שו"ת בנין דוד יט

נפל יש צד היתר דהשלג כמות שהוא מקוה כשרה היא, וכדמות ראי' ממקוה שזוחלה דפסולה, ואפ"ה אם נפל ג"ל מים שאובין לתוכה לא נפסלה, כמבואר במי השילוח דאין מים שאובין פוסלין אלא במקוה חסרה ולא במקוה שצריכה תיקון לסתום הזחילה ע"ש, והגם דהלחם ושמלה דחה דבריו עיי' בשו"ת ריב"א סי' ע"א שכ' ג"כ כדברי המי השילוח, וראי' לזה ממקוה שנשתנה מראיה ויש בה מ' סאה דמותר למלאות מים עד שתחזור למראה מים כמבואר בסעי' כ"ה, וה"ט דכיון דיש עצה להכשירה ע"י שתחזור למראיה, אינה חשובה כמקוה חסרה ולא נפסלה בשאובין, ועי' במנחת פתים שדחה דברי הלו"ש והביא ג"כ דברי הריב"א והעלה כן להלכה ע"ש, א"כ ה"ה בנ"ד דמקוה כשרה היא מצד הדין אלא דלכתחלה אין לטבול בה עד שתתפשר והי' למים. אינה נפסלת בג"כ מ"ש. אמנם כבר מבואר בשו"ת תולדות יצחק סי' כ"ד הובא בפ"ת ס"ק כ"א לפי"מ שפסק זקיני הש"ך ז"ל לאסור טבילה בשלג שלא נימוח, א"כ הוי השלג כמו עצים ואבנים ואם נשפך לשם מים שאובים הוי כמו ג"ל מים שאובים בתחלה ופוסלין המקוה ע"ש וכ"כ הח"ס ז"ל דמים שאובים פוסלין את המקוה קודם שהופשר ע"ש א"כ בנ"ד יש לחוש שמא יתהוה ג"כ מים ע"י הדאמפף קודם שהופשר השלג למ"ס, והוי ג"ל מ"ש בתחלה דפוסלין את המקוה, וגם הלא מבואר בשו"ת תולדות יצחק דגם לשיטת רבינו שמרי' ז"ל דמותר לטבול בשלג, היינו אם כא הובא בידי אדם אבל בהובא בידי אדם דהוי הוויית המקוה בידי דם גם הר"ש ז"ל מודה דאסור לטבול בהשלג קודם שהופשר ועי' בדברי מוח"ז מרן בד"ח ז"ל אות תמ"ד, שהקשה ג"כ על ר"ש ז"ל דאיך טובלין בשלג הא הוי הוויית המקוה בידי אדם, וכתב לתרץ דאיירי בהמשיכו ע"ג קרקע כמבואר ברז"ה ע"ש, א"כ בנ"ד דהשלג הובא בידי אדם ולא נעשה ע"י המשכה, דלכ"ע אסור לטבול בה כמות שהוא, א"כ יש לחוש שמא יתהוה ג"כ מים שאובין קודם שהופשר דפוסלין את המקוה, ג) אולם הי' מקום לצדד התירא עפי"ד הח"ס ז"ל יור"ד סי' רי"ג ואעתיק תוכן דבריו הקדושים דהקשה, לשיטת רבינו שמרי' ז"ל דשלג כמו שהוא, מים נינהו, א"כ גם שלג איתקש למעיין, מה מעיין בידי שמים אף מקוה ביד"ש, ואיך טובלין בשלג הא נעשה בידי אדם, ותירץ שם כיון דלפי מסקנא בפסחים (י"ז ע"ב) דלכ"ע יש טומאה למשקין מה"ת זולת משקה דבית מטבחייא. הלכתא גמירי לה דדכן וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' אבה"ט ומבואר שם בפסחים דלפי"ז אצטרך האי קרא דאך מעיין וכו' דמים מחוברים אינם מקבלים טומאה, וא"כ מנ"ל דקרא איירי בטבילה דלמא קרא ורחץ בשרו במים אפילו במים תלושין אלא ע"כ צ"ל דהענין הוא, דבאמת יקשה הלא המים מקבלים טומאה מהטמא הנוגע בהם, ואיך אפשר לטהר את הטמא, אמנם הדבר נכון דהא מים המחוברים אינם מקבלים טומאה, ומש"ה צריך כן טבילה במים שאינם מקבלים טומאה, והיינו מים המבוארים בקרא, אך מעיין ובור מקוה מים וכו' מים שדומה למעיין מה מעיין בידי שמים ולא בידי אדם, אף מקוה מים בידי שמים ולא בידי אדם ומש"ה פסול שאובין, וכ' במים, אבל שלג דאינו מקבל טומאה כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"א מה' ט"א הכ"ב. לכן שפיר מותר לטבול בשלג אפילו אם הי' הווייתו ע"י אדם אפילו שאובים, ע"ש בארוכות דבריו הנחמדים ועי' בפתיחה בד"ח ה' מקואות, א"כ לפי"ז מותר לטבול בשלג לשיטת ר"ש ז"ל אף בהובא ע"י אדם ואפילו שאובים בכלים, ולא כהתולדות יצחק, א"כ יש צד היתר לפשר השלג ע"י הדאמפף דאין לחוש שמא יתהוה ג"ל מ"ש קודם שיתפשר השלג שיהי' מ' סאה ויפסלו הג"ל, דהא לשיטת ר"ש ז"ל מקוה כשרה היא קודם שהופשר ואין ג"ל מ"ש פוסלין מקוה כשרה: ד) אכן הגאון מוהרש"ק ז"ל בשירי טהרה בסי' י"א תמה על הח"ס ז"ל בתרתי. חדא דמבואר בנדה (י"ז ע"א) וברמב"ם ז"ל פ"א מה' ט"ח הכ"ב דאם חישב השלג למשקה, מטמא טומאת משקין, א"כ אם בא לטבול בו בעודו שלג, ע"כ דאחשבו למים כשיטת ר"ש ז"ל, א"כ הו"ל כחושב למשקין דמטמא טומאת משקין, שנית תמה עליו, דלא קשה כלל קו' הח"ס ז"ל, דהאדם יטמא להמים, דהא יש לומר דהטבילה והטהרה באים כאחד כמו דאמרינן גיטה וחצרה באים כאחד, ולא נטמא המים כלל, ואין לומר דנטמא המים תיכף כשנגע ברגליו קודם שטבל, דהא חזינן בשחיטה שמתחיל לשחוט ואם לא הי' גומר הי' עושה נבלה במשהו מן הוושט, ואפ"ה אם גומר השחיטה אמרינן דחד שחיטה הוא, כ"כ אמרינן דחד טבילה הוא, ולא נטמא המים כלל ע"ש. ולפענ"ד צדקו דברי הח"ס ז"ל, דמה שמתמה הגאון מוהרש"ק ז"ל דהוי כחישב למשקין ג"י שחישב לטבול בו, ומטמא טומאת משקין, לא קשה כלל, דחישב למשקין היינו שחישב לשתות כמו חישב לאכלה, דקתני שם דחישב לאכול, אבל במה שחישב לטבול לא מקרי חישב למשקין, והראה לי בבי חביבי הגאון אבדק"ק מאראש אויוואר שליט"א שכוונתי בזה לדעת הגדול הבית שלמה ז"ל ביור"ד ח"ב סי' ע"ו ע"ש ועי' בח"ס שם שכ' דאם מצרף השלג למקוה חסרה, להשלים להמים שיהי' מ' סאה, דהוי כחישב למשקין ומטמא ע"ש א"כ משמע דס"ל להח"ס ז"ל דאף בלא חישב לשתיה הוי כחישב למשקין ולא כדברי הבית שלמה הנ"ל, א"כ שוב יקשה ק' הגאון מוהרש"ק ז"ל דהוי כחישב למשקין ע"י שרוצה לטבול בהשלג, וע"כ צ"ל דס"ל להחתם סופר ז"ל דאף דעל ידי זה שרוצה לטבול לא הוי כחישב למשקין מ"מ באם מצרפו למים דעי"ז נמוח השלג מהר. עי' טאו"ח סי' (ש"כ) משו"ה הוי כחישב למשקין: ה) ומה שתמה דנימא דטבילה וטהרה באים כאחד כמו בשחיטה, הנה מלבד שאין דמיון לשחיטה, דהתם כיון דא"א לו להניח מלגמור השחיטה דאם יסלק ידו באמצע השחיטה, יעשה נבלה, ע"כ הוי כחדא מעשה מתחילת שחיטה עד סופה, משא"כ בטבילה הלא אפילו אם נגע רגלו במים, וכי מוכרח לגמור הטבילה, הלא יכול לעלות מהמקוה ולטבול אח"כ. ע"כ לא נחשב כחדא מעשה מתחילת נגיעתו ברגליו עד גמר הטבילה: וגם יוקשה קו' הח"ס עכ"פ לרשב"א דס"ל במס' קידושין (כ"ג ע"א) דלא אמרינן גיטו וכו' באים כאחד דהאדם יטמא להמים, אלא ע"כ צ"ל כדברי החתם סופר הנ"ל: ז) ועונ"ל דלא שייך כלל לומר דהטבילה וטהרה באים כאחד, לפי מה דמבואר בגדולי האחרונים ועי' ג"כ בשו"ת אבני נזר ז"ל או"ח סי' כ"ב בהסברת הענין, דבכמה מקומות אמרינן, באים כאחד, ולפעמים מצינו דלא אמרינן באים כאחד. דהכלל היא דבמקום שחב הדבר בעצם, ורק דיש דבר המעכבו, שא"א לחול, וכיון שע"י חלות הדבר יוסר