שו"ת בנין דוד קיא

כן בחמץ דחזינן דגלתה רחמנא לעבור בב"י במקבל פקדונות, ואף שהחמץ הוא של המקפיד ולא תלתה התורה אם יש לאחר זכות או לא, רק בזכות שלו תלוי הדבר, א"כ באיה"נ דלאו שלו הוא, מקרי סאין לו זכות בו, מה תאמר דגם לאחרים אין זכות, ז"א דבחמץ אינו תלוי באחרים ע"ש שהאריך ודפח"ח ולפי"ז מתורץ קו' האו"ח דהא לפי הס"ד דמותר לקבל פקדונות, ותלוי העיקר באחרים אם יש להם זכות או לא א"כ באיסה"נ דאין לאחרים זכות מקרי שלו כיון דהוא ברשותו א"כ יכול לבטל גם לאחז"א והו"ל ב"י להנל"ע ואין לוקין, א"כ א"א לומר דאתא הקרא לעבור בשני לאווין ללקות, דהא לפי הס"ד אין לוקין אב"י ודו"ק. כ"ד אביך אוהבך אה"ר ח"ק דוד דוב מייזליש סימן מ"ט ב"ה אוהעלי יע"א לכ' אהו' תלמידי חביבי החריף ובקי החסיד וירא ד' מרבים וכו' מו"ה אלי' פ"מ נ"י בק"ק מישקאלץ יע"א. א) ע"ד קו' הגרע"א ז"ל במס' זבחים ע"ח ע"א אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו שמ"נ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה ושמ"נ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ושמ"נ הת"ס לא שעה התראה, והקשה הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס מנ"ל להש"ס דר"ל ס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא דטעם כעיקר אינו אסור מן התורה לפי המבואר בתוס' חולין צ"ט ע"א בשם הר"י דאורליינש דאפי' אם אמרינן דטעם כעיקר אסור מן התורה מ"מ לא לקי אטעם כעיקר דכיון דלא ילפינן טעם כעיקר אלא מגעילו נכרים דהוי רק עשה א"כ דלמא ס"ל לר"ל טעם כעיקר מה"ת והכא דמיירי לענין מלקות שפיר קאמר דבטל ברוב ולא נשאר רק עשה דטעכ"ע ואין לוקין והיא קושיא עצומה. ונראה לי ליישב דהנה האור חדש פסחים מ"ג הקשה על הר"י דאורליינש דס"ל דאין לוקין אטעכ"ע דכיון דילפינן מגע"נ ולא הוי רק עשה א"כ מנ"ל למידרש קרא דמכל משרת להיתר מצטרף לאיסור נימא דמשרת אתא לטעם כעיקר כדי ללקות על טעכ"ע דהא דילפינן טעכ"ע מג"נ אין לוקין, ואין לומר דהסברא יותר נותנת לומר דמשרת אתא להיתר מצטל"א מלומר דאתא לטעכ"ע הלא מבואר בתוס' נזיר דף כ"ד בהא דפריך הש"ס לר"ע טעכ"ע מנ"י דכתבו התוס' דאין לומר דלית לי' לר"ע טעכ"ע דתקשה דא"כ מנ"ל למדרש המצל"א טפי הוי לי' למוקי הקרא על טעכ"ע מלדרוש על המצל"א הרי חזינן דטעכ"ע הסברא יותר פשוט שיהי' אסור מהיתר מצל"א א"כ דלמא אתא קרא דמשרת לטעכ"ע וללקות אטעכ"ע אמנם מדברי רש"י פסחים מ"ד בהא דמקשה הש"ס ור"ע טעכ"ע מנ"ל וכן מדברי הרש"י בסוף הסוגיא אליבא דרבנן דפליגו בכותח הבבלי נראה דהיתר מצל"א הוא חמור טפי מטעם כעיקר כמבואר בפנ"י דמ"ד ד"ה והאי משרת ע"ש א"כ חזינן דהתוס' ס"ל דטעכ"ע חמור מהיתר מצל"א ושיטת רש"י דהיתר מצל"א היא חמור מטעם כעיקר ועכצ"ל לשיטת הר"י דאורליינש דס"ל דעל טעכ"ע אין לוקין דלא ילפינן אלא מג"נ ומשרת אתא להיתר מצל"א דס"ל דהיתר מצל"א הוא חמור מטעם כעיקר ואיצטרך משרת להיתר מצל"א ולא לטע"כ ומש"ה אין לוקין אטעכ"ע והנה מבואר בפנ"י בפסחים מ"ג ד"ה וכ"ת כי וכו' דהיינו טעמא דהיתר מצל"א חמור טפי מטעכ"ע אף דלכאורה הי' הסברא שיהי' טעם כעיקר חמור מהימצל"א דבטעכ"ע מתפשט הטעם בכל הכזית ואיכא למימר דטעמא לא בטל אבל בהיתר מצל"א לא נתפשט האיסור בכל הכזית רק הוא מעורב חצי זית איסור עם חצי זית היתר מ"מ הסברא יותר נותנת דהיתר מצל"א חמור טפי מטעכ"ע דבטעם כעיקר ליכא שום ממש אלא טעם בלבד אבל בהיתר מצל"א הלא ח"ש אסור מן התורה אלא דאין לוקין אח"ש מגזירת הכתוב מהלכה למשה מסיני דסתם אכילה הוא בכזית א"כ הסברא נותנת דאם אכל ח"ש איסור מעורב עם ח"ש היתר כיון דאכל כזית ההיתר משלים להאיסור דהא בלא"ה איכא איסורא דח"ש משא"כ בטעכ"ע דנתערב לגמרי הסברא נותנת דבטל ברוב כשיטת רש"י ז"ל דלא אמרינן מה"ת כלל טעכ"ע ע"ש וא"כ כ"ז נכון לדידן דקיימ"ל ח"ש אסור מה"ת שפיר היתר מצל"א חמור מטעם כעיקר אבל לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת א"כ הסברא פשיטא יותר דטעכ"ע יהי' חמור מהיתר מצל"א דלא שייך לומר כנ"ל דבהיתר מצל"א יש עכ"פ איסור ח"ש וההיתר משלים דהא ח"ש מותר לר"ל ולפי"ז מה נעים יהי' מתורץ קו' הגרע"א ז"ל מכ"ע להש"ס דר"ל ל"ל טעכ"ע דילמא אית לי' אלא דס"ל דאין לוקין על טעכ"ע דלא ילפינן אלא מג"ע דז"א דאם יסבור ר"ל טעכ"ע אזי יהי' לוקין ג"כ כקו' האו"ח דנימא דמשרת אתא לעכ"ע שיהי' לוקין דאין לומר כנ"ל דאתא כהיתר מצכ"א דחמור ונטועכ"ע דח"ש אסור מה"ת דז"א דלר"ל ח"ש מותר מה"ת וטעכ"ע חמור א"כ אם יסבור טעכ"ע יהי' לוקין ג"כ אלא ע"כ לא ס"ל טעכ"ע מה"ת ומתורץ קו' הגרע"א ז"ל לנכון ודו"ק. ב) עונ"ל לתרץ קו' הגרע"א ז"ל מנ"ל להש"ס דר"ל ל"ל טעכ"ע דילמא אית כי' אלא דאין לוקין כיון דילפינן מג"ע. דהנה בפסחים (מ"ד ע"ב) רצה הש"ס למילף טעם כעיקר מבשר וחלב ודחי הש"ס דא"א למילף מבב"ח דהוי חידוש אלא דילפינן מג"ע והנה העולם מקשים איך ילפינן טעכ"ע מג"נ דילמא ציותה התורה להגעיל הכלים משום בשר וחלב דאמרינן טעכ"ע בבב"ח וא"א למילף דבב"ח הוי חידוש והיטב אשר דיברו הגדולי האחרונים לתרץ דהנה לענין דניחוש שמא בישלו העכו"ם בב"ח ואנן נבשל שאר דברים אין לחוש לשיטת זקיני הש"ך ז"ל סי' צ"ד דלאחר דנאסרו הכלים משום בב"ח הוי כשאר איסורין ע"ש ובשאר איסורין כ"א טעכ"ע ואם לחוש דבישלו העכו"ם חלב ואנן בשר ג"כ אין לחוש דאם כבשל הבשר בלי מים הוי צלי קדר ומבואר ברש"י פסחים מ"א ע"א דהוי צלי לענין פסח ע"ש בתוס' ובר"ן סנהדרין דף ד' דצלי לא חשוב דרך בישל ואינו אסור מה"ת וע"כ החשש דנבשל בשר עם מים דהוי דרך בישל הא מבואר בתוס' זבחים צ"ו ע"א ד"ה ואם וכו' דבבישל שם מים חשוב ג' נו"ט דהיינו לקדירה ומקדירה למים וממים לבשר ומבואר בחוו"ד סי' צ"ג סק"ד לזקיני המאוה"ג ז"ל אף דמכלי יוצא בלא רוטב ויכול המאכל לקבל טעם מן הקדירה שלא באמצעית רוטב מ"מ עיקר הטעם נתפשט יותר ברוטב ע"ש א"כ ה"נ אם כבש הבשר עם מים כיון דהשתא ס"ל דלגבי שאר איסורין טעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ לא חשבינן המים כאלו הם בשר דהוי נ"ט בר נ"ט וע"כ אין לחוש רק שמא בישלו העכו"ם בשר ואנן נבשל חלב ויהי, בב"ח לזה ג"כ אין לחוש לפי המבואר בחולין קי"ד