שו"ת בנין דוד יח

מתורץ קו' הנ"ל, דשפיר הקשו התוס' לר"מ בר"י, אבל לת"ק לא קשה כלל דנוקמה אחזקת א"א, דזה אינו דא"כ שוב נימא דבמצא קא"פ עדותן בטלה, ולא תהי' הוחזקה שהיתה א"א, ונימא דפנוי' היתה בעת שניסת לאחד מעידי', וב"ה הוא דבר נחמד ח) ומה שכ' הדג"ד שליט"א לתרץ קו' הישיע"ק הוא נכון מאוד, ואשר אנכי אחזה לתרץ קושי' הש"ש והבר"א בהקדם ליישב קושי' הישיע"ק: הנה הש"ש והברית אברהם סי' מ"ט אות ג' מקשים בשבועות (ל' ע"א) דאמר ר"פ לאפוקי מלך דפטור מק"ש העדות, הא מבואר בסמ"ע חו"מ סי' כ"ח סקכ"ח, דמלך חייב להעיד ביודע שמת בעל האשה, למען דעת שיהי' מעתה קידושין תופסין בה שהיא צד לאפרישא מאיסורא, דגם מלך חייב להעיד עי' תוס' שם ובלח"מ רפ"א מעדות ובכ"מ שם, א"כ הרי אמר ר"פ שם (ל"ב ע"ב) דהכל מודים בעד מיתה שחייב בק"ש, שהפסיד לה כתובתה, א"כ הרי משכח"ל דגם מלך יהי' חייב בק"ש, כגון שיודע שמת בעלה ולא בא להעיד, והיא קושיא גדולה: ונ"ל דהנה הישיע"ק הקשה אמאי חייב ע"א בעדות אשה שמת בעלה בק"ש, הא אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, א"כ נימא מי יימר דמשתבעת כדאמר לעיל, אכן יש לומר לפי השיטות דאם לא היתה אצל בעלה סמוך למיתתו לא חיישינן לצררי ופטורה משבועה א"כ משכח"ל דהעד יודע ג"כ שלא היתה סמוך למיתתו של בעלה אצל הבעל והי' יכול לבוא ולהעיד שמת הבעל וגם להעיד שלא היתה אצל הבעל והיתה פטורה משבועה, לכן חייב לשלם דהפסיד לה דהיתה נוטלת כתובתה בלא שבועה: ולפי"ז מתורץ קו' הנ"ל דמלך שפיר פטור מק"ש דלא הפסיד לה, דאמרינן מי יימר דמשתבעת ואין לומר כנ"ל דהמלך הי' יודע דלא היתה אצל בעלה והי' לו להעיד גם על זה, זה אינו דהא עדות זו נוגע לממון בלבד ומלך פטור מלהעיד בדבר שאינו לאפרישא מאיסורא, וא"ש: ומה שאמר חתנו ידינ"פ הרב הגאון שליט"א לתרץ דברי הרש"י ז"ל יבמות (פ"ח ע"ב) דרב ס"ל דעא"נ מה"ת ג"א הערותי בזה בסי' ב' אות ד' ט) הנה יש להעיר בהא דפריך הש"ס כתובות (כ"ב ע"ב), מכדי תרי ותרי נינהו הבא עלי' בא"ת קאי, ומבואר בשמ"ק שם ובתוס' ב"ב (ל"ב ע"א) דהאי לישנא אתיא כמד"א דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה, ומש"ה בא"ת קאי ולא בחטאת ע"ש והנה השער משפט סי' (כ"ט סק"ב) העלה שם דבשני כיתי עדים המכחישים זא"ז, יכולים לחזור ולומר מוטעים היינו וחוזרים ומגידים ע"ש וכבר מבואר בפוסקים, דבתרי ותרי הוי דין מרומה ובעי דו"ח ועדות שאי"ל, עיי' תומים סי' ל' א"כ מאי מאי פריך הש"ס, הבא עלי' בא"ת קאי הא השני כיתי עדים הוי עשאאי"ל דיהי' יכולין לומר מוטעים היינו, והו"ל העדים כמאן דליתנייהו דמי ונימא העמד הדבר על חזקתו (עיי' לש"ב הגה"ק ר"ע אייזליש ז"ל בעץ הדעת טוב כתובות כ"ב והבן) ויש לפלפל בזה הרבה ואכמ"ל: ו) ולענין דינא הדבר ברור דשייך דייקא משום חומר מבעלה השני, ומבואר כן ביש"ש יבמות פהא"ר סי' א' הובא ג"כ באמרי אש סי' י"ז ז"ל היש"ש אפילו היכא דאישתכח האי סהדא שיקרא ותצא מן הבעל ואפ"ה אי אתא סהדי. אחרינא ואמר עכשיו מת שרינן לעלמא וכן לעולם עכ"ל והרי כאן כבר נאסרה על בעלה הראשון ע"י שניסת כה שני ואישתכח שיקרא, ואפ"ה אם יבוא ע"א אחר לה להעיד שמת בעלה הוא מהימן, משום דהאשה דייקא, וע"כ משום שתצא מבעל שלישי וחזינן דשייך דייקא משום חומר שתצא מבעלה הניסת לו. כה דברי הדו"ש כבה"ג דודי חביבי שליט"א באהבה רבה מקרב לב עמוק וה' הטוב יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים כאו"נ הטהורה ונפש בן אחיו: ה"ק דוד דוב בעריש מייזליש סימן ה ב"ה אוהעל יע"א כבוד אהו' תלמידי חביבי הרב הגדול חו"ב הגביר היחסן יקר הערך מו"ה אברהם אבלי הכהן הארטשטיין נ"י בק"ק ראאב יע"א אהדשה"ט באהבה ע"ד שאלתך מקוה משלג וגליד אי מותר להפשיר ע"י קיטור (דאמפף) מצינור מתכות הקבוע על כותל המקוה אי אין חשש ופקפוק בזה ע"כ השאלה ופלפלת בחכמה: תשובה א) הנה ידוע שיטת רבינו שמרי' ז"ל דמותר לטבול בשלג כמות שהוא אף בשלא נמוח והובא דעתו בש"ע סי' ר"א סעי' ל' ובשם יש מחמירין הביא הרמ"א דאין לטבול עד שנמוח והי' למים וסיים דטוב להחמיר לכתחלה ודעת זקיני הש"ך ז"ל להלכה דרק כשנמוח מותר לטבול, והנה אם נימא דמותר לטבול בשלג כמות שהוא בלי הפשרה א"כ הדבר פשוט דמותר ליתן לתוכו מים שאובים דהא מקוה כשרה היא בלי הפשרה וממילא אין שום חשש בנתינת הדאמפף לתוכו, אך כפי מה דקיימ"ל להחמיר לטבול בשלג כמות שהוא וא"כ הוויית המקוה היא ע"י מה שנמוח השלג מהדאמפף א"כ יש בזה ג' חששות הא) דיש לחוש דנתהוה ע"י הדאמפף ג' לוגין מים שאובין קודם שנפשר השלג למ' סאה, כיון דע"י הדאמפף נעשה טיפי מים ואפילו אם לא הי' נתהוה טיפי מים ע"י הדאמפף יש לעיין אי הזיעה בעצמה דינה כמים ופוסלת בג' לוגין הב') כיון שהדאמפף בא ע"י אדם שפותח את הצינור שילך הדאמפף להמקוה א"כ הוה הוויית המקוה ע"י אדם ולא בידי שמים, חשש הג') דהצינור בעצמו שהוא מתכות מקבל טומאה והוה הוויית המקוה ע"י דבר המקבל טומאה דהא לולא הצינור לא הי' בא הדאמפף להמקוה: ב) ונחזה לענין חשש הא' שיהי' ג' לוגין מ"ש יש לומר כיון דהמחבר סתם להלכה דמותר לטבול בהשלג כמות שהוא והרמ"א כתב דרק לכתחלה נכון ליזהר וכן פסק כ"ק מוח"ז מרן ז"ל בדברי חיים ה' מקואות אות מ"ה דטוב להחמיר לכתחלה מלטבול בשלג כמות שהוא ע"ש א"כ כיון דמן הדין מקוה כשרה היא, ואף שאנו מחמירין דלכתחלה אין לטבול עכ"ז אין לומר דעבור זה אין שם מקוה עלי' דשפיר שם מקוה עלי' רק שלכתחלה מוטל על האדם להדר אחר מקוה היותר כשרה ומש"ה י"ל דאין לחוש לספק דילמא נפל ג"ל שאובין מהדאמפף דאפילו אם