שו"ת בנין דוד קלב

שייך לומר דהוא מב"מ הלא זה הוא איסר וזה הוא היתר, וכ' לתרץ עפי"ד התוס' חולין (ק' ע"א) שכ' דמש"ה חתיכה הראוי' להתכבד אינה בטילה אף דאסורה בהנאה ואינה ראוי' להתכבד, מ"מ אם נימא דבטילה א"כ יהי' ראוי' להתכבד, מש"ה אינה בטילה ע"ש וכ"כ ס"ל לר"י דמב"מ אינו בטל אף שכעת זה היא איסר וזה היא היתר, מ"מ אי נימא דיתבטל א"כ יהי' היתר בהיתר ויהי' מב"מ ממש משו"ה אינו בטל ע"ש ודפח"ח וכ"ז נכון בעלמא, דא"נ דיתבטל יהי' היתר גמור לעולם דאפילו אם יתוסף האיסור הי' אמרינן חוזר וניער עכ"ז הלא אין דרכו בכך שיתוסף עוד האיסור, משא"כ בנ"ד דמבואר בהראשונים ז"ל, דבדרך הטבע בכל שנה מתרבים הנוטפין על הזוחלין ע"י הגשמים עי' תוס' ב"ק [ק'] ובפי' הרא"ש נדרים. א"כ שפיר בטילן הנוטפין בזוחלין, דהוי מבשא"מ דזה הוא היתר וזה הוא איסור, דאין לומר כדברי הישיע"ק הנ"ל דמ"מ הוי מב"מ, דאם יתבטל יהי' היתר בהיתר, דז"א דהא אפילו אם יתבטל כעת הנוטפין ברוב הזוחלין, מ"מ בדרך הטבע, דרכו של הנהר לגדל שיהי' הנוטפין רוב, א"כ ממנ"פ אי אזלינן בתר השתא הר"ז איסר וזה היתר, ואי דניזל בתר סופו לאחר שיתבטל, הלא לא יהי' נשאר במעמדו דסופו שיתרבו הנוטפין על הזוחלין ויהי' פסול, דהא נוטפין שרבו על הזוחלין פסול, א"כ שפיר מיקרי מבשא"מ ובטל, ומתורץ קו' הח"ס ז"ל וזה ברור. ומעתה מה נעים יהי' מתורץ קו' התוס' הנ"ל, דנימא ק"ק בטל ואף ברבו נוטפין יהי' כשר, כיון דנתבטלו כשהי' רוב זוחלין, ולפי הנ"ל ניחא דהא אי נימא דאם רבו הנוטפין ג"כ כשר, מפאת שנתבטלו כשהי' רבו הזוחלין, א"כ שוב נימא דגם ברבו זוחלין ג"כ פסול דאז שוב יתעורר קושי' הח"ס דמב"מ לא בטל, דאין לומר דמיקרי מבשא"מ דזה הוא היתר וזה הוא איסור, הא אם יתבטל שוב יהי' היתר בהיתר והוי מב"מ ממש, דאין לומר כנ"ל דהוי מבשא"מ דאפילו אם יתבטל כעת ברוב הזוחלין מ"מ יחזור לאיסורא אם יהי' רוב נוטפין, דז"א דהא אמרת דנימא ק"ק בטל, א"כ אפילו ברוב נוטפין יהי' שרי, א"כ לפי"ז א"א לומר לעולם, דברוב נוטפין יהי' כשר דק"ק בטל כשהי' רוב זוחלין, דא"כ גם ברוב זוחלין פסול דמב"מ לא בטל א"כ ל"ש לומר קק"ב ברוב זוחלין דגם ברוב זוחלין פסול, ע"כ שפיר אמרינן דברוב נוטפין פסול ול"א קמ"ק בטל, ע"כ ממילא ברוב זוחלין כשר, ומתורץ קו' התוס' ודו"ק היטב וב"ה הוא דבר חריף. ג) עכ"פ העיקר דזוחלין הוא פסול דאורייתא, ועי' בבי"ש סי' פ"ב בספק אם זוחל בקלוח או בטפטוף הוי סד"א וגם ספק חסרון ידועה ואזלינן לחומרא ואודת החוטי ברזל הגם כי יש לצדד הרבה ולהקל, אמנם הצדק עמך שנכון להחמיר. שיהי' נעשה לצורך בנין ולחבר בהקרקע ממש ועי' לעיל סי' ה' ע"ש ומרוב טרדא א"א לי להשתעשע בדבריך יותר, ולהלכה יפה כוונת. כ"ד אביך אוהבך בלונ"ח ה"ק דוד דוב מייזליש סימן ס"ו ב"ה אוהעל יע"א לכ' ידינ"פ הרב הגאון הגדול סועה"ר וכו' מו"ה אלטר שאול פפעפפער נ"י רב אב"ד לעדת א"א וא"מ בעיר נוא-יארק יע"א בעה"מ שו"ת אבני זכרון א) אחדשת"ה ע"ד אשר כתב לי כת"ה לתרץ קו' התוס' יבמות (ס"ז ע"ב) שהקשו לר' יוסי דס"ל דחיישינן למעוטא, א"כ קטנה אינה מתייבמת שמח תמצא איילונית כמו דס"ל לר"מ, א"כ קשה מיבמות [ק"ה ע"ב] דאיתא שם אר"י א"ר זו דברי ר"מ דמקשינן אשה לאיש דקטלה אינה חולצת אבל ר' יוסי ס"ל דקטנה חולצת ע"ש, ואמאי חולצת כיון דאין עולה לייבום אין עולה לחליצה עכ"ק התוס'. וכ' כת"ה לתרץ עפי"מ שכתבנו בסי' א' אות י"א דלר"מ דס"ל דלא בעינן פיו ולבו שוים ול"ה ק"ט, משו"ה קטנה אינה מתייבמת ע"ש, א"כ לפי"מ דמשמע בפסחים (ס"ג ע"א) דר"י ס"ל דבעינן פיו וכו' שפיר קטנה עולה לייבום ג"כ עכ"ד ונכון הוא, ויש לתרץ קו' התוס' לפימש"כ לעיל באות י"ב דמשו"ה קטנה אינה מתייבמות לר"מ כיון דס"ל כתובה מה"ת ע"ש א"כ לפי"מ דמבואר בר"ן ז"ל ריש פ' אע"פ דר"י ס"ל כתובה מדרבנן ע"ש ובמלה"ר, א"כ לר"י שפיר קטנה מתייבמת, וקצרתי. ב) ועלה בדעתי דבר מחודד לתרץ קו' התוס' הנ"ל לר"י דחייש למעיא א"כ קטנה אינה מתייבמות כמו לר"מ דשמא תמצא איילונית, ואיך חולצת הא כל שאין עולה לייבום אין עולה לחליצה, ונראה לי ליישב דהנה התוס' לעיל [ב' ע"ב] הקשו דקטנה תתייבם לר"מ ממנ"פ, דאם אינה איילונית שפיר מתייבם ואם היא איילונית נמי שרי דקידושי טעות הן ולא היתה אשת אחיו ותירץ ר"א ז"ל דחיישינן דלמא אם הי' הבעל קיים לא הי' מקפיד ע"ש, והקשה השעה"מ ה' מקוואות כלל ג' הא איכא ס"ס ספק איילונית וספק שמא הי' מקפיד, ותירץ כיון דסמיא בידן לברורי ולהמתין עד שתגדול ונראה דאינה איילונית ותתייבם אז, ע"כ לא מהני הס"ס ע"ש, וכבר העיר הרשב"א ז"ל ביבמות (קי"א ע"ב) ועי' במלה"ר ערך יבמה באריכה דלר"מ דקטנה אינה מתייבמות, איך תתייבם כשתגדיל נימא כל יבמה שאין אני קורא לה בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואיסורה לעולם כיבמות (ל' ע"א) ע"ש, וכתבנו במק"א ליישב דל"א הא דכל יבמה וכו' בשעת נפילה וכו' אסורה, אלא כגון באחות אשה וכדומה דאינה ראוי' בשעת נפילה, ולא נודע לנו הזמן שתהי' ראוי' להתייבם ע"כ מקרי תיכף כשמת בעלה שעת נפילה, כי א"א לנו לחשוב זמן אחר אשר הבלתי מוגבל, לא כן בקטנה שנודע לנו זמן, המוגבל היינו כשתגדיל, דאז נדע אם היא ראוי' לייבום או לא דאם לא תהי' איילונית תתייבם אז, ע"כ לא נחשב אצלינו שעת הנפילה בעת שמת בעלה, דהא אז אין הזמן גורם לא לייבם ולא לחליצה, אלא אנו חושבים שעת הנפילה בעת שתגדיל, ודוגמא לזה מד' התוס' יומא ס"ד ד"ה התם שהקשו לר"י דס"ל דיחוי מעיקרו הוי דיחוי מהא דא' גבי מח"ז לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אע"ג דבעידנא דאקדשי' לא חזיא להקרבה, אפי"ה כי חזי למחר מקריב ול"א דיחוי מעיקרא הוי, ותירצו דהיכי דהיא זמן הקרבה ואפי"ה לא מצי לאקרבי' חשיב דיחוי משא"כ מח"ז הא עדיין לא מטי זימני' ע"ש, וה"ה הכא לא חשיב דמטי זימני' שנימא כל יבמה וכו' דהזמן יהי' בעת שתגדיל דזמן ממילא קאתי עי' תוס' קידושין (ס"ד ע"א) ד"ה נאמן שכ' דקטן שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו ע"ש. והא דלא תירצו התוס' בריש יבמות על הא דהקשו בנפלה כשהיא נדה דנימא כל יבמה וכו' דהתם הלא ראוי' עכ"פ לחליצה א"כ ע"כ מקרי תיכף שעת נפילה וזה ברור בסברא ישרה ואכמ"ל, א"כ לא יוקשה לר"מ