שו"ת ברית עולם פב

וא"כ א"ש דברי התוס' הנ"ל ועיין בכו"פ סי' ס"ב ס"ג. ובזה י"ל דר"י יליף במה"ת מן בשר בשדה וגו' ור"ל וכו' אזלי לשיטתם דלר"ל קשיא וכו' ואי כהנ"ל ר"ל לא ס"ל וכו' דהא ר"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת יקשה מי איכא מידי דלנכרי אסור ת"ש ולישראל שרי לר"ל לגמרי וע"כ בב"נ נאמרו שעורים כו'. ולכאורה צ"ע בדבריו דהא מהכא מוכח דר"ל לא ס"ל הך כללא דמי איכא מידי מהוכחות הנ"ל ומצאתי בס' בן יהודה שעמד ע"ז ותירץ שם. ותירוצו צריך לי עיון לכאורה מהך דתולין (דף קב) ע"פ מה שנתבאר ואין להאריך בזה

(ג) והנה הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהל' מלכים הל' י"ג פסק דאבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנים ה"ז אסור לב"נ משום אבמה"ת ותמה עליו הכ"מ ובאחרונים דאיך פסק נגד ברייתא מפורשת שנפסק שם בגמ' חולין שם שלא כראב"י דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור גם הרשב"א בחידושיו תמה עליו גם בלח"מ תמה ע"ז ומישב שם בלח"מ דהא דפליג הברייתא על ראב"י הוא משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וטעם זה ליתא דהא אשכחן בפ' ד' מיתות יפת תואר דלישראל שרי ולכנעני אסור דלאו בני כיבוש נינהו אלמא דליתא להך טעמא וכו' עכ"ל הלח"מ

ובאמת כבר השיגו עליו האחרונים ז"ל וגם המהר"ם שי"ף שם בחידושיו בחולין השיג שם עליו וכתב וכמה דחוקים דבריו כמ"ש גופיה וכו' חדא דכבר ישבו תוס' לקושיא זו וכו' ובאמת בתוס' שלפנינו ליתא שום תירוץ ע"ז כנרשם ג"כ במהר"ש וגם לפע"ד יש לכאורה לישב קושיית התוס' דלקמן מיפת תואר דלא דמי כלל לזה דמאי דאמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור היינו באותו הדבר דאיירינן ביה בישראל להתיר אותו הדבר בלא שום שינוי ל"ל בכותי לאיסור והיינו כמו בהשחיטה דמתיר הבהמה לישראל וזו הבהמה וזו השחיטה בעצמה יהיה אסור לכותי זאת לא אמרינן. וא"כ ל"ש לומר דעו"ג לאו בני שחיטה נינהו דמה לי להם אם הם בני שחיטה או לא וכי אנו דנין על הבהמה שהעו"ג ישחטו דנימא דיתירם השחיטה דנתרץ ע"ז לאו בני שחיטה נינהו. משא"כ בהך דיפת תואר דמקשה והא איכא יפ"ת דלישראל מותר בה כשלקחה במלחמה ועו"ג אסור ליקח יפת תואר במלחמה ע"ז שפיר משני שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו והיינו דל"ש כאן כלל זה דמי איכא מידי כיון דלא זה הדבר הוא ולא הוי כלל ענין אחד וכמו שפי' רש"י ז"ל שם לאו בני כיבוש נינהו לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפ"ת אלא במלחמה ע"י כיבוש והיינו דאצל כותי אם יתפוס יפ"ת לא דמיא גוף הי"ת להך דישראל דלא זה הדבר שהתורה התירה דהתורה לא התירה יפ"ת אלא במלחמה ע"י כיבוש גם בישראל וכיון דעו"ג לאו בני כיבוש נינהו הוה כמו ישראל שלקח יפ"ת שלא ע"י מלחמה דגם בישראל אסור ולא שייך כלל זאת לענין דמי איכא מידי משא"כ באבר מן החי דע"ז הבהמה דמותר לישראל אנו דנין לאוסרה לעו"ג זה א"א וכן הא דגזל בפחות משוה פרוטה ג"כ לא דמי להך דשחיטה מטעם הנ"ל ושפיר מתרץ שם דלאו בני מחילה נינהו משא"כ בשחיטה דע"ז הבהמה דמותר לישראל אנו דנים לאוסרה לעכו"ם זה א"א וז"פ מאד לפע"ד בסברא נכונה

(ד) והנה המהר"ם שי"ף בחידושיו בחולין שם כתב לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דאסור ליתן לב"נ מפרכסת היינו כל זמן שעדיין היא חיה אבל לאחר מיתתה מותר. ובתשובת חתם סופר תיו"ד סי' י"ט הביאו והסכים לדבריו ז"ל. ולפע"ד יקשה מאד לפרש כן בכונת הרמב"ם ז"ל חדא דהנה שם בהל' מלכים פ"ט איתא ברמב"ם ז"ל שם הל' י"ב וז"ל השוחט את הבהמה אפילו שחט בה ב' סימנים כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי ואח"כ תיכף בהל' י"ג כתב הדין כל שאסור על ישראל וכו' ויש שבני נח חייבים עליו ולא ישראל שב"נ אחד בהמה וכו' ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנים ה"ז אסור לב"נ משום אבר מן החי ואם נאמר דכונת הרמב"ם ז"ל בהל' י"ג דהא דאסור הפורש מן מפרכסת לב"נ הוא דוקא בעודה חיה א"כ לכאורה הדין מהלכה י"ב שכתב הרמב"ם ז"ל השוחט וכו' כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לב"נ משום אבר מן החי לכאורה הוא מיותר דהלא כתבו בהלכה י"ג. ועוד יש לדייק משינוי הלשון דבהלכה י"ב כתב כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסור משום אבר מן החי ובהלכה י"ג כתב אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ וכו' ה"ז אסור וכו' והיינו דבהל' י"ב מיירי מאיסור שהיא עדיין מפרכסת והיינו דכתב כ"ז שמפרכסת אבר וכו' אסורין ובהל' י"ג דמיירי לאסור לעולם אלא משום שפירש ממפרכסת ולכן כתב שפירשה ממפרכסת וכו' ה"ז אסור ודוק בלשונו ז"ל

ועוד נלע"ד מוכת ממ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' שחיטה פ"א הל' ב' שכתב שם כלשון הברייתא דתני רב הושעיא בחולין (דף קכ"א ע"ב) והובאה (בדף ל"ג) שם דכתב הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית וכו' יעוש"ה וסיום הברייתא דאחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו לא כתב שם הרמב"ם ז"ל ומזה מוכת דע"כ בזה לא פסק כן הרמב"ם ז"ל לכן השמיטו וכשיטתו בהל' מלכים פ"ט הנ"ל וא"כ מכל הלין טעמים לולא דמסתפינא לכתוב נגד דברי רבותינו הגדולים ז"ל נראה ברור דכונת הרמב"ם ז"ל דגם אחר שתצא נפשה אסור משום אבמה"ח וכהבנת הלח"מ ז"ל שם

(ה) והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' גזילה הל' ב' פסק דאסור לגזול כ"ש דין תורה אפי' עכו"ם וכו' ואם גזלו או עשקו יחזיר וכ"פ בש"ע תו"מ סי' שנ"ט וביאר הסמ"ע שם דהוא משום דחצי שיעור אסור מה"ת. ובלח"מ שם תמה ע"ז דא"כ מה הקשה הגמרא בסנהדרין (דף נט ע"א) גבי מה דאמר מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור והרי פחות מש"פ ומשני התם משום דלאו בני מחילה נינהו ע"כ והשתא מה הקשו הא בישראל נמי איכא איסורא בפחות מש"פ וכו' וי"ל בדוחק דמ"מ פריך כיון דיש חילוק בין פרוטה לפחות מש"פ בישראל ובפרסי לא א"כ הרי חמור פרסי מישראל יעוש"ה. ולפי דבריו ז"ל דגם זה נכנס בגדר מי איכא מידי והיינו דלא כתוס' ז"ל שכתבו דל"ק מאבר מן החי דטמא דלחכמים ג"כ אינו נוהג בישראל ומ"מ כתבו דל"ק מי איכא מידי משום דגם לישראל אסור משום טמאה וגם לר"מ בעוף ומשום דאסור לישראל משום דבעי שחיטה. ולדברי הלח"מ לשיטת הרמב"ם ז"ל סוף סוף קשה דהא בישראל איכא נ"מ בין חצי שיעור בשר אף אם איכא גידין ועצמות המשלימין לשיעור שלם של בשר דאיסור טמא ושאינה זבוחה אינו חייב אלא בכזית בשר ובעכו"ם ליכא נ"מ ובכולהו חייב משום אבר מן החי וכמו שהקשו בתוס' לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת ולפי"ז היה באפשר לכאורה לומר קצת דעפ"ז יש סמך לפסק הרמב"ם ז"ל דאיכא מידי דלישראל מותר ולעכו"ם אסור וכנ"ל

אלא דבאמת דברי הלח"מ ז"ל תמוהין מאד וכמו שהקשה בס' לב אריה בחידושיו על תולין שם דמאי משני התם משום דלאו בני מחילה נינהו דאכתי תקשה מח"ש אבר מן החי דלישראל הוא רק איסור לחוד ועכו"ם חייב בזה כמ"ש הרמב"ם בפ' ט' מהל' מלכים דעכו"ם חייב על פחות מכשיעור אבמה"ח דלא ניתנו שיעורים לב"נ יעוש"ה. וכן יקשה בהך סוגיא דתולין דמאי מקשה כלל על מפרכסת מי איכא מידי דהא באבמה"ח גופא שפיר איכא נ"מ בין ישראל לעכו"ם ובעכו"ם חמור טפי מישראל לשיטת הרמב"ם ז"ל וזהו דלא כשיטת התוס' ז"ל דלהתוס' גם בב"נ ליכא איסורא רק בשיעור שלם כמבואר שם להדיא. ולכאורה לפע"ד אפשר לישב קושית הלח"מ דשפיר הקשה בגמרא מפחות מש"פ דבאמת מלכתחלה ל"ק כלל דגם בישראל אסור מה"ת ול"ש ע"ז מא"מ אלא די"ל דהקושיא הוא מבדיעבד היכא דכבר גזל פחות מש"פ ואיתנהו לגזילה עדיין בידו אשר אם ישאל אם הוא מחויב מצד הדין להחזיר אנו אומרים לו דאינו מחויב להחזיר