שו"ת בנין דוד כט

תירוצו קשה מהא דמבואר בזקיני הש"ך ז"ל סי' ס"ד סק"י ובסי' ק"י בדיני ס"ס אות ט"ז דאם יש ס"ס בדאורייתא וס"א בדרבנן אזלינן לקולא, דכיון דמה"ת מותר מטעם ס"ס ואע"ג דנשאר איסור דרבנן, מ"מ נגד איסור דרבנן סגי ספק אחד ואזלינן לקולא ע"ש וא"כ ה"ה הכא יש ס"ס כנגד האיסור תורה ס' אונס ס' רצון ואת"ל רצון שמא כבעלה לנכרי ואף דגם ביאת נכרי אסור מדרבנן מ"מ נגד איסור דרבנן סגי ס' אחד שמא באונס. וראיתי ברע"א ז"ל כתובות (ט' ע"א) שהעיר ג"כ בזה וכ' לתרץ דע"כ מיירי בכולם ישראלים דליכא ספק נכרי כלל ע"ש, ועי' ג"כ בשעה"מ ה' א"ב פט"ו ה"ד ד"ה האמנם שמפלפל בזה בביאת ככרי אם הוא מדרבנן מגזירת בי"ד של שם ע"ש: ומעתה לפמש"כ השעה"מ שם ד"ה אך דביאה האסורה רק מדרבנן כגון ביאת עבד להרמב"ם ז"ל לא נעשית זונה למיפסל לכהונה רק מדרבנן ע"ש וא"כ ביאת נכרי דהוא רק מדרבנן ממילא לא נעשית זונה רק מדרבנן, וכבר נודע שיטת הרא"ה בבה"ב דלא אמרינן שאנחד"א אלא באיסור תורה ולא באיסור דרבנן, וכ"כ הפנ"י בסוגיא דפ"פ ע"ש, ועי' בשו"ת רע"א ז"ל סי' ק"י ובפרט להוציא אשה מבעלה בודאי לא אמרינן שאכחד"א באיסור דרבנן כמש"כ הפרמ"ג בסי' ק"י בשפ"ד סקס"ב ע"ש, שמפרש כן דברי הרא"ה ז"ל הנ"ל: וא"כ לפי דעת הפלאה אהע"ז סי' ס"ח והרבה פוסקים דבזה"ז דלא נהוגין בשושבינן ומשמוש לא הוי טענת דמים, טענה מבוררת ואינה אסורה רק מצד דאמרינן שאנחד"א ע"ש וא"כ שוב ליכא חשש בנ"ד שמא זינתה עם עכו"ם כיון דלא תהי' רק זונה מדרבנן ואינו נאמן לאוסרה עליו מכח שאנחד"א דהא באיסור דרבנן כ"א שאנחד"א וממילא אפילו בליכא תרי רובא להכשיר מותרת לבעלה: אמנם באמת כבר האריכו הפוסקים לסתור שיטות הנ"ל מש"ס ע"ז (כ"ו ע"ב) דקאמר אלא מדאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל וכו' ועיין בתוס' קידושין (ע"ה ע"ב) ד"ה ור"י דאיכא איסור עשה, עי' בישרש יעקב עמ"ס יבמות שהאריך בזה, ובמהרשד"ם ח"ב סי' קכ"ח, שהביא ראי' מיבמות (מ"ה ע"א) דממעט מקרא עכו"ם ועבד שאין להם אלמנות וגירושין ויליף דאם נבעלה לפסול פסלה, ומחללת כאלמנה לכה"ג. משמע דהוי מדאורייתא ע"ש: וגם בענין שאנחד"א באיסור דרבנן עי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' צ"ג ובארעא דרבנן אות תרכ"ג ובפ"ת אהע"ז סי' י"ג, במעוברת חבירו דאף דלא הוי רק איסור דרבנן אמרינן שאנחד"א ועי' בתשובה מאהבה סי' כ' ושו"מ, תנינא ח"א סי' ט"ו באריכות: ד) ובשיטות הנ"ל דבאיסור דרבנן לא אמרינן שאנחד"א, ובפרט להוציא אשה מבעלה, אמרתי דבר מחודד לתרץ קו' התוס' כתובות (י' ע"א) בהא דהאומר פ"פ מצאתי נאמן להפסיד כתובתה, דחזקה דא"א טב"ס ומפסידה, והקשו בתוס' דבאשת ישראל דאיכא ס"ס ומותרת לו, ואין לו הפסד וליכא החזקה דאאטב"ס ומפסידה, אמאי יהי' נאמן להפסיד כתובתה ובשלמא למד"א כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות. ספיר איכא חזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה, אבל למד"א דיש לה כתובה מנה ולא הוי מקח טעות, א"כ יש לו עוד ריוח מנה ואינו מפסיד הסעודה, ואמאי יהי' נאמן להפסיד כתובתה: ונראה לפענ"ד ליישב דהנה השמ"ק והפנ"י מקשים, על הא דפריך הש"ס על ר"א דאמר, דהאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו, והא איכא ס"ס, הרי קיימ"ל ס"ט ברה"י טמא אפילו איכא ספיקי טובא, כמבואר במשנה טהרות פ"ו כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא וכו' והוא משום דילפינן לה מסוטה דעשה ס' כודאי, ולא מהני ס"ס ע"ש וא"כ מבואר דבס' סוטה לא מהני בה ס"ס, א"כ מאי פריך הש"ס הא הוי ס"ס, הרי גם בס"ס אסורה לבעלה, ועי' בפנ"י מה שכ' לתרץ ובמה שתמה עליו הרי"ם ז"ל באהע"ז סי' ס"ח סקי"ז: ולפענ"ד יש לתרץ בפשיטות, לפי המבואר בקרי"ס להמבי"ט ז"ל הובא בפרמ"ג סי' ק"י בשפ"ד אות כ"ו מדיני ס"ס, דהא דס"ס ברה"י טמא הוא רק מדרבנן ע"ש, והנה רשי' מפרש דברי ר"א דנאמן לאסרה עליו מטעם דשאנחד"א, אבל להפסיד כתובתה אינו נאמן דלית לי' לר"א החזקה דאין אדם נוב"ס ומפסידה, כמבואר בהראשונים ועי' בבית יעקב לזקיני גאון יעקב ז"ל מש"כ בזה דבר נחמד וא"כ לפי שיטות הנ"ל דבאיסור דרבנן ל"א שאנחד"א, א"כ שפיר פריך הש"ס הא איכא ס"ס א"כ ליכא אלא איסור דרבנן ובאיסור דרבנן שוב לא אמרינן שאנחד"א ואמאי יהי' נאמן לאסרה עליו (ודבר זה רשום אצלי זה כמה שנים ואח"כ נדפס שו"ת בית יצחק על אהע"ז וראיתי בסי' מ' שהעיר בזה) וממילא לפי"ז מתורץ קו' התוס' הנ"ל דבשאר נשים דאיכא ס"ס איך שייך החזקה דאאטב"ס ולהנ"ל הדבר נכון דלמד"א דאין אדם טב"ס ומפסידה הרי הבעל נאמן מצד נאמנות, ולא מצד שאנחד"א, א"כ אפילו בשאר נשים דאף דאיכא ס"ס מ"מ נאמן לאסרה עליו דלא מהני הס"ס, דהוי ס"ט ברה"י דס"ט אפילו בס"ס, דאין כומר כנ"ל דכיון דאינו נאמן לומר פ"פ ורק מצד שאכחד"א נאסרה עליו ובאיסור דרבנן ל"א שאנחד"א דז"א דהא למאן דס"ל דאמרינן חזקה דאא"ט בסעודה הבעל נאמן לאסרה עליו מצד נאמנות ודו"ק היטב: ה) ובאופן הנ"ל יש לתרץ עוד הפעם קו' התוס' הנ"ל דלמ"ד כנסה בח"ב ונמצאת בעולה ל"ה מקח טעות ובשאר נשים דאיכא ס"ס איך שייך החזקה דאאטב"ס, דהנה כבר הבאתי קו' השמ"ק מאי פריך הש"ס דהוי ס"ס הא ברה"י אף ס"ס אסור וכתבתי לתרץ לשיטת המבי"ט דס"ס ברה"י טמא הוא רק מדרבנן, ולשיטות דבדרבנן לא אמרינן שואנחד"א ולרש"י דטעמא דר"א משום שואנחד"א שפיר פריך דהוי ס"ס וכנ"ל, והנה כל המפורשים חתרו למצוא טעם בדברי רש"י שכתב דהוא מטעם שואנחד"א ולא מטעם נאמנות, ולפע"ד נראה בפשיטות דהנה זקיני המהרש"א ז"ל העיר אמאי נאמן לאסרה עליו הא יש להאשה מיגו דמוכת עץ, והפנ"י והקרני ראם מתרצים דהכא לא מטעם נאמנות דבעל אתינן רק מכח שואבחד"א דמהני אף נגד עדים, מכ"ש נגד מיגו עכ"ד וא"כ שפיר מוכרח רש"י לפרש הטעם משום שואנחד"א כנ"ל בפשיטות: והנה בישיע"ק אה"ע סי' ס"ח ס"ק ב' העיר על קושי' הנזכר לעיל דתהי' האשה נאמנת במיגו דמוכת עץ, לפי המשנה אחרונה נדרים (צ' ע"ב) דאינה נאמנת לומר טמא"ל משום שמא ענ"ב, ונפשה אותה לאסור עצמה לבעלה, ומעתה איך נאמר בזה מיגו דאולי אין רצונה לומר מוכת עץ דאז תהי' מותרת לבעלה, ולכך אומרת בתולה הייתי דאז תהי'