שו"ת בנין דוד ה

דכבר הי' פנחס כהן, א"כ יוקשה קו' הישיע"ק איך טימא פנחס את עצמו לבלעם, הא מת עכו"ם מטמא במגע, ונראה לי לתרץ קו' הישיע"ק לפי שיטת היראים סי' שי"א דמת עכו"ם אינו מטמא במגע ומשא, א"כ לא ק"מ קו' הישיע"ק, דשפיר הי' מותר לו לפנחס להרוג את בלעם ולטמא את עצמו דמת עכו"ם אינו מטמא במגע ומשא, והנה המל"מ הלכות אבל פ"ג, הקשה קושיא גדולה על היראים, דעומד כנגדו ש"ס מפורשת במס' יבמות ס"א ע"א דפריך הש"ס על רשב"י דס"ל דק"ע אינם מטמאין באהל, מקרא כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, ושממ"נ דעכו"ם מטמא ומשני רבינא נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא, הרי מפורש דנהי דעכו"ם אינו מטמא באהל אבל במגע ומשא מטמא, וכתב שם המל"מ לתרץ דברי היראים, דודאי דס"ל גם להיראים, דאפילו למד"א דק"ע אינם מטמא באהל, אבל במגע ומשא גם מת עכו"ם מטמא כמבואר בש"ס לעיל, מקרא כל הורג וכו' תתחטאו, ומיהו היינו דוקא לענין טומאת מקדש וקדשיו, ומאי דקאמר קרא במלחמת מדין כל הורג וכו, תתחטאו, היינו אם הי' רוצים לאכל קדשים ולכנס למשכן, אבל לענין מה שהזהיר הכתוב לכהן על הטומאה, שאסור לטמא את עצמו למת, ס"כ להיראים דלא הוזהר אלא בטומאה שמטמא באהל, אבל טומאת שאינו מטמא באהל, כגון מת עכו"ם ס"ל להיראים דלא הוזהרו הכהנים עליה כלל, אפילו במגע ומשא, ומש"ה כיון דקיימ"ל דמת עכו"ם אינו מטמא באהל, ה"ה דאינו מטמא במגע ומשא, דכהן ונזיר איתקשו להדדי, ובנזיר כתיב לא יבא בביאה הכתוב מדבר, ומה דנתמעט מטומאת אהל אין הנזיר מוזהר גם על טומאת מגע ומשא, וכמו כן עכו"ם כיון דאינם מטמאין באהל, גם במגע ומשא אינם מטמאין, ע"ש דבריו היקרים בארוכה, ולפי"ז שפיר הי' מותר לו לפנחס לטמא את עצמו להרוג את בלעם, דכיון דקיימ"ל דמת עכו"ם אינו מטמא באהל, גם במגע ומשא אינו מטמא ולפי"ז מתורץ היטב קו' היש"ש ז"ל על המשך הני תרי מימרי דרשב"י אהדדי דהש"ס הביא דברי רשב"י דס"ל דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשרה לכהונה, דיליף לי' מקרא וכל הטף וכו' והרי פנחס עמהם, וכפירש הריטב"א ז"ל, דכבר הי' פנחס כהן, א"כ יהי' קשה קו' הישיע"ק, איך קטלי' פנחס לבלעם, הא עכו"ם מטמא במגע ומשא, וע"כ צ"ל כשיטת היראים, דעכו"ם אינו מטמא במגע ומשא, וכדברי המל"מ הנ"ל, דאיתקשו נזיר וכהן להדדי, וכמו שאין הנזיר מוזהר בטומאת מגע ומשא בטומאה שאינו מטמא באהל, כמו כן כהן אינו מוזהר על טומאת מגע ומשא, בטומאה שאינו מטמא באהל, וכיון דעכו"ם אינו מטמא באהל גם במגע ומשא אינו מטמא, ומש"ה שפיר הביא הש"ס הא דתניא רשב"י אומר ק"ט אינם מטמאין באהל, א"כ אינם מטמאין גם במגע ומשא ושפיר קטלי' פנחס לבלעם אף שכבר הי' כהן ושפיר יליף דגיורת פחותה וכו' כשרה לכהונה מקרא וכל הטף וכו' דהרי פנחס עמהם וכבר הי' כהן ודו"ק: וראיתי בח"ס ז"ל או"ח סי' קע"ג וז"ל מ"מ מבואר דכבר הי' אז פנחס ראוי' להקרבה וכו' וא"כ אמאי שרפו שעיר החטאת אמאי לא הקריב פנחס כי הוא לא הי' אונן על נדב ואביהו, וצע"ג לכאורה, ודוחק בעיני לומר שביום מ' עדיין לא הביא ב' שערות עד למחרתו עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהא קושיא זאת היא קו' הש"ס זבחים ק"א ע"ב דבר אחר והלא פנחס הי' עמהן שפיר קאמרי לי' סבר לה כהא דאמר ר"א וכו' דלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וכו' ר"א אמר עד ששם שלום בין השבטים ע"ש, א"כ הש"ס מקשה ומתרץ לה דלא הי' עוד פנחס כהן בעת מיתת נדב ואביהו וצ"ע: ה) והנני חוזר לגוף הדין ואמינא בזה, דאפילו אם נאמר דלא פינו כל העצמות ממקום הזה ונשאר עוד כשיעור טומאת אהל, בכ"ז אכתי יש לדין בזה להתיר, עפי"ד זקיני הש"ך ז"ל סי' שע"ב דטומאה הסמוכה אינה אלא טומאה דרבנן, והגם דהמג"א סי' שמ"ג וזקיני השער אפרים והח"ס ז"ל חולקים עליו עיי' פ"ת שם. עכ"ז דעת איזה פוסקים כוותי' בזה עיי' פנ"י רפ"ב דסוכה שהאריך ליישב דברי הש"ך בזה, ועיי' בש"י ועיי' טוטו"ד ח"ג סי' רכ"ג שמצרף דברי הש"ך, וא"כ הרי בכל חדר בפני עצמו יש לנו ספק שמא אין הטומאה בחדר זה רק בחדר הסמוך לו, וממילא כל חדר וחדר יש ספק אם אית בי' טומאה דאורייתא, וא"כ אם נצרף בזה ג"כ שיטת הראב"ד ז"ל, דכהני זה"ז אינן מוזהרין על הטומאה, וגם הספק פלוגתא דרבוותא אי קברי עכו"ם טמאין באהל, הרי יש כאן ס"ס בדאורייתא, וספק אחד בדרבנן, אשר כבר הבאתי לעיל דברי הש"ך דכה"ג מותר לגמרי אפילו מדרבנן, דמה"ת איכא ס"ס שוב אמרינן ספיקא לקולא באיסור דרבנן וה"נ הרי לכאורה איכא ג' ספיקות מה"ת. א'] שיטת הפוסקים דק"ע אינם מטמאין. ב'] דעת הראב"ד. ג'] דעת הש"ך דטומאה הסמוכה היא רק מדרבנן, ואע"ג דזה אכתי לא ברור לן אם הוא רק טומאה סמוכה דילמא הטומאה הוא בזה החדר עצמו אשר הכהן עומד שם, מ"מ הכא מה"ת איכא כאן ג' ספיקו להתיר, וא"כ אע"ג דבספק הג' אכתי נשאר עוד איסור דרבנן, עכ"ז אם נצטרף לזה גם ספק הא' דילמא ק"ע אינם מטמאין שוב הוי רק ספיקא דרבנן ואפילו אם נאמר דהספק אם הלכה היא כדעת הש"ך וגם אי הלכה היא כדעת הראב"ד, לא הוי הספיקות שקולים, לאשר כי רוב הראשונים חולקים על הראב"ד כמבואר במל"מ פ"ג מאבל, וגם ע"ד הש"ך רוב הפוסקים חולקים עליו בזה, מ"מ עכ"פ מיעוטא איכא, דס"ל כוותי' והרי כבר ידוע מדברי הר"ן ז"ל פא"ט, גבי הא דלוקחין בצים מן העכו"ם, דתרי מיעוטא חשוב כרוב ועכ"פ כפלגא ופלגא עיי"ש, וא"כ הרי איכא עכ"פ מיעוט פוסקים דס"ל כהראב"ד וגם איכא מיעוט פוסקים דס"ל כשיטת הש"ך, וממילא הני תרי מיעוטא מצטרפין עכ"פ לספק השקול, ושוב בצירף הספק דק"ע אינן מטמאין יש כאן ס"ס גמור מה"ת וספק אחד מדרבנן, א"כ איכא מקום להתיר בנ"ד: והן אמת דלכאורה יש לגמגם בזה, לפי"ד התוס' ב"ק (כ"ז ע"א) דגבי דיינים הוי המיעוט כמאן דליתא, וכבר ביאר הגט פשוט בכללים בסוף הספר הסברא משום דהמיעוט מוכרחין לבטל דעתם נגד הרוב ע"ש, וא"כ נאמר לכאורה אשר נגד רוב החולקים המיעוט אין בו כדי צירף עוד להמיעוט אחר דהא אין כאן מיעוט כלל, אבל מ"מ מהא לא תברא דהרי כבר העלה בקונטרס הספיקות כלל ו' אות ג' דסברא זו שייך דוקא רק גבי בי"ד הגדול של ע"א אבל בשאר בתי דינים שבישראל מאן לימא לן שלא יוכל המיעוט להורות כפי סברתם ע"ש מה שהעלה בביאור ד' התוס' הנ"ל באופן אחר: אמנם עדיין יש לדון בזה ולומר דכל זה ליתא, והוא עפי"מ שמבואר בח"ס ז"ל סי' ש"מ