שו"ת בנין דוד נז

קו' התוס' דאי אמרינן הואיל בטלת כל מלאכת שבת די"ל דרק גבי יו"ט אמרינן הואיל דאי איקלעי אורחים יתברר למפרע שלא הי' שום מלאכה במה שאפה ביו"ט דלצורך הוי כמו בחול משא"כ במלאכת שבת דאף שמזדמן חולה שיב"ס לא הותר במלאכה עבורו, רק דרך דחי', וכיון שלא הותרה ל"ש למשרי שלא לצורך חולה כלל מטעם הואיל וחזי לכשיהי' חולה עכ"ד א"כ לפי שיטת הר"י בתוס' יבמות (ו' ע"ב) ד"ה כולה דבגדי כהונה בשעת עבודה מותר מטעם עדל"ת ודחי העשה לאו דכלאים, ולא הותר הלאו רק מטעם דיחוי ע"ש א"כ ל"ש לומר הואיל ואישתרי בשעת עבודה אישתרי שלא בשעת עבודה דהא בשעת עבודה אינו מטעם הותרה אלא מטעם דחוי', ול"ש לומר הואיל כדברי מוחז"ל העכו"ח הנ"ל, אכן לכאורה יש להעיר איך אפשר לומר דבשעת עבודה מותר כלאים מטעם עדל"ת הא עשה דבגדי כהונה הוי עשה שאינו שוה בכל, דאינו אלא בכהנים ובעשה שאינו שוה בכל ל"א עדל"ת, וא"כ עכצ"ל דהא דמותר כלאים בשעת עבודה הוא מטעם גזיה"כ דהותרה וכא מטעם עדל"ת, א"כ שוב נוכל לומר הואיל ואישתרי בשעת עבודה אישתרי נמי שלא בשעת עבודה, אמנם הדבר נכון דהא לפי"מ דילפינן עדל"ת מכלא אים בציצית אמרינן דגם בעשה שאינו שוה בכל עדל"ת דהא עשה דציצית ג"כ אינו שוה בכל דלא שייך בנשים ואעפי"כ אמרינן עשה דל"ת, וא"כ גם בבגדי כהונה הוא מטעם עדל"ת וא"כ אין לומר הואיל ואישתרי, דהא הוי מטעם דחי' ול"א הואיל כנ"ל והנה זה ניחא אם אמרינן דנשים פטורו מציצית וחייבות בכלאים א"כ הוי עשה שאינו שוה בכל ואעפ"כ אמרינן עדל"ת, אבל אם נאמר כקו' התוס' דנשים יהי' חייבין בציצית, א"כ שוב הוי כלאים בציצית עשה השוה בכל, וא"כ הא דמותר כלאים בשעת עבודה ע"כ מטעם גזיה"כ דאי מטעם עדל"ת הא הוי עשה שאינו שוה בכל ול"א עדל"ת וא"כ שוב נאמר הואיל ואישתרי אישתרי, ומותרים כהנים בכלאים אפי' שלא בשעת עבודה, וא"כ עכצ"ל לפי הגמ' תמורה הנ"ל דלא השוה הכתוב אשה לאיש אלא בעונש השוה בכל דנשים מותרות בכלאים, דהא לא הוי שוה בכל דהא מותר לכהנים אפילו שלא בשעת עבודה, א"כ שפיר יהי' מתורץ קו' התוס', דנימא דנשים חייבות בציצית הואיל, דישנו בלאו דכלאים ונדרוש לחומרא, דזה אינו דהא אם נימא דחייבות בציצית מטעם דחייבות בכלאים, שוב גם בכלאים, יהי' מותרות כקו' דכלאים היא אינו שוה בכל אצל כהנים, דאישתרי גם שלא בשעת עבודה, מטעם הואיל דבשעת עבודה הותרה לגמרי, ולא מצד דחי' דעשה דל"ת, דעשה דבגדי כהונה הוי אינו שוה בכל, דלא שייך בזרים, דאין לומר כנ"ל דילפינן מכלאים בציצית דעשה שאשב"כ ג"כ דוחה ל"ת, דהעשה דציצית הוי ג"כ אינו שוה בכל, ז"א דהא אמרת דנשים יהי' חייבות בציצית, א"כ יהי' ציצית שוה בכל, א"כ לפי"ז א"א כומר דיהי, נשים חייבות בציצית כיון דישנו בלאו דכלאים דהא אי נימא דחייבות בציצית, שוב יהי' מותרות גם בכלאים, לכן שפיר אמרינן דפטורות מציצית לכן עכ"פ חייבות בעונש דכלאים ומתורץ קו' התוס' ודו"ק היטב ותלי"ת הוא דבר חריף כ"ד ידידו דושת"ה. ה"ק דוד דוב מייזליש סימן כ"ג שאלה ראובן ביקש משמעון שילוה לו מעות לדבר עבירה, ואמר לו שמעון שאם יעמיד לו ערב על המעות ילוה לו, ונעשה לוי ערב בעדו, וגם הוא ידע שהמעות הוא לדבר עבירה, וכעת אין לו לראובן לשלם ותובע שמעון מלוי הערב שישלם לו והשיב לוי שמתחרט שנעשה לו ערב ואין רצונו ליקח חלק בהעבירה אי יכול ליפטור א"ע מדין ערב. תשובה א) הנה לכאורה הי' צריך כוי לשלם לשמעון כדין ערב אכן יש עוד לעיין בזה להלכה לפי המבואר במס' ב"ב דף (קע"ג ע"ב) דטעמא דערב הוא משום דבההוא הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשי', וכתב הרשב"ם וז"ל גמר ומשתעבד בלב שלם ושליחותא דערב קא עביד מלוה כאלו הוא עצמו הלוה עכ"ל ולפי"ז הי' צ"ל שבמקום דלא מהני שליחות כגון בחש"ו ועכו"ם, דלא יהי' מהני הערבות, הן אם אחר ערב בעדם, או הם שערבו בעד אחרים, וכ"כ באם נתינת המעות הוא לדבר עבירה דאמרינן אשלד"ע ופטור הערב לשלם, אולם מצינו סתירה לזה מהמבואר בהה"מ פרק כ"ו מה' מלוה ומובא בב"י חו"מ סי' קל"ב דמש"ה קטן שערב בעד אחרים פטור דהערבות הוא אסמכתא ורק מש"ה מהני דכיון דהלוהו על אמונתו גמר ומשעבד נפשי', ואין לקטן דעת לשעבד עצמו בזה ע"ש, ולפי"ז ל"ה צ"ל מטעם זה רק מטעם דאין שליחות לקטן וכבר העיר בזה בס' שער המשפט סי' קל"ב וכתב שלולא דברי הה"מ הי' אומר כן שהטעם שום דאין שליחות לקטן, והביא ראי' מהמבואר בסס"י קע"ז דשותף שאומר לחבירו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם לך דפטור דאשלד"ע, וקשה דנהי דפטור דל"ש שליחות עכ"ז נחייב אותו מתורת ערבות דהא שותפו גנב על ציווי שלו, וסמך עליו לגנוב ובע"כ דכל היכא דל"ש שליחות, פטור מטעם ערבות דהוא ג"כ מטעם שליחות עייש"ה ולפי"ז בנ"ד דהוא עבירה הי' צ"ל שיהי' פטור מדין ערב דאשלד"ע ובד"ג כלל ע"' סכ"ו ובמשפט שלו' סי' קע"ז הביאו בסתם דברי השעהמ"ש הנ"ל: והנה לכאורה משמע, מהא דקיימ"ל בסי' קכ"ט ס"ג דאם החזיר את המשכון ע"פ הערב נשתעבד כשעת מתן מעות, וכבר מבואר ברדב"ז ח"ג סי' אלף ל"ה ובסימנים החדשים סי' תר"ט דאף אם המשכון אינו שוה כל החוב, מ"מ נשתעבד הערב ע"ש א"כ משמע דס"ל דערב לא מתורת שליחות אתינן עלה דאי הטעם משום שליחות למה יהי' החיוב על המותר משיווי המשכון לומר שנעשה ערב על הכל דהא על החוב שיתר מהמשכון לא על פיו הוציא וליכא שליחות [ועי' בשעהמ"ש מה שתמה על הרדב"ז ובד"ג כע"ח מש"כ ליישב ובערך ש"י סי' קכ"ט סעי' ג' שדחה דבריו ואכמ"ל] אכן הדבר נכון לפי המבואר שם ברדב"ז דמסתבר כיון דשמעון מהדר לפדות המשכון, משמע שרוצה שיהי' שלו או מפני שהיא חביב אצלו, או מפני שאינו שלו או מפני סיבה אחרת, א"כ הוי כאלו שוה כל חובו וכיון שאמר לו החזיר המשכון ואני פורע החוב. הוי כמשתעבד בשעת מתן מעות, וחייב כל החוב עכ"ד א"כ שפיר הוי כשליחו כיון דעל פיו נתן המשכון והמשכון נחשוב כמו שהי' שוה כל החוב א"כ הוי כמו שלוה כל הסך והבן. ב) ולפיענ"ד יש לעיין עוד בזה טובא וכפי הנראה מצינו פלוגתא בזה בין הפוסקים. דבסי' רכ"ט ס"ק ו' הביא ז' הש"ך ז"ל דברי המהרשד"ם דאם א' אמר כל מי שילוה לפלוני אהי' אני הערב בעדו דאין זה ערבות והקשה בקצוה"ח