שו"ת בנין דוד מח

ברורים דבכה"ג אין לסמוך מיעוטא לחזקת עכ"ל ודפח"ח וא"כ לפי"ז שפיר פריך הש"ס מימהל היכי מהלינן דאין לומר דאיכא רובא, דא"כ בבהמה אמאי אסורה דאין לומר דמש"ה אסורה משום דאמרינן סמל"ח כדברי הדג"מ הנ"ל, דהא ל"ש לומר בכה"ג סמל"ח כדברי הראש אפרים דבן ח' אין שחיטתו מטהרתו וליכא חזקת שאינו זבוח כלל, וא"כ לפי"ז שפיר מתורץ קו' הרשב"א הנ"ל דלר"י בר"י ור"א בר"ש דס"ל שבן ח' שחיטתו מטהרתו והוי כטריפה ואינו מחתך בבשר בעלמא, א"כ קשה קו' הש"ס מימהל היכי מהלינן, ולפי הנ"ל י"ל דלדידהו לא קשה כלל קושי' הש"ס די"ל דמש"ה מהלינן דאיכא רובא, ובבהמה אסורה משום דליכא רובא דאמרינן סמל"ח לחזקת שאינו זבוח דהא לדידהו שחיטתו מטהרתו ודו"ק היטב ונכון הוא: י"ב) ונחזור לגוף הדין, הנה מצאתי לכ"ק זקיני מאוה"ג מסאכאטשוב ז"ל בספרו מהרא"ך ח"ב סי' ש"ה שהעיר ג"כ, דאפשר דכונת הדג"מ משום דחזינן דהתורה לא סמכה על הרוב הזה או משום דהוי מיעוט המצוי, אך הביא ראי' מכרחת דלענין ברכה סמכינן על הרוב דבשבת קל"ו פריך על רשב"ג איך מהלינן בשבת דילמא נפל הוא, ומשני דמלין ממנ"פ אם חי שפיר מהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא, וע"כ קושית הגמרא ממעשים בכל יום, דאל"כ דילמא באמת לא מהלינן רק בשקים לן דכלו לו חדשיו, וא"כ תינח למול מהלינן אבל איך מברכין דילמא נפל הוא, אלא ודאי דלענין ברכה גם רשב"ג מודה דמברך, רק לענין איסור דאורייתא כגון לפטור מחליצה או לחלל שבת חשש רשב"ג ולא לענין ברכה והוא ראי' מוכרחת עכ"ד: ולבסוף כתב לחלק בדבר יקר דבאמת למה לא ניזל הכא בתר רוב, וסברת התוס' דהוא מיעוט המצוי הוא לכאורה נגד החוש, וכתב דהפלוגתא הוא דלרבנן אם מת בתוך הל' אמרינן דהוה ולד מעלי' כרוב וולדות, והא דמת הוה כאינש דעלמא שמת ורשב"ג סובר כיון דמת אמרינן דהי' נפל מעיקרא אבל אם לא מת גם רשב"ג מודה דאזלינן בתר רוב, והא דפריך מימהל איך מהילינן הוא משום דקייל"ן לשמא ימות חיישינן וא"כ כאשר ימות יהי' לרשב"ג למפרע בספק נפל, ושפיר יליף רשב"ג מקרא דבן חודש תפדה דהתורה לא ציותה מקודם לפדות דילמא ימות ויהי' אח"כ למפרע ספק נפל ופטור לפדות, אבל אם עבר שלשים יום ולא ידעינן אם מת, גם רשב"ג מודה דאזלינן בתר רוב עכ"ד ודברי פח"ח: וכעת ראיתי שכבר העיר בזה הראי' החת"ס יו"ד רמ"ז שהעיר על תשובת הרשב"א סי' קס"א שמדחה שיטת הרוקח הובא בב"י יו"ד רס"ה, שעל בן הנימול אין לברך שהחיינו, דלמא לא כלו כו חדשיו, והרשב"א מדחה דהשתא בשבת מהלינן וסמכינן ארובא וק"ו לענין ברכה, ותמה השואל בשלמא בשבת מהלינן מכח ממנ"פ משא"כ לענין לאו דלא תשא בברכה לבטלה איך מברכין על המילה ולהכניסו מכח רובא ולא חיישינן לספק נפל, וכתב החת"ס דדעת הרוקח הוא רק ברכת שהחיינו שהוא ברכת רשות, כמ"ש המג"א רנ"ג סק"ג אין לנו להכניס עצמינו לברכת רשות לסמוך על רובא, כיון דמצינו לענין כמה דברים החמירו חז"ל לענין ספק נפל ה"ה לענין ברכת רשות אבל ברכת מילה שהוא חובה בוודאי סמכינן ארובא, והרשב"א ס"ל דבגמרו שערו לא בעינן סברת מחתך בעפר וגם כבר ברכנו על המילה ולהכניסו לכן סמכינן ארובא גם לענין ברכת שהחיינו ע"ש וכה ראיתי בשו"ת עמק שאלה יו"ד מסי' ע"ז מדו"ז הגה"ק מהארניסטאפיל ז"ל שהשואל עמד ג"כ על דברי החת"ס הנ"ל מהמל"מ הנ"ל ומתוס' דהוי מיעוט המצוי וכתב שם ג"כ דלשמא ימות חיישינן ולשמא מת לא חיישינן וע"ש שהאריך שם בנפלאות, אמנם מ"ש דאנן קייל"ן דלא דרשינן טעמא דקרא ולכן עיקר כסברת התוס' דהוא מטעם גזיה"כ עיי"ש ויש עוד לדבר קצת לפימ"ש הלח"מ בה' מלוה ולוה פ"ג ד"א דהרמב"ם פוסק דדרשינן טעמא דקרא ועיין ברמב"ם פ"ב מפרה ד"ב דמשמע ג"כ כן ועיין תויו"ט פ"ג דפרה משנה ג' שמתמה בזה ועיין בשו"ת בי"צ יו"ד ח"א קמ"ד אות ה' דהא דרבנן לא דרשו טעמא דקרא הוא רק להקל אבל לחומרא דרשו טעמא דקרא והעלה לפי"ז דלהחזיק ממון דהוי חומרא דרשינן טעמא דקרא עיי"ש וא"כ אפי' להפוסקים דלא דרשינן טעמא דקרא מ"מ הכא דעיקר הספק לענין פדיון הבן ודנין אם לחייבו ממון להכהן או הוא פטור ובכה"ג אזלינן לחומרא ודרשינן טעמא דקרא לפטרו וממילא הברכה נגרר אחרי' והעיקר דנין לפטרו מפדיון ולזה דרשינן טעמא דקרא להחמיר [ויש עוד לעיין אי זה מיקרי חומרא דאדרבה לחייבו המצוה מקרי חומרא ואינו דומה לממון של רשות דהוי חומרא להוציא ממון דהכא אדרבה הוי חומרא לחייבו ממון ויכ"ע] אכן במ"ש הכא לא חיישינן לשמא ימות הצדק אתו כאשר הבאתי גם בשם כ"ק זקיני מסאכאטשוב ז"ל: י"ג) וראיתי בדעת קדושים יו"ד סי' ש"ה ובסי' ט"ו שהביא דברי הדג"מ הנ"ל דיש חשש על הברכה והאריך בנפלאות ולדינא כתב דאולי כוונת הדג"מ כשלא ראה את הילד אחרי רפואת המילה ולא שמע שנתרפא מהמילה אז שפיר שייך כומר דאין רוב ברור על קיום הילד כיון שלא נודע לו שנתרפא מהמילה אבל כשידוע שנתרפא מהמילה פודה ומברך בלי חשש וכן הוא המנהג מ"מ מצוה מן המובחר לפדות במקום הבן עכ"ל וכן פסק בסי' היעב"ץ על הלכות פדה"ב דאם האב אינו במקום הבן יעשה הפדיון בהברכות כמו בעת שהוא במקום הבן ע"כ: אמנם הכא יש להסתפק אם מחיוב להרבות בהוצאות לבא לביתו, או שאף לכתחילה יכול לברך שלא במקום הבן דלכאורה אחרי שבד"ק סיים דמ"מ מצוה מהמובחר לפדות במקום הבן, א"כ אפשר דבמקום שיש לו עצה ליסע לביתו מחיוב הוא לעשות מצוה מהמובחר אף שיצטרך עי"ז לפזר ממון, דהא נודע דבכל דוכתא אמרינן דמחיוב ליתן מעות כדי לקיים מצוה מן המובחר דכתיב זה א' ואנוהו ועיין באו"ח סי' תרנ"ו במג"א סק"ב דבכל המצות הוה הידור עד שליש ואכמ"ל בזה ובפרט דכל ההיתר של החת"ס הוא דסמכינן ארוב והרי קייל"ן דבכל מקום דאפשר לברורי לא אזלינן בתר רובא, וא"כ ה"ה הכא אם אפשר לו ליסע לביתו לא אזלינן בתר רובא וא"כ ה"ה הכא אם אפשר לו ליסע לביתו לא אזלינן בתר רובא ואין לברך כאן רק שיסע למקום בנו אך גם זה יש לדחות לפי המבואר ברמ"א יו"ד ק"ב דבכלי שאפשר להגעילו לא מקרי דשיל"מ משום הוצאת הגעלה א"כ מכ"ש להרבות בהוצאות הדרך לא מקרי אפשר לברר, אכן לענין ברכת שהחיינו הי' מקום להסתפק ולעשות ס"ס שלא לברך דשיטת הרוקח דברכת שהחיינו שהוא ברכת רשות אין סומכין על הרוב לברך ואפי' לדידן דמברכין ברכת שהחיינו במילה מ"מ הכא שיש עוד ספק דלשיטת הפוסקים דהוי ספק דאורייתא ולא סמכינן