שו"ת בנין דוד מו

הס"ד אוא"ב אסור להדיוט וליכא קו"ח, ודו"ק וב"ה הוא דבר חריף, ז) ובדברי המל"מ הנ"ל דמחוסר זמן פסול להקרבה משום חשש נפל, יש מקום ליישב קו' התוס' יומא (ס"ד ע"ב) שהקשו אמאי ס"ל לר' יוחנן דיחוי מעיקרו הוי דיחוי אפי' בבע"ח אמאי לא יליף ממחו"ז דלא אמרינן דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ונראה לי דהנה מוח"ז הגה"ק ז"ל בשו"ת אבני צדק סי' ב"א הקשה לפי שיטת הר"ת ז"ל בזבחים י"ב ע"ב ד"ה הכא דגבי הפריש קרבן על חלב, והורו ב"ד שחלב מותר, וכו' דלא שייך לומר דיחוי כיון שלא נדחה אלא ע"י טעות הב"ד ולא אמרינן דיחוי בטעות ע"ש, א"כ לפי שיטת המל"מ דמחוסר זמן פסול להקרבה מחשש נפל, א"כ ממילא אם שהה שמונה ימים איגלאי מילתא למפרע שלא הי' נפל, א"כ איך רצה רב למיליף דבע"ח אינם נדחין ממחו"ז הרי מחוסר זמן הו"ל דיחוי בטעות, דהא נתברר לאחר שמונה ימים דלא הי' נפל ודיחוי בטעות לא הוי דיחוי והיא קושיא נכונה: ובפשיטות יש לישב קו' הנ"ל דהנה מובן וכ"כ בשו"ת עמק שאלה חיו"ד סי' ע"ט דדברי המל"מ נאמרים אי דרשינן טעמא דקרא א"כ י"ל דפסול מחו"ז להקרבה הוא מטעם חשש נפל, אבל אי לא דרשינן טעמא דקרא א"כ אמרינן דפסול מחו"ז להקרבה הוא מצד גזיה"כ כ"ש, והנה מבואר במס' ערכין (ט"ז ע"ב) בפלוגתא דרב ורבי יוחנן גבי חיוב תוכחה דרב ס"ל עד הכאה ור' יוחנן ס"ל עד נזיפה, דצריך להבין במאי פליגי וראיתי בברכי יוסף סי' תר"ח אות ז' בשם מוהר"י זאבי ז"ל, דפליגי אי דרשינן טעמא דקרא, דר"י סבר דרשינן טעמא דקרא וטעמא דתוכחה הוא למען שישיב החוטא מדרכו וכיון שהוא מוסיף חטא על חטאתו ע"כ אין חיוב תוכחה עליו יותר, אבל רב ס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, מש"ה ס"ל דחיוב תוכחה הוא עד הכאה ע"ש, א"כ מבואר דרב ס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, וס"ל מחוסר זמן פסול להקרבה מצד גזירת הכתוב, ולא מטעם חשש נפל, שפיר רצה למילף דאין בע"ח נדחים ממחו"ז, דאין לומר כקו' האבני צדק דילמא שאני התם דהוי דיחוי בטעות, דנתברר דאינו נפל, דהא לרב טעמא הוא מצד גזיה"כ, ולפי"ז מתורץ קו' התוס' הנ"ל אמאי לא יליף ר"י דדיחוי מעיקרו ל"ה דיחוי ממחו"ז דהא לר"י אין ראי' ממחו"ז דהא דריש טעמא דקרא. שוב פסול מחו"ז להקרבה מצד חשש נפל, והו"ל מחו"ז דיחוי בטעות דלא הוי דיחוי ודו"ק היטב. ח) וראיתי בראש אפרים בתשובות סי' ב' שהקשה על הרמב"ם ז"ל, דנהי דס"ל דבתוך שמונה הו"ל ספיקא מה"ת, הלא ס"ל דסד"א מה"ת לקולא, א"כ מאי פריך הש"ס ר"ה (ו' ע"א) בע"מ מי מצי אכיל כי' הא מה"ת שפיר מצי אכיל כי' ביום שנולד דסד"א מה"ת לקולא ע"ש, ונ"ל עפי"ד החינוך מצוה קנ"ז דכ' דמצות עשה לבדוק סימני בהמה וכו' שנאמר והבדלתם ולבסוף כתב ואם עבר ולא בדק, אלא שראה בהסימן אחד וסמך עליו ואכל ממנה אעפ"י שמצא אח"כ שהיתר אכל ביטל עשה של בדיקת הסימנים ע"ש, ומבואר הזה במי שאכל בלא הבדלה עובר בעשה כמו האוכל בלא זביחה: וראיתי בשו"ת אבני נזר ז"ל יו"ד סי' ח' שהעלה עפי"ד החינוך הנ"ל, בשחט עגל פחות מבן ח' שהוא ספק נפל א"כ הוא ספק שלא נשחט כלל, דנפל לא מהני בי' שחיטה כמבואר במתני' חולין [ע"ב ע"א] בן ח' אין שחיטתו מטהרתו שאין במינו שחיטה א"כ ישנה בעשה שאינה מדבדלת, אכן אם נימא דמה"ת אזלינן בתר רובא דרוב אינם נפלים הרי הוא מובדלת כך ע"ש ודפח"ח. א"כ כפי"ז ל"ק מידי דנימא סד"א מה"ת לקולא דהא כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דהוי ספיקא ולא כשיטת התוס' דהוי רוב א"כ ממילא שוב איכא עשה שאינה מובדלת לך מש"ה אסור מה"ת והבן: ט) והנה הב"י הביא שיטת קצת גאונים דס"ל דלא אמרו ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפי' בן יומו מותר, והקשו הפר"ח והמל"מ לשיטתם מש"ס ר"ה הנ"ל דפריך בע"מ מי מצי אכיל לי' משמע דגם להדיוט אסור עד שמונה ימים. ונראה לתרץ עפימ"ש הפליתי דמש"ה לא אזלינן בתר רוב וולדות שאינם נפלים משום דהוה דבר שיל"מ דיכול להמתין עד ח' ימים. ובדבר שיל"מ לא מהני רוב כמ"ש הר"ן הובא ג"כ ברא"פ סי' ג' א"כ לפי"ז להשיטות דהיכא דלא נתערב איסור לפנינו רק שאנו דנין על הדבר אם הוא מן הרוב או מן המיעוט אמרינן אפי' בדבר שיל"מ דאזלינן בתר רוב עי' משל"מ ה' מעילה פ"ג ה"ו ופ"ת יו"ד סי' ק"ב סק"א א"כ שפיר מותר לאכילה אפי' בן יומו דאזלינן בתר רוב וי"ל דזה אם הולכין אחר הרוב בדשיל"מ תלי' בפלוגתא אם רוב הוא מטעם ודאי או אם הוא מטעם ספק כשיטת הר"ש מפליזו הובא בשטמ"ק ב"מ [ו' ע"ב] דרוב הוא ג"כ ספק רק התורה התירתו ע"ש, דאם כאמר דרוב הוא מטעם ודאי א"כ גם בדבר שיל"מ הולכין אחר הרוב אבל אם נאמר דהוי מטעם ספק א"כ בדבר שיל"מ דאפי' בסד"ר החמירו לא מהני רוב ונודע דברי גדולי אחרונים דרוב אי הוי וודאי או ספק תלי' בפלוגתא דרב ושמואל ב"ק [מ"ו ע"ב] אי הולכין בממון אחה"ר, דרב דס"ל דהולכין בממון אחה"ר רוב הוא ודאי ושמואל ס"ל דרוב הוא ספק עכ"ד: והנה בכתובות [ט' ע"ב] אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נישאת ליום הרביעי וכו' ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה ובתוס' בד"ה אי הקשו דמשמע אם הי' בא לבי"ד הי' נאמן להפסידה כתובתה הא הוי ס"ס ספק אי בקי בפ"פ אי לא וספק באונס ע"ש, וכתב זקיני הש"ך ז"ל בתקפו כהן לתרץ דס"ס הוא מטעם רוב כמבואר ברשב"א ז"ל ואביי ס"ל דאין הולכין בממון אחה"ר ע"כ לא מהני ס"ס להוציא ממון עכ"ד א"כ כיון דס"ל לאביי דאין הולכין במאחה"ר א"כ סובר דרוב הוא ספק א"כ ס"ל דל"מ רוב בדבר שיל"מ ע"כ צריך שהי' עד ח' ימים גם לאכילה, וממילא שפיר יתורץ קו' הנ"ל על הגאונים די"ל דס"ל דהולכין במאחה"ר ורוב הוא כודאי ומהני רוב גם בדשיל"מ, מש"ה ס"ל דלא אמרי ח' ימים אלא לקרבן דגזיה"כ הוא אבל לאכילה מותר בו ביום אבל הש"ס דפריך על אביי שפיר פריך ומי מצי אכיל לי' דהא אביי ס"ל אהבמאה"ר דרוב הוא ספק א"כ אסור עד ח' ימים דהוי דשיל"מ ודו"ק: י) ובהיותי בזה נ"ל ליישב קו' הרשב"א ז"ל במס' שבת [קל"ה ע"ב] דאיתא שם רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל וכו' ח' ימים בבהמה אינו נפל וכו' ופריך הש"ס הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ופרש"י ז"ל שום קטן ביום ח' בשבת דילמא נפל הוא ולא חזי למול ועושה חבורה שלא לשם מצוה, ומשני הש"ס דמלין ממנ"פ אם חי הוא שפיר קא מהיל ואי לא מחתך