שו"ת ברית עולם עו

ביד ישראל וא"ש בפשיטות כנ"ל דאכל בעצמו וללישנא קמא דכתובות דא"א לעקירה בלא הנחה י"ל דנתן בעצמו לתוך פיו ואפשר דגם לעס אך ללישנא בתרא שם צ"ל דלא לעס וי"ל דמיירי במשקין או גם באוכלין ובלע בלא לעיסה ואינו כ"כ דוחק כיון דמיירי דבעצמו אכל כנ"ל וא"כ הי' ק"ל לרבא דחייב לצאת ידי שמים א"כ ממאי פטור משו"ה פירש דמיירי בהתראה דלוקה נמי והיכא דנעשה מעשה החומרא ממש פטור הוא אף מלצאת ידי שמים וכמו שכ' מרן המהרש"ל ז"ל ביש"ש וכמבואר למעלה ויש לפלפל בדין זה דתרומה ביד ישראל היכא דשגג וחייב לכפרה אם ב"ד מוציאין ממנו עיין בתוס' פסחים (דף ל' ע"ב) ד"ה ואי בעית אימא וברא"ש ור"ן ז"ל וברמב"ם ז"ל ובכס"מ שם ועיין בצל"ח שם

(ז) והנה בפני יהושע הקשה דאם נאמר דמיירי בתרומה ביד ישראל א"כ מאי מקשה בגמרא שם למ"ד לפי דמים משלם דשפיר יש לאוקמי מתניתין כר' יהושע לקמן בפרק אלו עוברין (דף מ"ו) גבי חלה דכה"ג אמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י והיינו משום דטובת הנאה אינה ממון וא"כ בתרומה נמי נימא הכי דלפי זה הוה שפיר חמץ בפסח בר דמים כיון שמותר להשהותו לכתחלה כו' ואפשר דניחא ליה לאוקמי מתניתין במלתא דפסקא דאפילו בתרומה שבאת ליד כהן מיירי כו' וא"כ לפי הנ"ל דלהרמב"ם ז"ל מיירי מתניתין באמת בתרומה ביד בעלים א"כ קשה קושית הפני יהושע הנ"ל. אך באמת מבואר בס' פ"י שם (דף מ"ו ע"ב) דלהרמב"ם ז"ל ל"ש קושיא הנ"ל דל"ש לדידיה הך סברא שהיה יכול להשהותו משום עשה דתשביתו ע"ש וא"כ להרמב"ם ז"ל לשיטתו א"ש כל דברינו הנ"ל כמבואר. ומה דבאמת לא רצה הגמרא לאוקמי יותר משום מלקות כהלכתא כבר ביאר בצל"ח דהגמרא רצה לפרש שיהיה ניחא גם לעולא דס"ל בכתובות דבמלקות ותשלומין ממונא משלם מילקי לא לקי ולעולא י"ל דס"ל כאביי במס' ב"מ דבקלבדר"מ פטור אף לצאת יד"ש ולדידיה שפיר מתוקמי בגמרא כהך תירוצא ומיירי גם בתרומה ביד בעלים וכמו שנתבאר בס"ד

וראיתי בצל"ח שהביא להך קושיית הפנ"י דאמאי לא מוקי לה בתרומה ביד בעלים ישראל ולר' יהושע יוכל להשהותם אצלו ותירץ כהך סברא משום דתרומה ביד ישראל הוה ממון שאין לו תובעין וגם בקלבדר"מ חייב לצאת יד"ש. ולכאורה תמוה קצת דהרי אנן אליבא דאביי קיימינן כמבואר שם בהדיא ולאביי הרי ס"ל היכא דקלבדר"מ גם מלצאת יד"ש הוא פטור כנ"ל ויש לפלפל בזה. אך בגוף קושיית הפנ"י הנ"ל לכאורה צריך ביאור קצת דהא באמת כיון דחמץ אסור בהנאה הרי גם התרומת חמץ אינו ראוי לשום דבר אלא דכל שויה הוא דהישראל היה יכול להחזיקו עד אחר הפסח ולר"י לא יעבור עליהם בב"י ואם היה נותנו לכהן הרי היה נאסר לו אפילו בהנאה וכי משום זה נחייבו ונימא דהוה ממון משום שהיה יכול להחזיקו והרי אם היה רוצה היה מוסרו לכהן והיה נאסר בהנאה וצ"ע בהך סברא עייש"ה

(ת) ולפי הנ"ל לכאורה יש לבאר קצת בהרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' תרומות ה"ו שכתב שם וז"ל זר שאכל תרומה בזדון בין כו' ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם כו' וכתב במשל"מ שם וז"ל תמהני בזדון זה שפסק רבינו מההיא דאמרינן ר"פ אלו נערות (דף ל"א) כו' דלא מיפטר מתשלומין אלא בשתחב ליה בבית הבליעה ומצי לאהדורה ע"י הדחק א"נ במשקין הא לאו הכי לא מיפטר וצ"ע ע"ש והיינו דקשה לו האיך סתם הרמב"ם ז"ל האוכל תרומת חמץ במזיד לוקה ואינו משלם דהרי לא משכחת אלא בתחב לו חבירו ובמקום דלא מצי לאהדורה אלא ע"י הדחק וכל כה"ג הו"ל להרמב"ם ז"ל לפרושי והעיקר חסר. אך לפי הנ"ל לכאורה לא קשה כ"כ דלפי המתבאר בהנ"ל דמבואר בכתובות שם דלא פליג ר"א על ר"ח ומחלק בגמרא בתרי לישני כמבואר בגמרא והרי הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ג מהל' גנבה כר' אבין כנ"ל וא"כ י"ל דהרמב"ם ז"ל מיירי בתרומה ביד בעלים וא"כ לא מבעי להך לישנא דא"א לעקירה בלא הנחה בכתובות שם די"ל בפשוט דאכל ככל אדם והרי על הגבהה לא חייב כיון דעדיין ברשותו הוא כמבואר למעלה ועל לעיסה ובליעה א"א לאכילה בלא לעיסה ובליעה ואם גם בלא לעיסה אפשר לאכול מיירי בלא לעיסה וא"כ י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כלישנא קמא וגם ללישנא בתרא א"ש דהוא בעצמו נתנו לפיו ובלעו ובתחילת הבליעה לא נחחייב כיון דאי בעי למיהדר לא מצי הוה כמו באין כאחד דקלבדר"מ ופטור אף מלצאת י"ש כיון דעבדינן בו החומרא דלוקה וכמו שכתב המהרש"ל ז"ל ביש"ש כנ"ל

וראיתי בס' כסף נבחר שהביא קושיית משל"מ הנ"ל והביא בשם המרכבה לתרץ קצת באופן זה והביא שם ג"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מעילה שכתב כל המועל בדין לוקה ומשלם כו' וכתב המגיה שם להקשות תימה והא קיי"ל אינו לוקה ומשלם ורבינו בעצמו כתב בפ"ו מהל' תרומות שהאוכל תרומה בזדון לוקה ואינו משלם כו' וכתב שם בס' הנ"ל ואין לומר דהכא הוה טעמא משום דמשעת הגבהה מחייב באונסין וקנייה לענין זה ובשעת שפגם ונהנה מחייב מלקות כדאמרינן גבי הגונב חלבי של חבירו אבל בתרומה מיירי בתרומה שלו ול"ש מדאגבהה קנייה לענין אונסין אלא בעת שאוכלה נתחייב לשלם כו' דהא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור וכ"כ רבינו בהל' ביכורים כו' דדין זה בכל מ"כ אף בתרומה וא"כ אף אי לא קלבדר"מ נמי אינו משלם אי רבינו מיירי בתרומה שלו א"ו דמיירי בתרומה שגזל מכהן וכ"כ רש"י ז"ל בכתובות בתרומה גזולה ע"כ עייש"ה. ולפע"ד נראה דלפי הנ"ל א"ש בפשיטות די"ל דלא דמי מעילה לתרומה משום דבמעילה בשעת הגבהה קני משא"כ תרומה מיירי דהיה ביד ישראל כמובא שם והא דמקשה דמתנות כהונה בלא קים ליה בדרבה מיניה פטור לכאורה ל"ק דהא דפטור היינו מדיני אדם אבל לצאת י"ש הוא חייב כמבואר ביו"ד סי' ס"א ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל שפיר דמיירי בתרומה ביד ישראל וכמו שכתבתי לקמן והא דצריך הרמב"ם ז"ל בפ"ו מתרומות לפטור מטעם קלבדר"מ היינו משום דמזיק מתנות כהונה הוא חייב לצאת יד"ש משו"ה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' תרומות דמשום דלוקה אינו משלם דהיינו דלוקה ממש וכיון דעבדינן ביה החומרא פטור אף מלצאת י"ש כשיטת המהרש"ל ז"ל כנ"ל משא"כ במעילה דנתחייב בהגבהה ואינן באין כאחד כמבואר שם ע"ש כנלפע"ד ע"ד הפלפול

(ט) ואף כי מה שכתבתי למעלה לכאורה נכון לבאר בזה בסוגיא הנ"ל אך מ"מ בגוף דברי פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל כל מה שכתבנו לכאורה הוא רק אם נאמר בביאור דבריו ז"ל דמפרש להך מתניתין דפסחים הנ"ל למ"ד לפי דמים משלם כמשמעות המפרשים ז"ל בזה עיין בצל"ח שם. אבל לפע"ד עדיין צע"ג בדבריו ז"ל דהנה זה לשון הרמב"ם ז"ל בפירושיו למשניות שם האוכל תרומת תמן בפסח בשוגג וכו'. עוד אבאר לך במס' מכות כי כל אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין. ומדמי עצים שיעורו אפילו דמי עצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפי' דמי עצים ע"כ. ולכאורה דבריו ז"ל חמוהין דכיון דהתתיל בטעמא דפטור מן התשלומין משום דאינו לוקה ומשלם ע"כ קאי למ"ד לפי דמים משלם וכריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה ומשו"ה צ"ל ע"כ בטעמא דפטור במזיד משום דאינו לוקה ומשלם וכמו דמוקי בגמרא שם למ"ד לפי דמים משלם אלא דבגמרא מוקי לה כרבי נחוניא בן הקנה דמשום מיתה בידי שמים או כרת נפטר והוא ז"ל נטה מזה ופירש משום מלקות וכבר הארכנו בזה בע"ה למעלה. ואח"כ מסיק בטעמא דפטור מדמי עצים משום דאסור בהנאה. ומטעם זה א"ש אף אם לפי מדה משלם ואם נ"ל ז"ל לפרש דלא כריה"ג אלא דס"ל למתניתין משום דחמץ אסור בהנאה ל"ל לפרש בטעמא דפטור מתשלומין משום דאינו לוקה ומשלם בלא זה א"ש דכיון דאסור בהנאה משו"ה פטור מתשלומין