שו"ת בנין דוד כ

המעכב, שפיר חל הדבר ע"כ בחצר האשה. דעצם החצר היא שלה, ורק ע"י האישות היא שכפו לפירות וכיון שבגירושין הוסר האישות, חלין הגירושין וכן ביד העבד, דהוא יכול לקבל גט מרבו של עבד אחר רק מיד רבו שלו לא תועיל הקבלה, משום דלא נפק מרשות רבו, א"כ בעצם יש לו יד רק רשות רבו מעכב, וע"י הגט הרי הוסר רשות רבו, משו"ה שייך כומר דבאים כאחד ע"ש. ולפי"ז לק"מ מה שהעיר הגאון מוהרש"ק על הח"ס ז"ל דנימא דהטבילה והטהרה באים כאחד, דהא האדם הוא טמא בעצם, וצריך לו דבר לטהרו. היינו המקוה, וכיון דהמקוה ג"כ נטמא ע"י שנגע בה הטמא, א"כ איך תטהר את האדם, ע"כ צריכים אנו לומר דהטבילה וטהרה באים כאחד להסיר הטומאה מן האדם, וזה אינו דבר המעכב, אלא דבר העצם, ובכגון דא לא אמרינן דבאים כאחד, והדבר נכון בסברא ישרה בעזהי"ת: אכן גוף הסברא הנ"ל צ"ע מכתובות (י"א ע"א) דמבואר שם בתוס' גבי גר קטן דאמרינן כיון דבהך זכי' נעשה ישראל, הו"ל כישראל ע"ש, דהיינו מטעמא דבאים כאחד, והרי התם בעצם עכו"ם הוא, ובכה"ג לא שייך לומר דבאים כאחד, ואכ"מ להאריך: לכן נ"ל דלא שייך כלל לומר דטבילה וטהרה באים כאחד, כיון שיש המשך זמן בין התחלת הטבילה עד הטהרה וכבר נטמאו המים קודם הטהרה, ולא אמרינן דחד מעשה הוא, כיון שנמשך לזמן, לא כן בגיטה וחצרה דבאים כאחד ברגע אחד, ובשחיטה שאני כמו שכתבתי לעיל. והנה לכאורה עומד נגדינו דברי הרשב"א ז"ל שכ' דהקומץ של מנחת העומר דמקריבין אותו אף דלא הוי ממשקה לישראל, דאכתי אסור משום חדש עד אחר הקרבה, וכ' הרשב"א דמשו"ה נותר בהקרבה דבא כאחד עיי' באבני נזר הנ"ל, אף דהקרבה נמשך לזמן ולא נגמרה ברגע חדא, אמנם הדבר נכון דהא משעת העלאה נעשה מצותה. עי' במס' מעילה דף (י' ע"א) דהנהנה מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן פטור דנעשה מצותה, א"כ שפיר שייך לומר דבא כאחד, ואף דמבואר שם ברש"י, דדוקא במשלה בו האור, אז הוי נעשה מצוותה, א"כ חזינן דגם בהמשך זמן אמרינן ג"כ דבא כאחד, אם זה היא שיעור קטן דהא סגי במשלה האור במקצת, כמבואר במנחות (כ"ו ע"ב) ועי' בזה בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' ע"ג ובאגלי טל מלאכת זורע ס"ק כ"ב אות ה' ע"ש: ז) ובפרט לפי המבואר בכ"מ פ"ו מה' אבות הטומאת הט"ז דמשמע מהתוספתא דמכשירין דזב שדרס על המשכב שמונח במקוה שהמשכב טמא הוי הטעם מפני שאין הטמא נטהר בעודו במקוה רק כשעלה מהמקוה אז נטהר ע"ש, א"כ אין מקום לדברי הגאון מוהרש"ק ז"ל דאמרינן דהטבילה והטהרה באים כאחד, ואין הטמא מטמא להמים בנגיעה דחד מעשה הוא כמו בשחיטה דחשבינן כחד מעשה, דהא לא דמי כלל לשחיטה דבשחיטה יכולים לומר דמעשה השחיטה מתחילה עד הסוף הוא חד מעשה, דנעשה מעשה השחיטה מרגע הראשונה עד רגע האחרונה, אבל בטבילה איך שייך לומר דהטבילה והטהרה חד מעשה הוא, הא הטומאה שמטמא האדם להמים היא באה ע"י מעשה הטבילה, אבל הטהרה אינו באה בגמר מעשה הטבילה, אלא כשעלה מן המים, א"כ הטומאה באה להמים ע"י מעשה הטבילה במה שנגע הטמא, והטהרה בא כשעלה מן המים א"כ איך אפשר לומר דהטבילה והעלאה חד מעשה, הא זה מקרי טבילה וזה מקרי העלאה והוא ברור בסברא: ואפילו לפמ"ש במק"א דאין כוונת הכ"מ ז"ל לומר דאינו נטהר עד שעלה לחוץ, אלא כוונתו דכ"ז שהוא תחת המים מכוסה במים לא נטהר, עד שהוציא ראשו ושוב מצאתי שכן מבואר בדע"ת מהגאון מברעזאן ז"ל ה' טריפות סי' מ"א (אות י"ד) דבהוצאת ראשו מן המים נטהר ע"ש, מ"מ לא דמי למעשה השחיטה, דהתם השחיטה חד מעשה הוא אבל בטבילה דבעי עכ"פ העלאת ראשו מן המים א"כ הטבילה והטהרה כשני דברים המה ולא כחד מעשה יחשב: ואם כי הגאון מלבוב ז"ל בשו"ת בית יצחק יור"ד ח"ב סי' ל"ט לא נחית לזה, וס"ל דכוונת הכ"מ ז"ל דאינו נטהר עד שעלה מהמים, ומשו"ה הקשה שם מש"ס ברכות (נ"א ע"א) ומחגיגה (י"ט ע"א) מ"מ הדבר ברור דכוונת הכ"מ ז"ל דבהוציא ראשו מן המים נטהר כדברי הגאון מברעזאן ז"ל: ה) ובעיקר קו' הבית יצחק שהקשה על הכ"מ הנ"ל מחגיגה (י"ט ע"א) דאיתא שם מאן תנא דעודהו רגלו אחת במים הוחזק לדבר הקל מחזיק עצמו לדבר החמור, ר' יהודה היא, דתנן מקוה שנמדד ויש בו מ' סאה מכוונות, וירדו שנים וטבלו זה אחר זה, הראשון טהור והשני טמא, אמר ר' יהודה אם הי' רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור, וע"ש ברש"י ז"ל דמשו"ה מחזיק לדבר החמור דבעודנו במים חשיב כתחילת טבילה ע"ש, והקשה הבית יצחק לשיטת הכ"מ אמאי מוקי לה כר"י, הא אתיא אפילו כרבנן, ואפ"ה מחזיק עצמו לדבר החמור דבעודנו רגליו במים הו"ל כתחילת טבילה, דהא עדיין לא נטהר עד שעלה מהמים, והיא קושיא נכונה: ונראה כי ליישב ע"ד הפלפול, דהנה נודע דברי הריב"ש ז"ל בסי' רצ"ד, דהא דאמרו דשיעור מקוה הוא מ' סאה שכל גופו של אדם עולה בהם, היינו ביטול, דעולה היא לשון ביטול כמו תרומה עולה וכו' ערלה עולה וכו' ד בתרי בטל, עי' ח"ס ז"ל יור"ד סי' ר"ט כי האדם מחזיק כ' סאה ומקוה צריך להיות מחזיק מ' סאה פעמיים כשיעור האדם, וס"ל להריב"ש ז"ל דביטול חד בתרי ממש בעינן, ולא סגי ברוב, וס"ל כשיטת המנחת יעקב כלל ל"ט סק"א עי' בש"ך סי' ק"ט סק"ו ובפרמ"ג שם והרבה האריכו הפוסקים בזה אי בעינן כפל או סגי ברוב ע"ש. ונחזה אנן דאם נימא כדברי הריב"ש, א"כ אין מקום לדברי הכ"מ דנימא דאינו נטהר עד שעלה מן המים, דהא הטבילה מטעם ביטול הוא והביטול נעשה בעת שהמים מכסה כל גופו ואז נטהר אף בעודנו תחת המים, אבל אי נימא שלא כדברי הריב"ש ז"ל אלא הטבילה דמהני מצד גזרת הכתוב הוא, אז שפיר יש מקום לומר דאינו נטהר עד שעלה מן המים, ומובן דדברי הריב"ש נאמרים למאן דדריש טעמא דקרא, אבל למאן דלא דריש טעמא דקרא אמרינן דהטבילה מטהר מצד גזרת הכתוב, וכ"מ בדע"ת סי' הנ"ל, ונודע שיטות הפוסקים ז"ל דקיימ"ל דלא דרשינן טעמא דקרא להקל, אבל להחמיר שפיר דרשינן טעמא דקרא, עי' ח"ס ז"ל יו"ד סי' רנ"ד ובבי"צ יו"ד סי' קמ"ג אות ח' לכן שפיר ס"ל להכ"מ בזב שדרס על המשכב וכו' דאינו נטהר עד שעלה מהמים, דלהקל לא דרשינן טעמא דקרא, דנימא דטעמא דטבילה הוא מצד ביטול ונטהר עוד כשהוא תחת המים, אלא לא דרשינן טעמא דקרא, ואזלינן