שו"ת בנין דוד כא

לחומרא דאינו נטהר עד שעלה מן המים, ולפי"ז היכא דאם נדרוש טעמא דקרא, יהי' חומרא ולא קולא, שוב שפיר דרשינן טעמא דקרא, וממילא מתורץ קו' הבית יצחק שהקשה אמאי מוקי לה כר"י, הא אתיא גם כרבנן, ואפי"ה מחזיק עצמו לדבר החמור דאינו נטהר עד שעלה מן המים, והוי כתחילת טבילה דזה אינו, דהא לחומרא דרשינן טעמא דקרא, א"כ אמרינן דטבילה מצד ביטול הוא ונטהר בעודו במים דלא יהי' יכול להחזיק לדבר החמור דהוי חומרא, ע"כ לא הי' אפשר למוקי לה כרבנן, אלא כר"י דס"ל גיד אחית והוי כתחילת טבילה, ואף אי ס"ל דלחומרא דרשינן טעמא דקרא [דלקולא לא דריש ר"י טעמא דקרא כמבואר במס' ב"מ (קט"ו ע"א) ובסנהדרין (כ"א ע"א) ובסוטה (ח' ע"א) עיי"ש] א"כ נטהר בעודו במים. אפי"ה יכול להחזיק לדבר החמור דהוי כתחילת טבילה, כיון דס"ל גיד אחית ודו"ק: ט) ובדברינו הנ"ל נראה לי לתרץ קו' הטורי אבן, על הא דאמר ר' פדת מאן תנא דעודהו רגלו וכו' ר' יהודה היא, דס"ל דאם הי' רגליו של הראשון נוגעות במים דגם השני טהור דגוד אחית והקשה הטו"א דהא לא שמעינן לי' לר"י רק דגוד אחית להמים שעליו כאלו הן במקוה, ומש"ה גם השני טהור, אבל הכא אפילו תימא גיד אחית המים שעליו להמקוה, מה אהני זה לחשוב לגברא כתחילת טבילה, שיהי' יכול להחזיק עצמו לדבר החמור הכא כבר נטהר אף שעודהו רגליו במים: ונ"ל ליישב דהנה הבי"צ הנ"ל הקשה אמאי מוקי לה ר"פ דאתיא כר"י, הא אתיא אפילו כרבנן, ומש"ה יכול להחזיק לדבר החמור דעדיין לא נטהר כיון שעודהו רגליו במים לשיטת הכ"מ ז"ל: ונראה לי דהנה כתבנו לעיל דאי נימא דטבילה מטהרת מצד ביטול, כדברי הריב"ש ז"ל בודאי נטהר בעודו במים לאחר שטבל, אבל א"נ דטבילה היא מצד גזה"כ, אזי יש מקום לדברי הכ"מ ז"ל דאינו נטהר עד שעלה מן המים, והנה שיטות הריב"ש בסי' רצ"ד ודעמי' דמ"ס הוא מה"ת, ושיטות הרבינו יונה ברכות פא"ד והלבוש והב"ח בסי' ק"כ דמה"ת א"צ מ"ס רק שיכסה כל גופו במים, ומ"ס מדרבנן היא ע"ש ונראה לי דזה בזה תלי' דאי נימא דמ"ס מה"ת ולא סגי במה שהמים מכסה כל גופו ה"ט דטבילה היא מצד ביטול לכן בעינן מ"ס דאדם מחזיק כ' סאה והמקוה מ"ס והוי ביטול חד בתרי' אבל א"נ דמ"ס הוא מדרבנן ומה"ת סגי במים המכסים כל גופו. א"א לומר דטבילה מצד ביטול היא, אלא דהוי מצד גזה"כ, והנה מבואר בתוספתא, מקוה שיש בו מ"ס מכוונת וכו' והשני טמא, כיצד הוא עושה עודו הראשון במים, אחד ממלא בכתף ונותן לתוכו וטהור ר"י אומר עודו רגלו של ראשון במים, אחר יורד וטובל וטהור ע"כ והנה מבואר בהראב"ד ז"ל בבעה"נ הובא בב"י וז"ל וא"ת כיון דלרבנן לית להו גוד אחית כי ממלא בכתף וכו' אמאי אינו נפסל בשאובין, הלא מקוה חסר הוא, התם משום דשאיבה דרבנן היא, ומש"ה אמרינן בי' גוד אחית. אבל לענין הטבילה הא קיימ"ל דמ"ס מה"ת הם, הילכך אפי' למעלות דרבנן אמרי רבנן דלא אמרינן גוד אחית, עכ"ל הרי מבואר דס"ל לרבנן דמ"ס מה"ת היא ומשו"ה ל"א לענין הטבילה גוד אחית, אפי' למעלות דרבנן, ומעתה נוכל לומר הא דס"ל לר"י דאמרינן גוד אחית לענין הטבילה במעלות דרבנן, היינו טעמי' דס"ל דמ"ס מדרבנן הוא ומה"ת סגי במים המכסה כל גופו וכיון דמה"ת מקוה כשרה היא, שפיר אמרינן גוד אחית שיהי' כשרה אף מדרבנן. כמו דאמרינן בשאובין גוד אחית ומותר למלא בכתף, נמצא לפי"ז דרבנן ס"ל דהטמא נטהר בעודו במים, דהא ס"ל דמ"ס היא מה"ת וע"כ ס"ל דטבילה מצד ביטול היא, א"כ ממילא נטהר בעודו במים, אבל ר"י דס"ל דמ"ס היא מדרבנן ומה"ת סגי במים המכסה כל גופו. וא"כ טבילה היא מצד גזה"כ ולא מצד ביטול, שפיר יש לומר דהטמא אינו נטהר עד שעלה מן המים, כשיטת הכ"מ ז"ל: ולפי"ז ממילא מתרץ קו, הבי"צ שהקשה אמאי מוקי לה ר"פ דאתיא כר"י, הא אתיא נמי כרבנן ואפ"ה מחזיק עצמו לדבר החמור דאינו נטהר עד שעלה מן המים, דז"א דהא ע"כ לא אתיא כרבנן דהא רבנן ס"ל דנטהר עוד בעודהו במים ומש"ה שפיר מוקי לה ר"פ דאתיא דוקא כר"י: וממילא מתורץ קו' הטו"א שהקשה הא גם לר"י איך יכול להחזיק וכו' הא כבר נטהר ולא הוי כתחילת טבילה ולפי הנ"ל ניחא דכיון דס"ל לר"י דגם השני טהור דגוד אחית, כיון דמ"ס מדרבנן היא, א"כ טבילה אינה מצד ביטול אלא מצד גזה"כ, א"כ אינו נטהר עד שעלה לגמרי מן המים לכן שפיר בעודו רגליו במים מחזיק עצמו לדבר החמור דהוי כתחילת טבילה דהא עדיין כא נטהר עד שעלה מן המים, ודו"ק ודבר מחודד הוא אכן כ"ז לפלפולא, כי אין כוונת הריב"ש ז"ל לומר דטבילה מצד ביטול ממש היא, אלא לשון מושאל בעלמא נקט, כמבואר בדע"ת סי' הנ"ל, וגם הדבר ברור דלשיטת הכ"מ ז"ל נטהר ג"כ בהוציא ראשו מן המים ועי' בבי"צ הנ"ל סוף סי' ל"ח, וגם בטעמא דר"י דס"ל דאמרינן גוד אחית הוא משום דס"ל דמ"ס הוא מדרבנן יש לפלפל בזה הרבה ואכמ"ל: (ונחזור לגוף הדין הנה בבית שלמה סי' ע"ו תמה על הח"ס ז"ל ע"ש ולדינא הביא ג"כ דברי הרז"ה הנ"ל דמחמיר דשלג נפסל בשאיבה ואף בכלים נקובים אין עושין ממנו מקוה ע"י אדם, ואנשי מידבא שעשו מקוה משלג הי' ע"י המשכה ע"ג קרקע ג"ט ע"ש א"כ ממילא אין לצדד להפשיר השלג ע"י הדאמפף דיש לחוש שמא יתהווה ג"ל מ"ש קודם שהופשר ויפסלו את המקוה: ועיין בשירי טהרה שהעלה דאם ידע המביא את השלג שעושין בהשלג את המקוה, אזי גם לדעת רבינו שמרי' ז"ל אסור לטבול בהשלג כמות שהיא, ובזה מיישב לשון המשנה דאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה, ואמאי לא אמר להם והביאו שלג למקוה, ולמה אמר ועשו ע"ש, ובפשיטות יש ליישב דקדוק הנ"ל עפי"ד הרז"ה ז"ל דאנשי מידבא הביאו השלג בידיהם, ואח"כ עשו המשכה ע"ג הקרקע ובכה"ג מהני המשכה בכלו כיון דלא הי' בכלי ע"ש א"כ שפיר אמר להם הביאו שלג היינו בידיהם, ואפי"ה ועשו מקוה היינו מעשה חדש לעשות המשכה ע"ג קרקע והבן, ואם כי אין ראי' לדברי השירי טהרה מלשון המשנה די"ל כמו שכתבנו, מ"מ לדעת הש"ט אם ידע המביא את השלג שהובא לעשות ממנה מקוה אין לצרף כלל דעת ר' שמרי' ז"ל דמותר לטבול בשלג דהא אם ידע המביאו גם לשיטת ר"ש ז"ל אסור לטבול בשלג כמות שהוא, ואפילו לפי המבואר בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ר' דקרח כיון דהי' מים מתחילה גם לשיטת הראב"ד ז"ל דאסור לטבול בשלג היינו דוקא שלג דנופלים מן העבים שלא הי' מים מקודם