שו"ת בנין דוד כג

קס"ב ס"ק י"ז ליישב דעת הב"י דהא דמטבילין ביבחושין דוקא אם ריסקן וצע"ק דמדברי הב"י בסי' קס"ב במה שמתמה על הטור לא משמע כן ע"ש ובשו"ת אמרי אש יו"ד סי' פ"ז דהא דמטבילין ביבחושין היינו במרוסקין דבכל הטבילות כתוב ורחצו ובלא מרוסקין אין זה רחיצה ע"ש א"כ גם דעת המחבר דדוקא מרוסקים מותר לטבול. כמו שכ' המג"א ומש"ה לא הגיה הרמ"א דפשוט הוא וגבי נט"י דאינו פשוט כ"כ לכן הגיה דדוקא אם ריסקן: ולפיענ"ד הי' נראה לתרץ קו' אמאי לא הגיה הרמ"א גבי דטובלין ביבחושים דבעי ריסק כמו גבי נט"י דיש לומר דוקא גבי נט"י מחמיר הרמ"א דצריך ריסק שיהי' נחשב למים דהא יכול לעשות עצהיו"ט לרסק, אבל גבי טבילה אם נחמיר ולומר דבעי דוקא ריסק ובלא ריסק לא נחשב למים א"כ מה יועיל ע"י הריסק הא המקוה יהי' פסולה, מצד דיהי' הוויית המקוה בידי אדם ע"כ א"א להחמיר ולומר דבעי ריסק דוקא והי' תימה בעיני שלא העיר אדם מזה ועוד נראה מדברי הפוסקים להיפך עד שמצאתי כעת בשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' ע"ו שכתב להצדיק דברי הב"י שמפרש דריסק השלג היינו למעך חללו. והש"ך ז"ל תמה עליו ובאמת למה לא פי' הב"י דריסקו ממש, וכ' הבי"ש דא"כ דאי נימא להחמיר, דבעי ריסק, ובלא"ה אסור לטבול, א"כ שוב יהי' הוויית המקוה בידי אדם דפסול, מש"ה פי' הב"י דריסק היינו למעך חללו ע"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה שכתב כעין דברינו: ט"ז) והנה בגלילותינו אין עושים מקוה משלג וגליד, ויש מקום להחמיר שלא לעשות מקוה מאלה, כפי המבואר בבעה"נ להראב"ד ז"ל להחמיר לטבול בשלג אף לאחר שהופשר ע"ש וראיתי בשו"ת אבני נזר ז"ל סי' רפ"ד ג"כ להחמיר לכתחילה שהרשב"א כתב שהראב"ד בירר דיני מקואות כמשה מפי הגבורה ע"ש ואם כי נראה מהח"ס ז"ל סי' ר' דגם להראב"ד ז"ל מותר לטבול אחר ההפשר ע"ש, צ"ע הלא מבואר בבעה"נ להראב"ד ז"ל דאין לטבול בשלג אפילו אחר ההפשר וראיתי כעת לדו"ז הגה"ק ז"ל בחיבור לטהרה שתמה גם כן בזה על מרן החתם סופר ז"ל ע"ש ע"כ נזהרים לכתחילה מלעשות מקוה משלג וכפור, אכן במקום שאין להם ברירה אחרת רק לעשות מקוה משלג וכפור אין דעתי מסכמת להפשיר השלג וכפור ע"י הדאמפף מטעמים הנאמרים לעיל: י"ז) וראיתי בשו"ת חיים של שלום סי' ס"ח שנשאל במקוה של שלג וכפור אי רשאי להפשיר ע"י הדאמפף, ודעת השואל להחמיר, דיהי' הוויית המקוה ע"י הסילון המוליך את הדאמפף למקוה שהוא דבר המקבל טומאה, והגאון המחבר כתב שהדבר ברור להתיר מכמה טעמים א') דאיכא ס"ס שמא בהרמב"ם והרא"ש ז"ל דאין קפידא בשהוויית המקוה ע"י דבר המק"ט כל שאין הכלי עשוי' לקבלה, ואת"ל כהר"ש ז"ל שמא הלכה דמותר לטבול בשלג כמו שהוא ואם כי הוי ס"ס במקום החזקה דאוקי איתתא בחזקת טומאה, הלא נודע דבספק פלוגתא לא אזלינן בתר החזקה דע"י החזקה לא ישתנה הדין, עכ"ד, ולפיענ"ד נרא' דאפילו אם נימא לסמוך במקוה על ס"ס אף דאיכא כרת עי' במל"מ ה' ביכורים פי"ב הי"ט דלא מהני ס"ס באיסור כרת, אבל בפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות ובסי' ס"ד במ"ז סק"א הביא דברי התוס' ב"ק (י"א ע"א), ודברי התה"ד דמהני ס"ס באיסור כרת, וגם אי ס"ס מהני לענין ברכה משום חומר דל"ת, ע"י בפרמ"ג כ בפתיחה לה' ברכת השחר ובזכליא ח"ב דבספק ברכות לא אזלינן בתר רוב, וס"ס מטעם רוב ועי' מזה בשו"ת בית שלמה או"ח סי' ק"ב מה שהביא דברי הר"ן בפ"ק דמגילה דאזלינן בתר רוב בברכה אבל אין ראי' מדברי הר"ן ז"ל דשם יש חזקה דמעיקרא דבימי יב"נ לא היתה מוקפת חומה, ורוב וחזקה הוי כודאי כמבואר בירושלמי בריש פ"ב דכתובות ובהרז"ה ובמלחמות כאשר האריך בזה בתש"י ח"ב סי' פ"ה ועכ"פ הלא מבואר בברכי יוסף או"ח סי' שמ"ג אות ד' בדבר שמותר ע"י ס"ס נכון ודרך חסידות ליזהר בו וגם הלא מבואר בשו"ת תולדות יצחק הובא בפ"ת ס"ק כ"א דגם לשיטת הרבינו שמרי' ז"ל דמותר לטבול בשלג, היינו שלג שבבקעה או שנפלו מעצמם להמקוה, אבל בהביאו השלג בידים, לכ"ע אסור לטבול בהשלג כמות שהוא ע"ש א"כ בנ"ד שבא נפל השלג מעצמו, ליכא ס"ס הנ"ל דהא גם לשיטת ר"ש ז"ל אסור לטבול בשלג שהובא בידים וגם בגוף כלל הנ"ל דבספק פלוגתא לא אזלינן בתר חזקה עיי' בשו"ת אבני נזר יו"ד סי' תס"ז שמפקפק על זה ובפרט הא אין עושין ס"ס בידים כאשר העיר המחבר בעצמו ע"ש ב) מצדד כהיתר לפי מה דמבואר בסעי' ל"ה ובש"ך ס"ק ק"ג באם הי' ראוים המים לבוא מעצמם להמקוה, אין קפידא כשבא ע"י כלי המקבל טומאה אלא א"כ שהיא ראוי לקבלה לכן גם בנ"ד שגם השלג בלא ההפשרה ע"י הדאמפף יהי' נמוס מאליו לאחר זמן, והוי כמו בראוים לבוא מעצמם להמקוה, דאינו פסול בבאו ע"י כלי המק"ט דמחוסר זמן לאו מלתא הוא עכ"ד, ולפיענ"ד אין זה דומה כלל לדין המבואר בסעי' ל"ה דהתם ראוים המים לבוא מעצמם בכל עת בלי כלי לכן אף שבאו המים עכשיו ע"י כלי לא נחשב הוויית המקוה ע"י הכלי דהא גם בלא הכלי הי' עכשיו נעשה המקוה מעצמו, אבל בנ"ד הא עכשיו אין השלג ראוים להתפשר בשום אופן בלא הכלי אף שלאחר זמן ראוים להתפשר מעצמם עכ"פ כעת אינו ראוי להיות מקוה רק על ידי הכלי והוי שפיר הוויית המקוה כעת על ידי כלי המקבל טומאה. ג) מצדד להיתר דהסילון המוליך הדאמפף, הוא מחובר לקרקע ואינו מקבל טומאה, כמבואר בסעי' מ"ח עכ"ד הנה הא דעת הנוב"י ז"ל וכ"כ הבית שלמה וגם מוחז"ל בד"ח מחמיר להלכה כדברי הנוב"י דצריך שיהי' נעשה מתחילה לכך וגם לפי דברי מוחז"ל לא מהני חיבור לכותל אלא במחובר לקרקע כנ"ל, א"כ בנ"ד דהסילון מחובר לכותל וגם לא נעשה מתחילה לכך לא מהני, ד') מה שכ' דאין לחוש שיצטרפו ג"ל מים מהדאמפף קודם שיהי' מ"ס דהשערה גוזרת דבודאי אין בצירופם מ"ס, ועכ"פ מידי ספק לא נפק, ובכה"ג מותר לעשות בידים ספק דרבנן דג"ל מ"ש הוא רק פסול דרבנן, ע"כ ת"ד ולפיענ"ד נראה דאין לסמוך על זה כי כפי ששמעתי קרוב הדבר שיהי' ג"ל מ"ש מהדאמפף קודם שיהי' מ"ס מים מהשלג שהופשר ובפרט לפי מה שבארנו לעיל דהדאמפף בעצמו למים יחשב ופוסל את המקוה בג"ל ומה שכ' דמותר בכה"ג לעשות בידים בסד"ר הרבה יש לפקפק בזה ע"כ לפיענ"ד הדבר ברור דאין להפשיר ע"י הדאמפף: י"ח והנה הוראת הח"ס ז"ל בסי' רי"ג הוא, לעשות באופן זה למלאות השלג בסלים של נצרים נקובים שהמים זבים מהם, שלא יתקבצו ג"כ מ"ש בשולי הכלי מהפשרת השלג שבתוך הכלי, ויצרף אחד לאחד עד שיהי' ג"ל מ"ש. וכשהשלג מונח בהבור מניחים טס של ברזל מלובן עם גחלים הרבה, שיתפשר השלג מאליו, ע"ש ועי' בשו"ת עמק שאלה מדו"ז הגה"ק