבר, דגם זה כשר לשיטת הרבה פוסקים וכשיתקשר שבר על שבר ממילא יהי' ניכר בחוץ אף שיהי' עו"ב שלם ע"י ראיות עין ומשמוש, ושוב לא מקרי מום עובר כיון דגם לאחר הריפוי יהי' מומו ניכר ועיין בטוטו"ד מהדורא ג' ח"ב סי' קס"ט שנשאל בבכור שנשברה ידו ואחר שקשרוהו נתרפא היטב ואינו צולע רק שניכר נפוח וכתב דאינו מום כיון דאינו צולע וכתב דכיון שחזר ונקשר הוי כלא הי' בו מום מעולם וזה מקרי מום עובר ואף אם עדיין לא נתרפא כיון דאפשר לחזור ולחיות ל"ה מום עיי"ש וכפי הנראה מלשון השאלה שמיירי שקשרוהו ועי"ז נתרפא א"כ הרי לדעת הב"ח והדע"ת הנ"ל בכה"ג הבהמה טריפה כיון שקשרוהו ב"א ובפרט לשיטת התוס' הוי מום קבוע כשנתרפא ע"י מעשה אדם אך אפשר דמיירי באופן שאפי' בלא קשירות ב"א הי' נתרפא רק מעשה שהי' כך הי': ה) ואגב ראיתי שהעיר שם בדבר חדש דבנשבר היד ל"ה מום רק בנקטעה ידו ודייק לה מלשון