שו"ת בנין דוד קכד

בקדשים מפר של אהרן, מדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים ע"ש, ובימי חורפי בהיותי לבקר את דודי הגאון מופת הדור מלאסק שליט"א, בעהמח"ס שו"ת חדות יעקב הקשה אותי הלא קיימ"ל דשחיטות קדשים כשרה בנשים, כמבואר בזבחים בר"פ כל הפסולין, ומבואר במנחות (צ"ג ע"ב) ת"ר ידו ולא יד עבדו, ידו ולא יד שליחו, ידו ולא יד אשתו, כל הני למ"ל צריכא וכו' אבל שליח דבר מצוה היא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך, ואי אשמעינן הני תרתי דלאו כגופי' אבל אשתו דכגופי' דמי אימא תיסמך צריכא ע"ש וחזינן דאשתו עדיפא משליח, א"כ איך אפשר ללמוד שליחות מפר של אהרן, הא י"ל דבאמת לא מהני שליח בקדשים, והא דכתיב ושחט וכו' אשר לו, שלא יעשה את אשתו לשליח דשחיטה כשירה בנשים אבל שליח דעלמא לא מהני, והיא קו' נכונה. ואמרתי על אתר לתרץ, דהנה הגאון מפלאצק ז"ל בחידושי מהר"ל על יור"ד הקשה אמאי שחיטות נשים כשרה בקדשים, הלא אין שוחטין בלילה, והוי מצות עשה שהז"ג, ולא שייכא המצוה בנשים, ולא הו"ל בר זביחה, דהא בחולין נמי בעינן שיהי' בר זביחה, כמ"ש התוס' חולין [ג' ע"ב] ד"ה קסבר ע"ש, אמנם הדבר נכון לפי"ד הריטב"א והפנ"י קידושין כ"ט דמצוה שאפשר לעשות ע"י שליח, נוהג גם בנשים אף דהוי מעשהז"ג ע"ש, א"כ הלא קיימ"ל דמועיל שליח גם בקדשים, ע"כ שפיר שייכא מצות זביחת קדשים גם באשה אף דהוי מעשהז"ג דהא יכולין לעשות שליח לשחוט ושפיר זביחת קדשים כשרה בנשים ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הנ"ל דמנ"ל שליחות מפר ש"א, דילמא שליחות לא מהני בקדשים, והקרא אתא דלא ישחוט ע"י אשתו, דשחיטה כשירה בנשים דז"א דהא אי נימא דלא מהני שליחות בקדשים, א"כ זביחת קדשים פסולה בנשים, דהוי מעשהז"ג ואינם בר זביחה, ודו"ק ונכון הוא. הנ"ל סימן נ"ט ב"ה אוהעלי יע"א שוכט"ס לאהובי ה"ב החריף ובקי מתמיד בתורה כ' שמעון רייך נ"י מק"ק צאנז יע"א הלומד בישיבה הרמה של בני הגאון סוע"ה מניימארק שליט"א. א) ע"ד הקו' על ראב"י קודם דהדר בפסחים כ"ט דחמץ של אחרים מותר באכילה לרש"י אף בפסח משום דיליף שאור דאכילה משאור דראי' א"כ למ"ל קרא (בחולין ק"כ ע"א) נפש לרבות השותה בחלב, ניליף מחמץ ונבילה, ול"ש פירכת הש"ס מה להנך שלא הותרו מכללו תאמר בחלב שהותר מכללו אצל חי' דהא לראב"י גם חמץ הותר מכללו בחמץ של אחרים. והנלפענ"ד בזה דלכאורה יש להעיר אמאי לא קאמר הש"ס מה לחמץ שעוברים בב"י ומצאתי בתולדות אברהם מהגה"ק מאולנאב ז"ל שהעיר בזה ע"ש ובפשיטות נראה דלק"מ דהא מנפש מרבינן כל דבר שאסור באכילה ואף חמץ של אחרים, אף שאין עוברים בב"י וא"כ ל"ש לומר דמשום חומרא דבל יראה, וכ"ז לדידן דחמץ של אחרים אסור באכילה אבל להס"ד דראב"י דחמץ של אחרים מותר באכילה ומבואר בצל"ח דאף של ישראל שרי לאכול ע"ש א"כ הקרא דנפש קאי רק אחמץ של עצמו שפיר יש למיפרך מה לחמץ שעוברים בב"י ושפיר צריך קרא דנפש ודו"ק. ב) ולפי"ז יש לתרץ קו' מושכלת הובא בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קפ"ח בהא דפסחים (מ"ג ע"א) דאיצטריך כל בחמץ לרבות נשים באכילת חמץ דלא נימא כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בב"ת חמץ ע"ש וקשה הא ממילא שמעינן דנשים חייבות דאל"כ למ"ל קרא דנפש בחלב ניליף מחמץ ונבילה ואיל דחלב הותר מכללו, הלא גם חמץ הותר מכללו אצל נשים עכ"ק ולפימ"ש דקו' הש"ס דניליף מחמץ של אחרים דאינו עובר בב"י הדבר נכון דתוס' (כ"ט) הקשו איך משכחת שלא יהי' שלו בשעת אכילה, דאם נתנו לו הוא שלו, ואם גזלו נתחייב באחריות, ותי' הרי"ם ז"ל במס' חולין ד' דבגזל חמץ בפסח אינו מתחייב באחריות כיון דא"נ דמתחייב באחריות לוקין משום ב"י ואין לוקין ומשלמין אולם חזר והקשה הא התוס' כתבו בדף כ"ט דב"י הוי להל"ע ואין לוקין עליו ע"ש אכן כבר נודעים דברי הרמב"ם דפסק דלוקין אב"י והסביר השאג"א משום דהלאו כולל יותר מהעשה דנשים חייבות בהלאו דב"י דהשוה הכתוב אשה לאיש ופטורות מהעשה דהוי מעשהזמ"ג ע"ש, והנה אי נימא דנשים מותרים באכילת חמץ ל"ש אצלם ב"י דאיך נימא דאסור להם לראות ומותרים לאכול כמ"ש הצל"ח בדף כ"ט דראי' בלא אכילה משכח"ל, אבל אכילה בלא ראי' לא משכח"ל, וא"כ בהס"ד דנשים פטורות מחמץ הוי ב"י להנל"ע ולא משכחת חמץ של אחרים, ושפיר איכא למיפרך מה לחמץ דעוברים בב"י ושפיר איצטריך קרא דנפש בחלב ודו"ק היטב. ג) ובאופן אחר י"ל קר' הנ"ל דלמ"ל קרא לחייב נשים בחמץ תי"ל דאל"כ למ"ל קרא נפש בחלב, דכבר הקשיתי נימא מה לחמץ שכן עוברים בב"י, אך י"ל לפימ"ש הר"ן דטעמא דב"י שלא יבא לאכלה, א"כ אינו מחמת חומרא ולא נחשב לפירכא, וחת"ס והקובץ כתבו דסברתו רק אי חמץ אסור בהנאה, דאל"כ קשה מיוהכ"פ דג"כ לא בדילי וחייב כרת ולמה לא אסרה התורה ביוהכ"פ בב"י והנה י"ל אף דאנן לא דרשינן טעמא דקרא מ"מ לפימ"ש הראשונים בפירש הגמרא מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא נאמן במגו ואף דאנן לא דרשי' טעמא דקרא מ"מ בדבר חידש מוכרחים לדרוש טעמא דקרא, וא"כ ה"ה בחמץ דבאמת אינו ברשותו של אדם דאסור בהנאה, א"כ למה יאסור בב"י לכך צריכין לומר טעמא שלא יבא לאכלה, ונודע קו' השעה"מ דמנ"ל דלא יאכל לאסור הנאה הא איצטריך לחייב המאכל כאוכל כמבואר בירושלמי, ותי' הישיע"ק או"ח שמ"ג לפי המבואר ביבמות (קי"ג) דמש"ה לא ילפינן שרצים וטומאה מדם לענין לחייב המאכל כאוכל, משום דדם הוא בכרת ושוה בכל, וא"כ שפיר ילפינן חמץ מדם ונשאר הקרא לאסור בהנאה ע"ש וכ"ז במסקנא דנשים חייבות באכילת חמץ אבל א"נ דמותרות באכילת חמץ שוב א"א למיליף מדם ושוב חמץ מותר בהנאה, וליכא למימר כטעמא דהר"ן דב"י ה"ט שלא יבא לאכלה א"כ שוב יש למיפרך מה לחמץ שעוברים בב"י א"כ צריכים שפיר קרא דנפש בחלב ודו"ק. אמנם באמת הקו' דנימא מה לחמץ שכן עוברים בב"י לק"מ בפשיטות דאכתי ניליף חדא מתרתי דהיינו מחמץ ומנבילה. וכאשר כבר הקשה המהר"ם על מ"ש בתוס' דנימא מה לחמץ