שו"ת בנין דוד לג

ישראל ע"ש, א"כ הוי ספק ח"י לכל העולם דמצטרפין לס"ס, לכן אף באשת כהן איכא ס"ס ספק תחתיו ספק אין תחתיו וספק שמא הי' דם וחיפהו ש"ז עכ"ד ואם כי דבר חכמה אמר מ"מ דבריו צ"ע דלפי דבריו למה פסק המחבר בסי' ס"ח סעי' ז' דבאשת כהן אסורה דליכא רק חד ספק ע"ש, הלא בימי המחבר כבר הי' ספק זה ספק לכל העולם כמבואר באו"ח סי' תקנ"א הנ"ל, ואמאי לא מצטרפין ספק זה לספק שמא אינו תחתיו שיהי' ס"ס ע"כ דבריו צ"ע בזה, ומה שכ' לענין ספק חסרון ידיעה לכל העולם הגם דבב"ש אהע"ז סי' קנ"ח ס"ק כ"ד, כתב דאין מצטרפין זה לס"ס, וכ"כ במהרשד"ם סי' קס"ה אמנם עי' בסד"ט סי' ק"צ שמדחה דבריהם בזה, ועיין טו"ז סי' צ"ח ואכמ"ל שוב ראיתי דכבר העיר בזה בתפארת ישראל יו"ד סי' קצ"ג ע"ש מש"כ בזה, וראיתי בבני אהובה פי"א מה' אישות הי"ג ד"ה שתמה ג"כ בזה אמאי לא נימא שמא חיפהו ש"ז, ומסיים ויש לחלק ועי' בדברי המגי' דכוונתו בזה דהא דאסרינן מספק תחתיו מיירי שטוען שהי' נזהר ובדק בכל זה, שלא הי' ש"ז לא על הסדין ולא על הבגדים, ובלא"ה לא מחזקינן לה בודאי בעולה דשמא חיפהו ש"ז ע"ש, ולפי"ז יוצמח לנו בנ"ד, שהבעל לא אמר שבדק ולא מצא ש"ז רק אמר שלא מצא דם הי' מקום להקל, לצרף ספק זה שמא חיפהו ש"ז לספק שמא אינו תחתיו, אמנם האמת יורה דרכו דאין לצרף ספק זה כלל כאשר כבר עמד על קו' זו זקיני מאוה"ג ז"ל בבית יעקב אהע"ז סי' ס"ח סעי' ג' אמאי לא נימא לצרף הספק שמא חיפהו ש"ז והעלה שם דשני מיני דמים יש להבתולה, דם מיפקד פקיד ודם חבורה, ודם פקידה יכול לצאת ע"י הטי' דהיינו אף שאינו משיר הבתולים, וכשבעל ע"י הטי' ולא השיר הבתולים ויצא ממנה הדם פקידה מ"מ יש בביאה שני' דם חבורה כשמשיר הבתולים, וקים להו לחז"ל דדם פקודה הוא מרובה שא"א להשכבת זרע להחפותו, ולכן אסרינן אותה בליכא דם אף שמצא הפתח נעול, דודאי בעולה היא כיון דליכא דם והא דהפתח נעול, הוא משום דנבעלה ע"י הטי' ויצא ממנה דם פקידה והדם חבורה חיפהו הש"ז, ולכן שפיר לענין בעילת מצוה צריך לפרוש ממנה אחרי בעילת מצוה, כיון שפתחה נעולה ודאי יש לה דם חבורה וחיפהו ש"ז, אבל כשפתחה פתוח וליכא דם דודאי בעולה גמורה היא א"צ לפרוש ממנה אחרי בעילת מצוה, ע"ש דבריו הנחמדים א"כ לפי"ז אין לצרף סניף זה שמא חיפהו ש"ז, כלל לס"ס: י"ג) ובענין שיש לחוש בנ"ד, אחרי שהיתה דרה בבית אחד עם אבי' והוא קרוב הפוסל אותה לכהן אם בא עלי' הנה מצד הסברא אין שום חשש שנבעלה לאבי' דכיון דקיי"ל בסי' כ"ב דמותרת להתיחד עם אבי' חזינן דאין יצרו של אבי' תוקפו כלל, דאל"כ הי' אסור להתיחד עמה, ולכן אין נכנס בגדר ספק, אך בנמוק"י ס"פ אלמנה לכ"ג הזכיר בתוך הקרובים גם אבי', ונראה דעתו דיש לחוש שמא נבעלה מאבי' אך כבר כתב בשו"ת ברית אברהם אהע"ז סי' ט"ו אות ד' דדרך אגב שאר קרובים נקיט אבי' אבל אין לחוש שנבעלה מאבי' ובפרט היכא דאבי' מוחזק בכשרות הוא דבר שאינו מצוי, ואינו נכנס כלל בגדר ספק עיי"ש ועיין בש"ש ש"ד פכ"ב שהביא דברי הנמק"י הנ"ל וכתב דמסתימת הב"י והרמ"א דלא הביאו דברי הנמוק"י משמע דלא ס"ל ולא חשו להו. וטעמא משום דבאמת בכל התורה כולה מהני רובא, אלא משום מעלת יוחסין הוא דחשו בחד רוב א"כ דוקא היכא דפסול קבוע במקומו, הוא דדנו חז"ל דלהוי כמחצה על מחצה אפי' באזלא אינהו לגבה, אבל היכא דאינו פסול בעצמו אלא שהוא פסול לזו האשה, לא דנו בזה דין קבוע להחמיר בחד רוב עיי"ש שהביא ראיות לדבריו ועיין בהפלאה בקו"א סי' קט"ו שהעלה ג"כ דהא דבעינן תרי רובא, היינו דוקא בפסולי קהלה ולא בקרובים, וכ"כ בחידושיו (דף י"ג) והביא לזה כמה ראיות ע"ש ועיין בנובי"ת סי' כ"ח שכ' כהנמוק"י ע"ש ועיין ברש"י קידושין (ע"ג ע"א) ד"ה שמא ישא שכתב וז"ל דאחותו מאמו ליכא למיחש, כיון דמכירין את חמותו שהי' בחזקת כשירה לא מספקינן לה במזנה עיי"ש הרי דהיכא דמוחזק לנו בכשרות לא חיישינן לזנות, ועיין בבי"א הנ"ל שהעיר ג"כ לענין האב שאם מוחזק בכשרות לא חיישינן, והגם דנודע דברי הרמב"ן בהא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת דאסור בכל הנשים שבעולם שמא קידש קרובותי' והקשה הרמב"ן דניקום הקרובים על חזקתן והעלה דחזקת קרובים לא מהני להאשה. מ"מ הרבה פוסקים חולקים ע"ז יעיין בתוס' יבמות (ל' ע"ב) ד"ה אשה וחולין (י"א ע"ב) ד"ה כגון שמצרפין חזקת הקרובים להאשה אפי' כשאין דנין עליו, ובפרט בחזקת כשרות דעדיף מחזקת הגוף יש לומר דגם הרמב"ן מודה דנוכל לצרף החזקה. וגם ראיתי בשו"ת מהר"י הכהן תנינא סי' ד' שכתב דכמו שהאשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי כמו כן נאמנים הקרובים לומר שלא באו עלי' וכי משום שחשדינן אותם נאמר דשוב אינם נאמנים זה אין שום סברא כמפורש בתוס' ב"מ (ה' ע"ב) ד"ה דחשיד דמשום חשדה בעלמא לא פסלינן ומפורש כן בהראב"ן הובא בר"ן גיטין ס"ד דהא דאסור בכל הנשים שבעולם שמא קידש אחת מהקרובות, זה דוקא כשאינם לפנינו אבל אם הקרובות באו לפנינו ואמרו שלא נתקדשו להשליח, שפיר נאמנים ע"ש וחזינן דלענין איסור ערוה מהימני הקרובים וכן מפורש בברית אברהם הנ"ל דאם באו ואמרו הקרובים שלא באו עלי' נאמנים, וא"כ הכא בנ"ד שהאב מוחזק בכשרות בוודאי נאמן לומר שלא בא עלי': י"ד) עוד יש לדון בנ"ד דאין הבעל נאמן שלא מצא דם בתולים. אחרי שהי' דר עמה שנה תמימה וגם היתה מעוברת ממנו א"כ אם אמת הדבר שלא מצא דם הרי עשה עבירה במאי שהי' דר עמה וכלל מסור בידינו דאין אדם משים עצמו רשע א"כ אין להאמינו, והגם דלכאורה יש לחלק דדוקא באומר אכלתי חלב שבאמירה הזאת בלבד הוא מע"ר בכה"ג שפיר אמרינן דאינו נאמן משום דאאמע"ר. אבל בנ"ד שבדיבורו שלא מצא דם בזה לא נעשה רשע, אלא שמכח זה נתגלה ממילא דנעשה רשע א"כ אפשר לומר דבכה"ג ל"א אאמע"ר אכן ראיתי בספר עמודי אש שהביא בשם המרלנ"ח [ואינו תח"י לעיין בון בכהן שאמר שאינו כהן ודן דלפי דבריו הרי עבר עבירה בנשיאות כפיו לכן אינו נאמן עיי"ש וחזינן דאפי' בכה"ג שייך א"א מע"ר, ומצאתי הדבר מפורש בשו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"ו באחד שאמר על אשתו שראה שזינתה ואח"ז דרו ביחד אחרי טבילתה מטומאת נדתה, וכתב דאינו נאמן דאם אמת כדבריו איך הי' דר עמה באיסור לכן אינו נאמן למשוי נפשי' רשע עיי"ש הרי מפורש דגם בכה"ג שאין בהאמירה עצם העבירה שייך אאמע"ר: