שו"ת בנין דוד מג

מכל הנ"ל ומה שהביא שם ראי' להתיר לחתוך הגליונות שהמה למעלה מהשיעור, ממתני' דכלים פי"ט גבי חבל היוצא מן החטה דאינו טמא רק עד השיעור שצריך למטה, ולא יותר א"כ חזינן מזה דהמותר שהוא שלא לצורך לא הוה כמחובר, כ"כ הגליונות שהמה למעלה מהשיעור שאינם לצורך ל"ה כמחובר, ומותר לחתוך אותם עיין שם, לפענ"ד אינו דומה לשם דהנה בתו"כ ממעט ממשכבו ולא בחבל היוצא מהמטה פחות מחמשה או יותר מעשרה עי' בפי' המשניות להר"מ ור"ש שם והטעם הוא דעד חמשה ויותר מעשרה אין למטה צורך בהם, ולא חשוב יד למטה, כמבואר שם בר"ש ורע"ב ואף דהוה מחובר למטה, עכ"ז כיון דהתורה גילתה משכבו דוקא והי' צריך להיות שרק המטה יהי' טמא, ורק באם יש למטה צורך בהם אז חשוב כמטה עצמה וטמא מטעם יד, משא"כ באין למטה צורך בהם מה מהני דחשיב כמחובר בהמטה הלא העיקר הוא שיהי' בכלל משכבו, כ"ז ניחא לענין טומאה מה שא"כ לענין קדושת ס"ת ותפילין דהטעם דנתקדשו הגליונות הוא משום דמחוברים לקדושה והוה כקדושה עצמה עי' בשבות יעקב הנ"ל ע"כ שפיר נתקדשו הגליונות אף דאינו לצורך דעיקר הקדושה תלוי במה שהוא מחובר וא"כ אף אם הוא יותר מהשיעור עכ"פ מחובר הוא משא"כ לענין טומאה שצריך שיהי' יד להמטה ושיהי' בכלל משכבו ואם אין להמטה צורך בהם ל"ח כלל משכבו והוא ברור לענ"ד: ונידן דידן דומה להמבואר ברבינו יונה ז"ל ברכות פ"ב לענין תוס' שבת אף דדי אם מוסיף כ"ש מ"מ אם מוסיף יותר חל הקדושה גם על התוספות ע"ש וכ"כ כאן אף שהגליונות המה למעלה מהשיעור חל עליהם הקדושה וכן נראה מתשו' תשורת שי ח"א סי' רנ"ה שאסור לקצוץ הגליונות וע"י במהרש"ם ח"ג סי' ק"ב מה שהאריך בזה וגם לדעתו אם אין דרכו של הסופר לקצוץ הגליונות אחר הכתיבה א"כ לא חשיב כהותנה עלי' דאסור לחתוך הגליונות עיי"ש ע"כ לדינא הדבר מבואר דאין מקום להתיר לחתוך הגליונות אפי' למעלה מהשיעור: כ"ד ידושד"ט באהבה. ה"ק דוד דוב בעריש מייזליש, סימן י"ז ב"ה אוהעל יע"א, לכבוד אהובי תלמידי חביבי המופלג בתורה וביראה דנגיד וכו' כש"ת מו"ה משה הכהן נ"י בק"ק מאקאווא יע"א אחדשה"ט באה"ר בדבר שאלתך. באחד שהגיע זמן פדיון בנו, ואינו בביתו אם מחיוב להרבות בהוצאת הדרך ליסע לביתו לעשות הפדיון, או רשאי לפדות במקומו עכ"ש: תשובה א) הנה בש"ע יו"ד סי' ש"ה סעי' י' ברמ"א כתב וז"ל וכן נוהגים במדינות אלו אם האב אצל הבן, אבל אם אינו אצלו פודה אותו בלאו הכי, אלא אומר לכהן שיש לו בכור לפדותו, והוא אומר לו במאי בעית טפי וכו' עכ"ל. ונראה מפשטות לשון הרמ"א דהאב יכול לברך ג"כ, מדמדקדק אם צריך הכהן לשאול במאי בעית טפי, ואינו מדקדק כלל אי האב יכול לברך, מכח חשש ברכה לבטלה, או יעשה הפדיון בלא ברכה, שמעינן מזה דפשיטא לי' להרמ"א ז"ל דהאב יכול לברך אפילו כשאינו אצל הבן: אמנם בדגול מרבבה חושש על הברכה דשמא מת הבן בביתו. וליתן להבן חזקת חיים יש לפקפק כל זמן שלא עבר שלשים יום, ויש חשש שמא הוא נפל, א"כ אין לו חזקת חיים, וחזר ודן שיועיל מטעם חזקה מכח רובא דרוב אינם נפלים, והניח בצ"ע והמובחר שיעשה ע"י שליח עכ"ד, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' רצ"ד הובא דבריו בפ"ת ס"ק כ"א כתב דחזקה זו דרוב נשים בני קיימא יולדות הוא חזקה בכ"ד. והא דלא סמכינן עלי' בבהמה לאכלה קודם שימלאו לה שבעה ימים, כבר כתבו התוס' בחולין (י"ב ע"א) יבמות (קי"ט ע"א) ע"ז (מ') נדה (מ"ד ע"ב) ועי' תוס' יבמות (פ"ו ע"ב) דהוא רק משום חומרא דרבנן, שלא יאמרו ביבמה פיהק ומת, אבל מה"ת אזלינן בתר רובא אפי' במת ק"ו בחי שלא ניחוש שמא כבר מת, והביא מעשה רב מרבו הגאון מהר"נ אדלער ז"ל שהי' כהן בפדיון שלא בפני הבן, עיי"ש: ב) אולם יש עוד לעיין בזה טובא דהרמב"ם פ"ד מהמ"א ה"ד כתב וז"ל ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה הרי זה כנפל, ואין לוקין עליו, ואם נודע לו שכלו לו חדשיו, ואח"כ נולד הרי זה מותר ביום שנולד עכ"ל, וכ' הה"מ דמש"ה אין לוקין כיון דהוה ספק איסור תורה, ונראה דהרמב"ם חולק על התוס' הנ"ל וכן הוכיח הפרמ"ג סי' ט"ו בשפ"ד סק"ד מתשובת הרשב"א רמ"ג דכל שאינו ידוע אם כלו לו חדשיו, הוי ספק דאורייתא. דאל"כ הי' נאמן גוי במסל"ת עיי"ש ובדג"מ וישיע"ק שם הוכיחו מגמרא מפורשת ר"ה (דף י' ע"ב] דאיבעי' להו בכור מאימתי מונין לו שנה, אביי אמר משעה שנולד ראב"י אומר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם והא בבע"מ, ופריך בע"מ מי מצי אכיל, ומשני דקים לי דכלו חדשיו א"כ משמע דאסור מה"ת תוך שבעה משום ספק נפל, דאי אינו אסור רק מחששא דרבנן, מאי פריך הגמ' מי מצי אכיל ונחשוב השנה מיום השמיני, הא מדאורייתא חזי למיכל תיכף משעה שנולד [וא"ל כיון דמדרבנן לא מצי למיכל, א"כ מתחיל היתר אכילה רק מיום השמיני לכן נחשוב השנה מיום השמיני, ז"א דמכח חומרא דרבנן לא יצמח מזה קולא, וכעין שכתב הר"ן פ"ב דפסחים בטעם הרמב"ם דחמץ חשיב דשיל"מ, אף דאסור מדרבנן לאחר הפסח, משום דחכז"ל אמרו להחמיר ולא להקל] אע"כ דמדאורייתא אסור משום ספק נפל וכן כפל דבריו בנובי"ת אה"ע סי' י"ט להוכיח מש"ס הנ"ל דספק נפל הוא מה"ת עיי"ש ובפרמ"ג או"ח סי' תצ"ח דייק ג"כ דהוא ספק מה"ת, מש"ס שבת קל"ו בהא דסובר רשב"ג כל ששהה שלשים יום, באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה ופריך הא לא שהה ספיקא הוי מימהל בשבת היכי מהלינן וקשה לשיטת התוס' הנ"ל דכל החשש הוא רק חומרא דרבנן ומה"ת אזלינן בתר רובא, וא"כ לענין מילה בזמנו שדוחה שבת דפריך הגמ' היכי מהלינן מכח ספיקא הא מה"ת שפיר צריך למול דהא אזלינן בתר רוב ואי משום חששא דרבנן וכי יש כח ביד חכמים לעקור מצות מילה בזמנו אלא ע"כ שמעינן דספק נפל הוי מן התורה, וכן העיר בקו' זו בשו"ת עבוה"ג סי' צ' ע"ש שמתירוצו מבואר דרשב"ג חשש דאורייתא קאמר: וא"כ לפי"ז דהוה ספק מן התורה הדרא חשש של הדג"מ בסי' ש"ה לדוכתא דהאיך אפשר לברך על פדיון הבן שלא במקום הבן. אמנם בשו"ת מהר"ם מרוטענבורג סי' ג' [הובא דבריו בדע"ת ט"ו אות י'] כתב דמהרמב"ם הנ"ל אין ראי' די"ל דמיירי בידוע שלא כלו לו חדשיו בכן הוא אסור מה"ת אבל בלא