שו"ת בנין דוד מד

נודע שלא כלו לו חדשיו הוא רק מדרבנן ע"ש [ומלשון הרמב"ם שמסיים ואם נודע לו שכלו לו חדשיו וכו' משמע דמעיקרא מיירי שלא נודע לו אם כלו חדשיו או לא, לכן הוא אסור ואין לוקין, אבל לא מיירי בידוע שלא כלו לו חדשיו רק מעיקרא לא נודע לו ולבסוף מיירי שנודע לו לכן שרי עיי"ש] אך באמת י"ל דמהרמב"ם הנ"ל אינו ראי' כיון דהרמב"ם כתב סתם, ומיירי בכל גוונא ואפי' בידוע שלא נגמרו הסימנים. ואז שפיר הוא ספק מה"ת, כמ"ש הה"מ בפ"א מה' יבום ובלח"מ שם בדעת הרמב"ם ע"ש, לכן כתב דאין לוקין אבל אסור מה"ת והסברא נראה פשיטא, דהא טעם הפוסקים דהוא רק חשש דרבנן, דמה"ת מוקמינן ארובא ורוב הנולדים בני קיימא הן, וכיון דרוב הנולדים נגמרו הסימנים וזה שאין לו הסימנים יצא מרוב הנולדים, ושוב לא שייך לאוקמי ארוב כמבואר סברא זו בתב"ש יו"ד סי' כ"ט בדין אם נמצא מים במוח ולא ידעינן אם הקיף המוח את המים או לא דל"ש לומר דרוב בהמות כשרים ואזלינן בתר רובא, דהא רוב בהמות כשירות אין להם מים במוח וזה הואיל ואית לי' מים במוח יצאה מרוב בהמות, ומקור הדברים במס' כתובות (ט"ז) דקאמר רוב נשים בתולות נשאת ורוב הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא ולא אזלינן בתרה, וכן אמרינן ביבמות (ל"ז) רוב נשים יולדות לתשעה ורוב היולדת לתשעה ניכר עוברה לג' חדשים וזו דלא ניכר עוברה איתרע לה רובא, וכן מבואר בתשובות הריב"ש סימן תע"ד בדין שלא הביא ב' שערות לי"ג שנים, ויש ספק אם הביא בשנת עשרים השתי שערות קודם סימני הסריסות, או אחרי כך באו השתי שערות לא שייך לומר דהשתי שערות קדמו דרוב אנשים לאו סריסים נינהו, כיון דרוב שאינם סריסים מביאים בשנת הי"ג ב' שערות וזה שלא הביא בשנת הי"ג השערות איתרע לי' רובא, ועיין בראש אפרים בשו"ת שבסוף הספר סי' י"ט שהאריך בזה. ג) וגם לשיטת זקיני החוו"ד ז"ל שחולק על התב"ש הנ"ל, דאין ראי' כלל מהא דכתובות. דגבי בתולה הרוב דבתולה יש לה קול. מוכיח דאלמנה כיסת משום דאין לה קול, משא"כ כאן אטו רוב בהמות טריפות יש כהן מים במוח. שיהי' מנגד לרוב כשירות והוכחה מזה שטריפה ורק יש לה תרי רובא רוב בהמות כשירות ורוב בהמות אין להם מים במוח, וכי משום שיצא מרוב א' מחמת שיש לה מים במוח מוציאה ג"כ מרוב השני עיי"ש שהאריך בסברתו אבל בנ"ד גם להחוו"ד א"ש, דדומה ממש להא דכתובות כיון דרוב הנולדים בני קיימא נגמרו הסימנים וזה דאין לו הסימנים איתרע הרובא ולא אזלינן בתרה וכן ראיתי בשו"ת בית שלמה יו"ד סי' כ"ג שכ"כ שמהרמב"ם הנ"ל אין ראי' ע"ש וכן הראי' מש"ס ר"ה אינו ראי' לפימ"ש הטורי אבן שם דזה דמנינן שנה לבע"מ, אינו אלא מדרבנן, ועיקר קרא קאי על תם דשייך לפני ד"א תאכלנו שנה בשנה, ולא בבע"מ וא"כ שפיר פריך כמו בבכור תם מדאורייתא משעה שכר שנראה להרצאה, כמו כן בבע"מ לענין דרבנן משעה שמותר באכילה עיי"ש: אכן ברי"ט אלגאזי ר"פ עד כמה מביא דברי הספרי פרשת ראה וז"ל מגיד הכתוב שהבכור נאכל כל שנתו אין לי אלא בכור תם בע"מ מנין ת"ל כל הבכור הרי מפורש דהקרא דתאכלנו שנה בשנה קאי גם על בע"מ, וכן מפורש ברמב"ם פ"א מה' בכורות הלכה ח' וז"ל הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בע"מ שנאמר לפני ד"א תאכלנו שנה וכו' וכי יהי' בו מום בשעריך תאכלנו, ונראה דהרמב"ם ז"ל יליף מוא"ו מוסיף על ענין ראשון ועיי"ש בריט"א למה לא יליף הרמב"ם מכל הבכור כהספרי וא"כ לפי"ז שוב מוכח מהגמ' הנ"ל דהוה חשש דאורייתא: ונראה דיש לחלק דאפי' להפוסקים, דהוה מה"ת אף דאיכא רוב מ"מ בפדיון הבן הוא רק חשש דרבנן לפימ"ש המהר"ם שיק יו"ד כ"ז ד"ה אמנם הטעם דהוה מה"ת אף דאיכא רוב מ"מ איכא שני חזקות נגדו דאמרינן השתא היא דעוברה ולא כלו לו חדשיו כמ"ש הנוב"י מהד"ת סי' ס"ו עפי"ד התוס' ב"מ (ק' ע"א) ד"ה הא מני דאוקמא בחזקת מעוברת והשתא היא דילדה, ונהי דביבמות (קי"ט) אמרינן באשה דרוב נשים מתעברות ויולדת מיהו כתבו התוס' שם ד"ה ר"מ שזה דוקא באדם דתשמיש הוי ממילא אבל בבהמה הוי רובא דתלי במעשה דקיי"ל כר"ה בבכורות (כ) דלא הוי רובא וא"כ שוב איכא חזקה דלא כלו לו חדשיו ובצירוף חזקת שאינו זבוח כמ"ש הדג"מ והנוב"י ולהריב"ש הידוע דתרי חזקות עדיף מרובא, לכן הוא ספק מה"ת, והש"ס שבת קל"ו] דלא מחלק בין אדם לבהמה משום דקאי לאביי דל"ל הא דר"ה עכ"ד, וא"כ בפדיון הבן שפיר יש לסמוך לקולא דבאדם הוי רוב מעלי' ול"ה רק חשש דרבנן וסמכינן להקל. ואמנם יש עוד לעיין לפי הנודע פלוגתת רש"י ותוס' ב"ק [י"א] ובכ"ד. דרש"י ס"ל הטעם דבעינן שלשים יום באדם, ושמנה בבהמה משום חשש נפל ואם ידוע שכלו לו חדשיו מועיל הפדיון אפי' בתוך השלשים יום והתוס' סברו דהוי גזיה"כ דבתוך ל' אינו נפדה ואעפ"י שידעינן בוודאי שכלו לו חדשיו והביאו הרבה ראיות ע"ז ועיין בחינוך מצוה שצ"ב שכתב מצותו הוא משיש לו שלשים יום ומעלה משיצא מכלל נפל, דסובר כרש"י דטעמא דקרא מכח ספק נפל, ועיין במל"מ פ"ג ה' איסורי מזבח ה"ח שהאריך בזה, דמחוסר זמן פסול להקרבה הוא מחשש נפל, ואפילו בידעינן דכלו לו חדשיו דלא נתנה התורה לשיעורין דלאו כולה עלמא בקיאי אם כלו חדשיו אם לא, מש"ה אסרה תורה מספק עד שיהי' בן ח' שיצא מכלל נפל ע"ש וברי"ט אלגאזי פרק ע"כ ובשו"ת אבני צדק למוח"ז הגה"ק מסיגעט ז"ל או"ח סי' צ"א: ד) ולפי דברי המל"מ הנ"ל, דמחוסר זמן דפסול להקרבה הוא מחשש נפל, ואפי' בידעינן דכלו לו חדשיו, דלא נתנה תורה לשיעורין דלאו כולה עלמא בקיאי אם כלו חדשיו או לא: נראה לי לתרץ קו' התוס' מנחות דף לו' ע"א) דאיתא שם (ה' ע"ב) ת"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטריפה שאסורה לגבוה והלא דין הוא ומה בעל מום שמותרת להדיוט אסורה לגבוה טריפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה וכו' ושם בדף (ו' ע"א) ואלא פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן מומן ניכר תאמר בטריפה שאין מומה ניכר מש"ה איצטרך קרא וכו' ופריך שם הגמרא וטריפה מהכא נפקא מהתם נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ע"ש ובתוס' שם ד"ה שכן מומן הקשו דניליף מאותו ואת בנו בקו"ח שמותר להדיוט ואסור לגבוה, טריפה שאסור להדיוט אין דין שיהא אסור לגבוה, ולמה לן קרא דטריפה אסור לגבוה ע"ש