שו"ת ברית עולם פד

וכאן לכאורה אין לתרץ לחלק בטעם כמו דאיתא שם בסנהדרין גבי יפ"ת וגזל פחות משו"פ דשאני התם דלאו בני כיבוש נינהו ולאו בני מחילה נינהו. אך מ"מ צריך עיון בזה לפי מה שכתבנו למעלה לחלק בין היכא דאיכא מצוה בדבר ל"ש להקשות מי איכא מידי. י"ל לכאורה ג"כ כאן דהתרת הנדר הוה מצוה כמבואר בהל' נדרים סי' ר"ג יעו"ש ולא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי דשאני ישראל דאיכא מצוה וגם בזה יש לחלק ביניהם וצ"ע בזה. ויותר קשה משבועה דלא הוה מצוה לאיתשולי אלא בנדר ולא בשבועה כדאיתא במרדכי בשם תשובות מהר"ם שם הובאה בב"י בטור יו"ד סי' ר"ג יעו"ש וצ"ע בדבר זה לחלק בין הך דהיתר נדרים לכ"מ. ואם באמת דס"ל להנך תנאים דירושלמי הנ"ל דבכל מקום לא אמרינן הך כללא דמי איכא מידי דלישראל שרי ואף היכא דליכא טעמא לחלק כמו בהך דסנהדרין הנ"ל ואף דבגוף הדין דאין לעכו"ם היתר חכם הוא נגד גמ' דבבלי כמבואר במראה הפנים מ"מ הרי זאת נלמד מדבריהם דלא ס"ל להך כללא דמי איכא מידי. וי"ל דכן פסק הרמב"ם ז"ל בהך כללא (וי"ל ג"כ דלא קשה מברייתא המובא בחולין על ראב"י ומשו"ה לא מקשה על ראב"י מברייתא אלא קאמר תניא דלא כראב"י משום די"ל דס"ל לראב"י כהני תנאי דירושלמי הנ"ל ועדיין צע"ג בזה). ולכאורה היה באפשר לומר עוד דלהרמב"ם מספקא ליה בדין זה אי אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' כיון דנמצא בזה סוגיות חלוקות ואף דלהרמב"ם ז"ל ספק מה"ת לקולא ורק מדרבנן אסור ובב"נ ל"ש לאסור מדרבנן י"ל זה רק בספק בהדבר משא"כ בספיקא דדינא בזה לא שייך ספיקא לקולא ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל דאסור לבני נת והיינו לחומרא אבל אינו חייב ע"ז ויחישב בזה דקדוק גדול ברמב"ם ז"ל כמו שכתב בזה המהר"ם שי"ף ז"ל בחידושיו שם שגבי היתירות שיתר ב"נ על ישראל בטמאה כתב שב"נ אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליו משום אבמה"ח ומשום בשר מה"ת וגבי אבר ובשר המפורשין מן המפרכסת כתב ה"ז אסור לב"נ משום אבמה"ח עכ"ל יעו"ש והלא דרך הרמב"ם ז"ל לכתוב כל דיני חיוב מלקות וכרת וקרבן ולא סגי ליה במה שכותב האיסור ואע"ג דבזה הזמן אינו נוהג מלקות כי ע"כ קרא שם ספרי משנה תורה כידוע ע"כ דברי המהר"ש ז"ל יעוש"ה ולהנ"ל א"ש בפשוט די"ל דמספקא ליה בדין זה לדינא אם נימא הך כללא דמא"מ ומש"ה פסק דאסור לב"נ לחומרא אבל לא לחייבו מיתה כדין ב"ג שעובר על הלאו ומשו"ה שינה הרמב"ם ז"ל בזה דרק איסור עלי' רביע ואם אכל אין עליו חיוב ודוק בזה ובסימן שאת"ז יובא דלהרמב"ם ז"ל גם בספק בדינא לקולא מה"ת

(ח) ומה שנתבאר למעלה הוא הכל לפי דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל. אך הרשב"א והטור ושארי פוסקים הכריעו די"ל מא"מ דלישראל שרי וכו' וכמבואר ביו"ד סי' כ"ז ובש"ך שם והתירו מפרכסת ובני מעים של בהמה טהורה ששחטו ישראל לעכו"ם משום מי איכא מידי אך בטמאה או שנתנבלה בשחיטה אסרו משום מפרכסת ובני מעים משום דקיי"ל כר"ל דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא. וכ"ז בטמאה או שנפסל בשחיטה משא"כ בנטרף מצד דבר אחר אף דבזה לכאורה לא שייך מא"מ דלישראל שרי וכו' דהרי גם לישראל אסור מ"מ כבר הוכיח הש"ך ז"ל בסי' כ"ו מהרשב"א ז"ל דבטרפות שלא מחמת השחיטה מותר לכותי והיינו דמ"מ שייך מא"מ דאנו דנין על השחיטה ושייך מא"מ דהרי השחיטה מועיל קצת לישראל לטהר מידי נבילה והאיך לא יועיל השחיטה לגבי כוחי וכמבואר ומשו"ה מותר בטריפות שלא מחמת השחיטה כנ"ל. וראיתי בדגול מרבבה שכתב שם על דברי הש"ך בסי' כ"ו ס"ק ב' וז"ל ומ"מ מותר למכור להם דם היוצא בשעת שחיטה בעודה מפרכסת ואף דבדם לא שייך ליכא מידי דלישראל שרי מ"מ בלא"ה אין בן נח מצווה על דם מן החי כמבואר ברמב"ם פ"ט מהל' מלכים הל' י' עכ"ל ז"ל. ומבואר בהדיא מלשונו ז"ל דכוונתו על כל דם אף מבהמה טהורה שנשחטה היטב כמו שכתב ואף דבדם ל"ש מא"מ דלישראל שרי. ולכאורה תמוהין דבריו ז"ל דהרי מבואר הוא דכל זמן שלא נפסלה בשחיטה אף דאסור לישראל מטעם אחר מ"מ שייך לומר מא"מ וגדולה מזו נלפענ"ד דגם אם הבהמה היא נבילה מחיים ול"ש אצלה כלל שחיטה לשום דבר מ"מ י"ל כ"ז שלא נפסל בשחיטה ולא הוה נבילה מחמת השחיטה או כגון בבהמה טמאה דל"ש אצל בהמה זו שחיטה אלא דרק מטעם דבר אחר היא נבילה אבל הבהמה היא טהורה ושייך אצלה שחיטה ונשתטה יפה שפיר שייך בזה מי איכא מידי כיון דהשחיטה בעצמה טובה ושייך גבה. ותדע דהנה הב"י תמה על הטור שכתב נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה ולמה הוצרך הטור לכתוב דיני נבילה דאין דרכו לכתוב אלא דיני איסור והיתר הובאה בט"ז בסוף סי' כ"ו ביו"ד. ואם נימא דבזה ל"ש מי איכא מידי ואסור ליתן לעכו"ם לא קשה כלל דאיכא נ"מ גם לענין איסור והיתר דהיינו כיון שהיא נבילה אם ישחטוה מ"מ אסור ליתן ממפרכסת לב"נ דלא שייך מי איכא מידי משום דהוה נבילה מחיים וגם לישראל הוה נבילה אע"כ דגם בזה שייך מי איכא מידי כנ"ל ויש לפלפל בזה. אך מ"מ באיסור אחר נראה לכאורה ברור דשפיר שייך מא"מ ודברי הדגול מרבבה ז"ל צ"ע לכאורה. וכן מצאתי בפ"מ (הובאה בפ"ח) ד"ד נבילות מחיים מותר ליתן לכותים והיינו כנ"ל. ומ"מ איכא נ"מ מדבריו ז"ל היכא דהיתה הבהמה טמאה או נפסלה בשחיטה דמותר ליתן הדם לב"נ וז"פ. אך לפי"ז יש לתמוה אמאי פסקו הפוסקים שאסור ליתן לעכו"ם מפרכסת בעודה מפרכסת הלא השחיטה הוציאה מידי אבמה"ח. וצ"ל משום דסו"ס אסור לישראל משום לא תאכלו על הדם ולהרמב"ם ז"ל הוא לאו דאורייתא א"כ י"ל ג"כ בטריפות דאסור לישראל משום טריפה ול"ש מא"מ וגם לפירש"י ז"ל (חולין קצ"א) האיסור ממפרכסת בחיותה הוא רק דרבנן. ובאמת הכו"פ סי' כ"ז כתב דלרש"י ז"ל מותר ליתן לב"נ יעו"ש. שוב מצאתי בס' ת"ש שהעיר בזה וכתב דאף אם האיסור מה"ת מ"מ מותר ליתן לב"נ מטעם מא"מ כיון דיצא ממנה האיסור דאבמה"ח ועיין במהר"ם שי"ף ובביאור שם דמשמע דהיכא דיצא האיסור רק צריך להמתין עד שתמות הבהמה ל"ש להקשות מא"מ כיון דממילא עתיד להיות ניתר גם לב"נ א"כ א"ש הנך פוסקים גם לפירש"י ז"ל דס"ל דאינו רק מדרבנן ולא שייך מא"מ מטעם הנ"ל ומשו"ה אסור ב"נ במפרכסת בעודה מפרכסת דל"ש בזה מא"מ כנ"ל

(ט) ולפי"ז חקרתי מכבר למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ הבני מעים של עוף שנשחטה צריך להיות אסור משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ואין כאן שחיטה מה"ת להתירה וזה דבר תימה דלא נמצא דבר חדש כזה בשום מקום ויותר יקשה דר"ל בעצמו דס"ל כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ס"ל במס' נזיר דף כ"ט ע"א דאין שחיטה לעוף מה"ת דס"ל שם הטעם כדי לחנכו עי"ש אח"כ מצאתי בעה"י בס' כו"פ סי' כ"ז עמד ע"ז על מפרכסת דצריך להיות אסור והיינו כעין הנ"ל והנאני מאד ת"ל, ותירץ ע"ז דבדבר הדומה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת יעו"ש. ובזה ישבתי מה שהקשה לי חכם אחד ידידי הרב הג' מו"ה מ"ז נ"י בעהמח"ס ח"מ דבחולין דמקשה הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשירה בדיעבד ואמאי לא מוקי כמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת והכל שוחטין לכתחלה בעוף דהשחיטה רק מדרבנן ושחיטתן כשירה בבהמה. והנה מלבד דבפשוט י"ל דל"ק כלל דאין סברא לאוקמי באופן זה דהך דהכל שוחטין ושחיטתן כשירה משמע דהכל ענין אחד הוא דשחיטתן קאי על הך דהכל כפרש"י ז"ל בגמ' שם שחיטתן כשירה דיעבד בתמיה וקשה רישא דמשמע דההוא דאיתרבי מהכל לכתחלה איתרבי ואילו סיפא משמע דכי מרבינן מהכל דיעבד מרבינן לה אבל לכתחלה לא אתרבי וכו' יעו"ש דמשמע דהך ושחיטתן קאי על הך דהכל ובחד גווני ובזה היה באפשר לכאורה לישב מה דתמהו אמאי לא מוקי בגמ' הכל שוחטין היינו אנשים ושחיטתן כשירה היינו בנשים לפי ההלכות א"י יעוין בפליתי שם ולהנ"ל י"ל לכאורה דמשמעות המתניתין דשחיטתן קאי על הך דנתרבה מהכל כפרש"י ז"ל, בשלמא לכל הנך אוקימתות בגמ' קאי על אדם אחד הך דלכתחלה והך דבדיעבד אלא באיזה גווני בזה שייך לשון דשחיטתן משא"כ באדם אחר י"ל דלא משמע לשון המשנה כן וכן י"ל בקושיא הנ"ל דאף דהוא באדם אחד מ"מ לאו