שו"ת בנין דוד סח

הו"א דא"א מתייבמת דעדל"ת שיב"כ הא כתיב ונכרתו הנפשות העושות ופירש"י הזכר והנקבה א"כ היא מוזהרת אפילו במקום שאין הוא מוזהר ואיך אפשר לומר עדל"ת ע"ש: ונראה לי ליישב דבאמת מתרץ הכפ"ת דמקום דאמרינן עדל"ת כגון ביבום מותרת גם היא לעבור משום לתא דידי' ע"ש וכ' במק"א דזה נכון אי אמרינן דעדל"ת הוא מצד הותרה אבל א"כ דהוא רק מצד דחי' א"כ די להפקיע את עצמו ולא שתהי' היא מותרת ג"כ לעבור על האיסור ואכמ"ל והנה המנ"ח מיאן בתירץ הכפ"ת הנ"ל לפי דברי המהרי"ק הנ"ל באות ג' דכיון דקיימ"ל דאין עדל"ת שיב"כ שמ"נ דעדל"ת מצד דחי' אתינן עלה א"כ א"א לומר שתהי' מותרת לעבור משום לתא דידי' א"כ מתורץ קו' הנ"ל איך הי' הס"ד דש"ס דהו"א דא"א מתייבמת דעדל"ת שיב"כ הא בדידה ליכא עשה והיא מוזהרת אף דהוא אינו מוזהר ולפי הנ"ל א"ש דהא להס"ד דעדל"ת שיב"כ שוב אמרינן הותרה וממילא גם היא מותרת מצד לתא דידי' כדברי הכפ"ת הנ"ל והבן: ט) ועוד נ"ל ליישב קו' הנ"ל איך הוי הס"ד דהש"ס דעדל"ת שיש בו כרת הא בדידה ליכא עשה דהנה זקיני מאוה"ג מליסא ז"ל בתורת גיטין (מ"א ע"א) הקשה על דברי התוס' הנ"ל דכיון דבדידה ליכא עשה כ"א עדל"ת הא מבואר בתוס' ע"ב ד"ה כופין דבלא פשע אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך כמבואר בפסחים דקא עברי הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים זה מצות פסח וכתב לתרץ כמו שחלקו התוס' פסחים (נ"ט ע"ב) ד"ה אתי דבעשה הקל לא בעינן בעידנא, אבל נגד לדחות ל"ת דחמיר בעינן בעידנא ה"נ דעת התוס' לחלק דדוקא לענין עשה דקיל אמרינן דחטא וכו' אבל לענין ל"ת דחמור ל"א חטא בשביל שיזכה חבירך ע"ש והנה כ"ז נכון אי אמרינן דל"ת חמור מעשה אבל א"נ דעשה חמור שוב אמרינן חטא וכו' גם כנגד ל"ת והנה יש לומר דלדידן דקיימל"ן דאין עשה דל"ת שי"ב כרת אלא ל"ת גרידא דילפינן עדל"ת מכלאים בציצית והוי גזה"כ דעדל"ת החמור אבל א"נ העדל"ת שי"ב כרת מצד הסברא שוב ע"כ צ"ל דעשה חמור מלאו ובמק"א הארכתי בזה א"כ כיון דקיימל"ן דאין עדל"ת שיב"כ ואמרינן דל"ת חמור מעשה ול"א חטא וכו' כנגד ל"ת שפיר הקשה הכפ"ת אמאי אמרינן עדל"ת גבי יבום הא בדידה ליכא עשה ול"א חטא נגד לא תעשה, ע"כ מתרץ המנ"ח דכיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת, וא"כ ממילא מתורץ קו' הנ"ל איך הוי הס"ד דש"ס לומר עדל"ת שי"ב כרת הא בדידה ליכא עשה והלאו איכא אצלה דהא לפי הס"ד דעדל"ת שיב"כ שוב אמרינן דעשה חמור מל"ת א"כ אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך גם נגד לא תעשה ואמרינן עדל"ת אף דבדידה ליכא עשה וגם היא מוזהרת על הלאו דהא אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך, ודו"ק: י) ובגוף קו' התוס' הנ"ל באות א' שהקשו דלר"ע דס"ל אין ק"ת בח"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו נימא עדל"ת, נראה לי ליישב לפי"מ שכתבתי לעיל סי' א' אות י"ב דלר"מ דס"ל כתובה דאורייתא ס"ל דפלגשים היינו בקידושין בלא כתובה אבל בלא קידושין היא קדשה א"כ בבעל ולא קידש עובר בלאו דלא תהי' קדשה ע"ש והרי מבואר במרדכי פ"ק דכתובות ובדף ל"ח דס"ל לר"ע דכתובה דאורייתא דדריש ג"ש מה להלן שקלים אף כאן שקלים [ועי' במעדני מלך בפלפלא חריפתא ע"ז סי' ז' ובמה"ר ערך כתובה] ונודע דהא דאין עשה דוחה תרי לאוין תלי' בפלוגתת ר"י ור"ע במס' נזיר [מ"ח ע"ב] ור"ע ס"ל דאין ע"ד תרי לאוין א"כ לר"ע דס"ל דאין ק"ת בח"ל הבא על היבמה איכא נמי הלאו דלא תהי' קדשה דהא הביאה לא מהני שתהוי קידושין דהא אין ק"ת בח"ל, א"כ מתורץ קו' התוס' דהא לר"ע א"א לומר עדל"ת דהא אין ע"ד תרי לאוין והבן: כ"ד ידו"ש ככה"ג באהבה רבה. ה"ק דוד דוב מייזליש סימן ל"א ב"ה אוהעל יע"א לכבוד ידינ"פ הרב הה"ג צ"ת מוה"ר פתחי' קרוין נ"י אבדק"ק וואגאש יע"א אחדש"ת באהבה רבה, ע"ד שאלתו שהי' בגלילו בבכור ביד כהן שנתן לו ישראל ונשבר רגלו במקום השוק ותלוי ועומד ואינו הולך עליו כלל והכהן הוא איש ישר ואומר שלא הי' שום גורם להטלת המום רק בוודאי עשאו העכו"ם שהוא שכינו אשר בכל עת הולך הבכור על שדהו ועושה לו היזקות בשדהו וכבר ראו ישראלים כמה פעמים שהעכו"ם זרק על הבכור עצים ואבנים גדולים להבריחו משדהו, ובוודאי נעשה המום על ידו וישראל אחד מעיד שאמר לו העכו"ם שאם יבא בהמה אחרת לשדהו יעשה עמה כמו שעשה עם הבכור הזה ששבר רגלה ועתה נפשו בשאלתו אם יש היתר לשחוט הבכור עכ"ש: תשובה א) הנה במס' בכורות [ל"ו ע"ב] במתני' בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו הרי זה ישחט עפ"י ג' בני הכנסת ושם [ל"ט ע"א] במתני' כשבר עצם ידו ועצם רגלו אעפ"י שאינו ניכר מומין אלו מנה אילא ביבנה והודו כו חכמים ובגמרא פריך אינו ניכר מי הוי מומא. ומשני אר"פ אינו ניכר מעצמו אבל ניכר מחמת מלאכה, ופירש"י שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצובע והולך רגל הבהמה זו הוא מלאכתו הרי מפורש דבצולע ע"י שבורה הוי מום קבוע ובטור יו"ד סי' ש"ט כתב בשם הרבינו יונה דהאידנא דליכא מומחין אינו נשחט ע"י ג' בה"כ, אלא במומין מובהקים כגון נסמית עינו נקטעה ידו וכיוצ"ב, והשמיט שבירת הרגל, אכן הטור כשחושב המומין כתב בלשונו או שנשבר עצם היד או הרגל אפי' אינו חסר כלום ואפי' השבר קטן שאינו ניכר בו שנשבר אלא כשהוא מהלך או שנפגם עצם ידו או רגלו בכל אחד מאלו הוי מום קבוע והמחבר בס"ב כתב דהאידנא דליכא מומחה אינו נשחט ע"י ג' בהכ"נ אלא במומין מובהקים כגון נסמית עינו ונקטעה ידו וכיוצא בהן כלשון הרבינו יונה והרמ"א מסיים ועוד מנה בעל הטור כמה מומים ששוחטין עליהן בזמן הזה, והרב שחבר ספר הזה נמשך אחרי דברי הרמב"ם ולי נראה דהסומך על דברי הטור הבנוין על דעת הרא"ש לא הפסיד עכ"ל, והרא"ש במס' בכורות ר"פ על אלו מומין כתב דלא עבדינן בהוא עובדא אלא במומין הניכרים כגון שנסתמה עינו ושנקטעה רגלו וכיוצא בהן אבל לא בדוקין שבעין ע"ש הרי שחושב רגל ולא יד ועכצ"ל דהכל חד כיון דמבואר במתני' הנ"ל נסמית עינו ונקטעה ידו ונשברה רגלו הוי הכל מום קבוע, והרמב"ם בהלכות בכורות פרק ג' ה"ב כתב דאם אין שם מומחה והי' המום מן המומין הגלויין המובהקים כגון שנסמית עינו או נקטעה ידו או נשברה רגלו הרי זה ישחט