שו"ת ברית עולם צט

טהור דכיון דברור הוא לפי ראיית העינים דהוא שוה וגם יכול להיות דשוין הן בזה אמרינן דבטל חשיבותו לכ"ע. וכן פסק הרמב"ם ז"ל ולמד דינו מהך דפי"ב דמס' כלים משנה ו' שם ובכ"ז עדיין צע"ג בזה. ולא כתבתי רק מה שיש לפלפל לכאורה בזה לפע"ד וה' הטוב יסלח ויאיר עיני בתורתו להבין דברי רבותינו הקדושים: סימן לא לבאר בדיני גיה"נ לפי פסק הרמב"ם ז"ל בזה ובדיני חוב"ע

(א) הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' י"ד כתב וז"ל גיה"נ מותר בהנאה. לפיכך מותר לאדם לשלוח לעכו"ם ירך שגיד הנשה בתוכה וכו'. ובהל' ט"ו שם כתב וז"ל כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל. לא תאכלו. לא יאכלו. לא יאכל. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ובחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה או עד שיתפרש בתורה שבע"פ שהוא מותר בהנאה כגון שקצים וכו' וגיד הנשה שכל אלו מותרין בהנאה מפי הקבלה וכו' עייש"ה. וכבר עמדו ע"ז הראשונים ז"ל עיין בכ"מ שם ובלחם משנה שתמה ע"ז מסוגיא דפ' כ"ש דמשמע דהא דא"ל לר"א דלא תאכל וכו' איסור הנאה במשמע היינו מדפרט בנבלה שמותר בהנאה ומינה דבכל איסורים אסור בהנאה וכ"ז לר"מ דס"ל דבין בנתינה בין במכירה לעכו"ם אבל לר"י דאמר דברים ככתבן הוא דאתי לא מוכת הך דר"א אלא מקרא דאותו דכתיב גבי טרפה ומבואר שם בגמרא דלר"מ איצטריך אותו לחולין בעזרה דאסור ור"י א"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק שם כר"א דלא תאכל וכו' איסור הנאה במשמע ובפ"י מהל' ע"ז כתב ואסור ליתן להם מתנת חנם וכו' או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה והיינו כר"י וע"כ דדריש מקרא דאותו והרי כתב הכ"מ בפ"ב מהל' שחיטה דאית לי' להרמב"ם ז"ל דתולין בעזרה מדאורייתא וע"כ מקרא דאותו וא"כ מנ"ל לדרשא דר"א. ועוד תמה למה כתב שם לשון של ר"א דאמר כדרך שפרט בנבלה דמשמע דמדהתיר קרא נבלה נפקא והיינו ודאי לר"מ דלר"י לא נפקי מזה כלל אלא מאותו והרי הוא ז"ל פסק כר"י וכו' והאריך שם ובפ"ב מהל' שחיטה עייש"ה עוד הובא שם בכ"מ לתמוה במה דפסק הרמב"ם ז"ל דגיה"נ מותר בהנאה והרי לפ"מ דפסק הרמב"ם כר"א דלא תאכל איסור הנאה הוא ע"כ משום דהותרה נבלה היא וגידה הותר כמבואר בגמרא והרי מבואר שם דכ"ז למ"ד יש בגידין בנו"ט והרי הרמב"ם ז"ל פסק אין בגידין בנו"ט ועיי"ש מה שהביא בשם הרמב"ן ז"ל

(ב) והנה על קושיא זו השניה ראיתי בשער המלך שם דאף דאמרינן בגמרא שם דלמ"ד אין בגידין בנו"ט גיה"נ אסור בהנאה היינו דוקא לר"ש דס"ל דגיה"נ של נבלה לא מיחייב משום נבלה משום דאין איסור תע"א וכו' וא"כ י"ל דכשהותרה נבלה לא הותר גידה כיון דגיה"נ ליתא בלאו בנבלה מה"ת והתירא דלגר אשר בשעריך הוא דמה דאסור משום נבלה בזה התיר בהנאה אמנם לדידן דקיי"ל דהאוכל גיה"נ של נבילה חייב שתים וכי אזהר רחמנא ל"ת נבלה אף גיה"נ בכלל פשיטא דגיה"נ מותר בהנאה דמאי דאסר לן באכילה התיר לן בהנאה עייש"ה בשעהמ"ל. ואף כי דבריו ז"ל נחמדים מ"מ לכאורה לפע"ד תמוהין לי דבריו ז"ל לפרש כן ברמב"ם ז"ל דלפי"ז ג"כ בחלב דכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' מ"א שם הל' ב') דהאוכל תלב מנבלה חייב ג"כ משום נבילה וכיון דאזהר רחמנא בלאו דל"ת כל נבלה ג"כ החלב בכלל ומה דאסרה באכילה התירה בהנאה בהך דלגר אשר בשעריך תתננה כמו גיה"נ וא"כ למה פלגינהו הרמב"ם ז"ל בתרתי דכתב שם בפ"ת הל' ט"ו הנ"ל דכל ל"ת איסור הנאה הוא עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך וגו' ובחלב שנאמר יעשה לכל מלאכה ול"ל ז"ל להביא על חלב הך דיעשה לכל מלאכה כיון דכבר הביא שם ההיתר הנאה דנבלה מלגר אשר בשעריך וגם חלב בכלל ההיתר. וגם מלשונו ז"ל שסיים או שיתפרש בתורה שבע"פ וכו' כגון שקצים וכו' וגיה"נ וכו' משמע דגיה"נ אינו מטעם היתר דנבילה ואף דבזה יש לדחוק קצת אך מהך דחלב ודאי קשה. אע"כ לכאורה צ"ל דבאמת ס"ל להרמב"ם ז"ל דאינו בכלל נבילה ולא תליא בהך דיש בגידין בנו"ט דהרי גם בחלב ס"ל ז"ל דלא הותר בכלל נבילה. אלא לפי מה דמסיק בגמרא שם דלר"א הא דמותר בגיה"נ בהנאה הוא משום דהותר בכלל נבילה. ע"ז מקשה דגם לפי"ז יקשה למ"ד אין בגידין בנו"ט. אבל להרמב"ם ז"ל משמע דס"ל דלא שייכא בכלל היתר נבילה וע"כ דס"ל כריה"ג דפ' כ"ש (דף כ"ג ע"ב) דלא הותר חלב ג"כ בכלל נבילה ומש"ה מוקי שם הך דיעשה לכל מלאכה להיתר תלב. והא דר"א מוקי לה בטעם היפר גיה"נ בהנאה דנכלל בהיתר נבילה י"ל דרצה לאוקמי ג"כ לר"ע דס"ל דחלב נכלל בהיתר נבילה וכ"כ גיה"נ אך הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין בגידין בנו"ט וס"ל כריה"ג דטעם היתר חלב בהנאה לא נכלל בהיתר נבילה אלא מקרא דיעשה לכל מלאכה וא"כ ג"כ בהיתר דגיה"נ בהנאה ע"כ צ"ל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל היינו משום דילפינן בק"ו מחלב כמבואר בגמרא דפ' כ"ש (דף כ"ג ע"ב) שם וכמובא ג"כ בשעה"מ שם בשם הרמב"ן ז"ל

ולפי"ז י"ל דהא דכתב הרמב"ם הך היתר הנאה דחלב מקרא דיעשה לכל מלאכה לא לבד לתן טעם על היתר הנאה דחלב אלא ללמוד מזה ג"כ להך דינא דר"א דמוכת מזה דבכל האיסורין אסור ג"כ בהנאה ועיין בלח"מ שכתב שם דע"כ זה אינו טעם על שאר איסורין דאסור בהנאה דהרי לא הביא בגמרא זה על טעם דר"א אלא דמזה לא מוכח על שאר איסורין דהרי נצרך לדין דאינו מטמא כשאר נבלה עיי"ש. אך לפי הנ"ל י"ל שפיר דבגמרא דביאר טעמו של ר"א משום היתר דנבלה ותלי היתר הנאה דגיה"נ בדין דיש בגידין בנו"ט והיינו דאם הותר נבלה הותר ג"כ גיה"נ וזה ע"כ אינו כריה"ג דלריה"ג גם תלב דיש בה טעם לא נכלל היתרא בהנאה בהיתר דנבלה וע"כ דקאי גם לר"ע ומשו"ה שפיר צריך הך דיעשה לכל מלאכה לדין דאינו מטמא כר"ע. אך הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק כריה"ג כמו שביארנו מדבריו ז"ל ולריה"ג הך דיעשה לכל מלאכה קאי על היתר תלב בהנאה א"כ מוכת מזה ג"כ דבכל האיסורין אסור בהנאה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל ג"כ כר' אבהו דל"ת וכו' איסור הנאה במשמע. אך מ"מ הביא הרמב"ם ז"ל ג"כ הלשון דר"א דמשמע דנלמד דינו מהך דהיתר נבלה די"ל דהרמב"ם ז"ל תרתי טעמי ס"ל הך טעם המבואר בגמרא בדברי ר"א והך דמובא לריה"ג. אך מ"מ עדיין יקשה קושיית הלח"מ הנ"ל כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל כר"י דלנכרי במכירה ליכא להוכיח דינא דר"א מהך היתר דנבילה וא"כ למה הביא הרמב"ם ז"ל הלשון דר"א מהיתר דנבלה דמשמע רזה ג"כ הטעם על דין דר"א כנ"ל עיי"ש מה שתירץ שם ויותר הניח שם בקושיא על מרן הכס"מ דכתב דס"ל להרמב"ם ז"ל חולין בעזרה דאורייתא וא"כ הך אותו צריך לתוב"ע וכיון דפסק כר"י דלנכרי במכירה ליכא להוכיח דינו דר"א מהיתר דנבלה וע"כ מאותו ומשום זה השיג על מרן הכס"מ ז"ל עייש"ה

(ג) ואי לא מסתפינא הייתי אומר דבר חדש בזה ומתישב ג"כ קושיא זו די"ל באמת דשפיר מוכיח לה ג"כ הרמב"ם ז"ל דין דר"א מהך היתר דנבלה דלגר אשר בשעריך וגו'. והוא דלכאורה קשה במאי דקאמר בגמרא דלר"י לדברים ככתבן הוא דאחי גר בנתינה וכנעני במכירה. ומשמע דהיינו משום דאסור ליתן לכנעני מתנת חנם משום לא תחנם וכמבואר באמת במסכת ע"א (דף כ) דמייתי שם דפליגי תנאי בדין דאסור ליתן להם מתנת חנם ומייתי הנך תנאי ר"מ ור"י דפליגי בדין נבלה לכנעני עיי"ש. וא"כ קשה לר"י ל"ל הך קרא הא מה דאסור ליתן לכנעני מתנת חנם נלמד מהך דלא תתנם ובשלמא הך דלגר תתן צריך לנופו דכך מצותו שלא ימכור לו אלא יתן לו במתנה כמו שפרש"י ז"ל שם בפ' כ"ש. משא"כ בהך דמכור לנכרי ל"ל הא בל"ז נדע דאסור