שו"ת בנין דוד לד

אמנם הא ידוע דברי התוס' ב"מ ג' ע"ב ד"ה מה שהקשו איך נאמן לומר אכלתי חלב במזיד הא אאמע"ר, ותירצו דא"נ לפסול עצמו אבל הכא שעושה תשובה שאינו רוצה להביא חולין בעזרה נאמן ועיין בשבות יעקב ח"א סי' ק"ע דזה סברת הר"ן כתובות פרק המדיר דלהפסיד ממון אמרינן אדם משים ע"ר משום דאינו רוצה לעבור על איסור גזל ועיין שעה"מ פ"ט מה' אישות הט"ו ד"ה ואולם וכ"כ בתשובת גאוני בתראי סי' כ"ו דמש"ה נאמנת למשנה הראשונה לומר טמא"ל אף דאאמע"ר משום דהוי לאפרושי מאיסורא שרצונה לעשות תשובה ובנוב"י אהע"ז סי' כ"ג מביא ראי' לזה מכהן שנאמן לומר שפיגל אף דמשים ע"ר בזה דעבר על לאו דלא יחשב כמבואר בזבחים (כ"ט) וברמב"ם פי"ח מפסולי המוקדשים ה"א וע"כ משום דהוא לאפרושי מאיסורא ע"ש ועיין בסד"ט סי' קפ"ה סק"ב וא"כ ה"ה בנ"ד דהוי לאפרושי מאיסורא שפיר יש לומר דנאמן אף דמע"ר: אך באמת זה אינו לפימ"ש בתשובת תפארת צבי דיני פסולי כהונה וקהל דסברת התוס' הוא רק במקום שנוגע רק לעצמו אבל במקום דנוגע גם לאחריני ל"ש זאת ע"ש וכ"כ הפנ"י גיטין כ"ב ע"ב ד"ה אתמר גבי א"א אוסר דבר שאינו שלו משום דאמרינן דלצעורי קמכוון דאפי' אומר שניסך וכוונתו לתשובה שלא ישתו יין נסך מ"מ אינו נאמן במה שנוגע לאחרים ע"ש וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סי' ד' דלאסור אשה לבעלה אין להאמינו במקום שמשים עצמו רשע וכ"כ בכתב סופר אה"ע סימן ס' דבמקום שנוגע לאחרים אמרינן אאמע"ר אפי' היכא דהוי לאפרושי מאיסורא, וכ"כ הנוב"י אה"ע קנ"ו באחד שחלץ ליבמתו וקודם החליצה ראו שהי' שולט בשתי רגליו וחולץ בימין כדת של תורה ואח"ז כשנשתדכה היבמה בא החלוץ וערעור שהוא איטר רגל, ומה שלא הגיד מקודם במרמה עשה, ופלפל שלא להאמין לו שאם אמת שהוא איטר רגל, א"כ הרי עשה מעשה רשע דאם הי' מת פתאום הי' מכשול בא ע"י באיסור יבמה לשוק ואאמע"ר, ואפי' אם רוצה לעשות תשובה, מ"מ כיון דנוגע גם לאחרים אינו נאמן ועיין בשיבת ציון סי' כ"ג שתמה על אביו ז"ל שסותר עצמו מסי' קנ"ו לסי' כ"ג עיי"ש במה שמחלק אבל עיין ביתר המפורשים שהבאתי נראה דאין חילוק בזה ועיין מהרש"ם ח"ב סי' רכ"ו מ"ש בדברי הנוב"י הנ"ל: הגם דהי' מקום לומר לפי הידוע פלוגתת הפוסקים אם שוויא אנפשי' חד"א הוא מה"ת, או מדרבנן ובפשיטות נראה דתלי' בטעמא דשואנחד"א דלשיטת מהר"י באסאן הובא בנוב"י אה"ע כ"ג דמטעם נדר נגעה בה ואעפ"י שאינו ממש כנדר דהא לא מצינו בי' התרת חכם אולי החמירו בענינים אלו כמו בנזירות שמשון דליתא בשאלה א"כ אפשר דלטעם זה לא הוי רק דרבנן, ועי' שער המלך בפרק ט' מה' אישות הלכה ט"ו משא"כ לשיטת המרי"ט, ח"ג ס"א והח"צ סי' ק"נ דהוא מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים וכתב בקצוה"ח סי' ל"ד דהמקור הוא מרש"י קידושין (ס"ה ע"ב) דמכי הוא זה ילפינן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומיני' ילפינן דגם באיסור נאמן הבע"ד לחובתו עיי"ש וא"כ שפיר י"ל דנאמן באסרו עליו מה"ת, וא"כ בזמן הזה דאיכא חרם דרגמ"ה שלא לגרש בע"כ והוא משועבד לאשתו ובחב לאחרים לא מהני הודאת בע"ד, כמבואר בקידושין ס"ה ועיין בקצוה"ח ל"ד וא"כ בזה"ז טענת דמים ע"כ מפאת נדר, ומצאתי כן בשו"ת שו"מ קמא סי' א' ע"ש א"כ ל"ה רק מדרבנן: ולפימ"ש התומים כללי מיגו אות ק"ה דבאיסור דרבנן ל"ש אאמע"ר ובב"ש אה"ע קנ"ב ס"ק י"ג מסתפק בזה א"כ י"ל דבנ"ד דהוי ג"כ רק איסור דרבנן ל"ש אאמע"ר, אמנם מלבד די"ל דאפי' אם הטעם הוי משום נדר מיקרי איסור תורה דחשוב כאילו אסר על עצמו באיסור נדר ועיין שעה"מ פ"ט מאישות בשם ס' משפטי צדק ורק אפי' נאמר דהוי רק איסור דרבנן הא קיי"ל להלכה דגם באיסור דרבנן אאמע"ר כמ"ש בנובי"ת קנ"ו וברכ"י חו"מ סי' ל"ד אות ל"ד ובפ"ת יו"ד סי' א' סק"ו ובאהע"ז ס"ו ס"ק ט"ז ובכתב סופר יו"ד סי' פ"א דרוב הפוסקים ס"ל דגם באיסור דרבנן אמרינן אאמע"ר וכ"כ בשו"ת בית שלמה יו"ד סי' ל"ב: ט"ו) אמנם עוד יש לדבר בזה לפימ"ש זקיני הח"צ סי' ג' וסי' ק"ן במקום דאמרינן שואחד"א ל"ש לומר אאמע"ר ומה"ט באומרת טמא"ל למשנה ראשונה נאמנת משום דשויא אנחד"א אף דאאמע"ר וכ"כ בעבוה"ג סי' מ"ו וא"כ ל"ש הכא כלל לומר דאאמע"ר, אכן מהמפרשים שהבאתי שכתבו טעם למשנה הראשונה דל"ש אאמע"ר משום דהוי לאפרושי מאיסורא נראה דסוברים דאפי' היכא דשואנחד"א שייך אאמע"ר ושפיר יש מקום לדברינו, וראיתי בשו"ת בי"צ אה"ע סי' מ"ז אות ז' שכתב בא' שטען שאין לו גבורת אנשים והי' דר עם אשתו לאחר שנתעברה שאינו נאמן משום דאאמע"ר ואפי' כהח"צ דבשויא אנפשי' חד"א ל"ש אאמע"ר, היינו לטעם דשאכחד"א הוא משום נדר משום שיכול לאסור עצמו בנדר אף שנעשה רשע עי"ז אבל לטעם נאמנות זה הוא דוקא היכא דאין עושה עצמו רשע אבל כשעושה ע"ר אינו באמן עיי"ש, ובאמת נראה סברת הח"צ גם לטעם דנאמנות דכיון דנאמן על עצמו כמאה עדים כ"ש לומר דאין אמע"ר כמ"ש הר"ן בכתובות פרק המדיר גבי מאכילתו שאינו מעושר דנאמנת הודאתה לגבי נפשה להפסיד כתובתה ולא אמרינן בכה"ג אאמע"ר וכ"כ הר"ן פרק כל הנשבעין במתני' דכשנגדו חשוד על השבועה דנאמן שהוא חשוד עפ"י עצמו לענין ממון שיהי' כנגד נשבע ונוטל וכן מפורש ברש"י יבמות (דף כ"ה ע"ב) ד"ה אאמע"ר דלענין ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אפי' במקום דמע"ר, וא"כ לפימ"ש הקצוה"ח סי' ל"ד דהא דשואנחד"א הוא מטעם נאמנות דילפינן מכי הוא זה כפרש"י קידושין ס"ה וכמו דילפינן לענין הודאת ממון ה"ה לענין הודאת איסור ע"ש ולפי מה שמסקינן כאן דלענין הודאת ממון נאמן גם במקום שמע"ר ה"ה לענין איסור לאסור על עצמו איזה דבר נאמן לשוי' אבחד"א גם במקום שמע"ר, והמעין בחכ"צ יראה מפורש שכתב כן דכמו דנאמן לענין ממון בהודאתו כמאה עדים אפילו במקום שמע"ר ה"ה באיסור שואחד"א נאמן על עצמו אפי' במקו שמע"ר ודו"ק ודברי הבי"צ תמוהים לפע"ד וכתבתי זה לשיטת החכ"צ ז"ל אמנם דברינו יש להם מקום עפ"י הפוסקים הנ"ל: ט"ז) ולכאורה הי' מקום לצדד קצת בנ"ד לפמש"כ הישיע"ק בתירץ השני, דבאמת בזה"ז דאיכא חרם דרגמה"ג ז"ל לגרש בע"כ, אין הבעל נאמן לומר פ"פ מצאתי או טענת דמים דשמא עיניו נב"א וגם לפי מה שכ' זקיני מאוה"ג ז"ל בבית יעקב דמש"ה נאמן הבעל בזה"ז דיש לו חזקה דאאטב"ס ומפסידה, לכן לא חיישינן שמא עיניו כב"א ע"ש א"כ לפי המבואר בטו"ז ז"ל סק"ו עפי"ד הב"י בשם הר"ן