שו"ת בנין דוד כב

אבל בקדח מותר לטבול בהם כמות שהן דלא גרע מיבחושין דמבואר בסעי' ל"ג דמותר לטבול בהם מ"מ בנ"ד דעשו המקוה גם משלג שוב אסור לטבול כמות שהן לדעת הראב"ד ז"ל, א"כ יש לחוש דיתהווה ע"י הדאמפף ג"ל מיש ויפסלו את המקוה אפילו לשיטת רבינו שמרי' ז"ל כנ"ל: ועיין בגד"ט סי' י"ב וז"ל משום דשלג וכפור לא הי' עליו שם מים מעולם עכ"ל ודבריו תמוהין דהא מפורש ברמב"ם ז"ל פ"ב דמס' מקואות וז"ל כפור הוא מה שיקפא מן המים בעת צאתו וירד דק וגליד מה שיקפא מן המים על פני הארץ ועל פני המים עכ"ל הרי מפורש דכפור הי' להם שם מים: י"א) ומעתה נדון אפילו אם הי' ברור לנו שלא יתהווה ג"ל מ"ש ע"י הדאמפף, מ"מ אכתי י"ל דהזיעה בעצמה כמים יחשב לפסול את המקוה בג"כ, ולכאורה הי' מקום לומר לפי דברי הראב"ד ז"ל דשלג אינו פוסל בשאיבה דלא נאמרו שאובין אלא במים ע"ש א"כ ה"ה זיעה אינו פוסל דלא כאמרו שאובין בזיעה, אכן ז"א דהא קיימ"ל דזיעה הרי היא כמשקין כאשר האריכו הפוסקים ומקורם במס' טהרות פ"ט מ"א זיתים מאימתי מקבלים טומאה משיזיעה זיעת המעטן, ובמס' מכשירין פ"ב מ"א בא במ"ש והזיע זיעתו טמאה, עי' במרדכי פכ"ה ומובא ברמ"א סי' ק"ה ובש"ך סקי"א ובסי' צ"ב וסי' קכ"ג במשקה מיי"נ, ובצ"צ סי' ע"ה ובפרמ"ג אות ל"ג דזיעת משקין הרי הוא כמים, וכן העלה זקיני הח"צ ז"ל סי' כ' ועי' במשאת בנימן מזקיני ז"ל סי' כ"ח וכבר מבואר בריב"ש סי' רנ"ה דזיעה היוצאת ע"י החום כממש היא, ואין לנו אלא דברי הפוסקים ז"ל והסכים עמהם הח"ס ביו"ד סס"י קי"ד ד"ה אמנם וכו' דמשקין היוצא ע"י בישול הרי היא כממש, עי' תוס' חולין (ק"כ ע"ב) ד"ה היכי ע"ש וכבר מבואר ברמב"ם ז"ל ה' ט"א פ"ז ה"ב וז"ל שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשיב עכ"ל הרי דס"ל דהדאמפף למשקין יחשב ועי' בר"ש ור"ע ז"ל במס' מכשירין פ"ב מ"י ע"ש ובפרמ"ג סי' ק"ה סק"ו במ"ז שכ' שבין לפי' הרמב"ם והר"ש והר"ע ז"ל מתבאר דזיעה כמשקין יחשב ע"ש א"כ הדאמפף היוצא ע"י חום הבישול למים יחשב ופוסל כג"ל ר"ש: וגם יש מקום לומר לפי"מ דמבואר בא"ז ה' מקואות סי' של"ד וברא"ש ב"ק פ"ז ס"ג דג"ל מ"ש פוסל, משום דחשוב דראוי לרחיצה, וז"ל הא"ז מים שאובין דג' לוגין חשיבי שראויין לרחיצה כהא דפ"ק דשבת (י"ד ע"א) דאמר שבתחילה היו טובלין במי מערות סרוחין והי' שופכין עליהם ג' לוגין מים שאובין עכ"ל א"כ גם הדאמפף שראוי לרחיצה פוסל בג"ל כמו מים: י"ב) ואודות החשש הב') כיון שהדאמפף בא ע"י אדם שפותח את הצינור שילך הדאמפף להמקוה, א"כ הוה הוויית המקוה ע"י אדם ולא בידי שמים עיין בשו"ת זכרון יוסף סי' י"ג ובדו"ח להגרע"א ז"ל בכתובות בסוף הספר מובא ג"כ בכו"ש ס"ק מ"ה שכתב וז"ל ואי משום הוי' ע"י אדם, כיון דאין האדם עושה רק הנענוע בשלשלת, ואז לא נעשה כלום במים, אלא דהוה גרמא דאח"כ באים המים מעצמם מותר עכ"ל ומתבאר משם דמה שבא ע"י גרמת האדם לא חשיב הוי' ע"י אדם עש"ה ועי' ג"כ בח"ס ז"ל סי' רי"ג לענין ליתן הטסין מלובנים בהשלג שכ' דלא חשיב הוי' ע"י אדם, רק באם הביא המים, משא"כ בהסיר המניעה וע"י בעמק שאלה מדו"ז ז"ל סי' כ' שכתב דלא נחשב כח גברא בהסיר הברזא רק בקלוח ראשון, אפילו לדעת היש"ש ז"ל עש"ה א"כ בנ"ד דבר רחוק לומר שבקלוח הראשון שהולך הדאמפף יהי' חשש מג"כ ע"י אדם שיתפשר מהשלג ב"ל מים, ויהי' חשש תפוסת יד"א בג"ל ועי' שם בסי' מ"ח ונ"ב ועיי' לקמן אות י"ח בדברי הבית שלמה שהבאתי: י"ג) ועתה נחזה אודות חשש הג') דהצינור בעצמו שהוא מתכות מקבל טומאה והוה הוויית המקוה ע"י דבר שמקבל טומאה. הנה יש לומר כיון דהצינור נקבע ומחובר לכותל, יש לומר דאינו מקבל טומאה כמו במחובר לקרקע, דאינו מק"ט כמבואר בסעי' מ"ח וכן מבואר בשו"ת בית שלמה ח"ב סי' פ"ד דמהני חיבור לכותל, וכ' שם שדברי התשב"ץ ז"ל בח"ב סי' כ"ו צ"ע וכ"כ הגד"ט, וכן מבואר בשו"ת מהר"ם שיק ז"ל סימן ר"ד ג"כ דמהני חיבר לכותל וכן נראה מדברי הנוב"י סי' קל"ח דמהני חיבור לכותל, אמנם עומד נגדינו דברי מוח"ז מרן ז"ל בד"ח ח"א סי' מ"ה שהעלה שם דלא מהני חיבור לכותל, א"כ שוב הוה הוויית המקוה ע"י דבר שמקבל טומאה. י"ד) וגם הא אפילו במחובר לקרקע מבואר בדגמ"ר יור"ד סי' ר"א סעי' מ"ח דצריך להיות שיהי' נעשה הצינור מתחלה לכך, לקבוע בקרקע, אבל אם לא נעשה מתחילה לכך לא מהני ע"ש ואם כי כ"ק מוח"ז מרן ז"ל בד"ח ה' מקואות אות מ"ח תמה עליו מדברי הרמב"ם ז"ל במס' כלים פ"ח ע"ש ובח"ס סי' קצ"ח מ"מ להלכה אנו מחמירים כדברי הנוב"י ז"ל כמבואר בד"ח ח"ב סי' פ"ט שחושש מרן ז"ל לדברי הנוב"י ז"ל וגם הבית שלמה סי' פ"ד מחמיר כדברי הנוב"י שצריך להיות נעשה מתחלה לכך לקבוע בקרקע. ועי' בחיבור לטהרה כלל ג' אות כ"ב ע"ש וא"כ בנ"ד דלא נעשה הצינור המוליך את הדאמפף מתחלה לקבוע בקרקע או בכותל, א"כ לא מהני החיבור לכותל והוי הוויית המקוה ע"י דבר המקבל טומאה: ובפרט לשיטות הגדולים שבתשו' הרא"ש ז"ל שמחמירין לענין סילונת, וטעמם דדוקא דבר שמשמש את הבנין או את הקרקע כמו דלת שמשמש את הבנין ושייך להבנין משא"כ הני סילונת מקבלים טומאה עי' בחיבור לטהרה כלל ג' אות כ"ב יעי' במהר"ם שיק סי' קצ"ז שתמה על הש"ע שלא הביא חומרת הגאונים הנ"ל שמתבאר משם דאע"פ שמחבר המתכות לקרקע צריכים עוד לעשות צינור של עץ בסופו, ורק אז אינו מקבל טומאה, והביא שם שכן נהוגים לקבוע בקרקע וגם לעשות צינור של עץ בסופו ע"ש וכן יש לדייק בדברי מוחז"ל בשו' דברי חיים ח"ב סי' פ"ט דבעינן תרתי שיתחבר לקרקע וגם צינור של עץ בסופו ע"ש ואם כי לא נעלם ממני שיש הרבה צדדים להיתר עכ"ז קשה להקל וידוע דברי התשב"ץ ז"ל ח"א סי' י"ז דבמקוה יש לחוש גם לדעה יחידית. אף שאין הלכה כמותה וכמו דאתקין שמואל בגיטא לחוש לדעת ר"מ, מחמת חומר א"א, וכ"כ יש יש לחוש במקוה לצאת ידי כל הפוסקים ע"ש: ט"ו) ומה שתמהת על הרמ"א בהא דמבואר בהמחבר או"ח סי' ק"ס סעי' י' דנוטלין לידים בכ"ד שתחלתו מן המים כגון יבחושים, והגיה הרמ"א וז"ל ונראה דוקא אם ריסקן עכ"ל וביו"ד סי' ר"א סעי' כ"ג לא הגיה הרמ"א כלל על דברי המחבר שכתב דטובלין ביבחושים דהיינו דוקא אם ריסקן, יפה הקשית וכבר קדמך בחיבור לטהרה על ה' נט"י שעמד בזה וכתב לתרץ דלטבול כשר בלא ריסק ולנט"י בעי ריסק דאין נט"י בלא מים ע"ש, ובאמת מבואר במג"א סי'