שו"ת ברית עולם עה

המפרשים ז"ל ועיין בצל"ח. ולפי"ז י"ל כנ"ל ולפי הנ"ל מתוקמי שפיר מתניתין בתרומה ביד בעלים ולא נתחייב בתשלומין מקודם ואף דבעת שלעסו כבר נתחייב לשלם והחיוב מיתה אינו אלא אח"כ י"ל דמיירי כגון שתחב בעצמו בבית הבליעה או כגון במשקין כר"פ שם וחיובו אינו משום הנאת מעיו דזה לא היה חייב משום דהוא דבר אסור מה"ת כנ"ל אלא משום דבעצמו קלקל התרומה כנ"ל ומשו"ה בשוגג חייב לשלם כנ"ל דהיינו דהפסיד התרומה וחייב בידי שמים ובמזיד פטור משום דבאין כאחד עם הנאתו דקלבדר"מ ולאביי פוטר אף מלצאת ידי שמים כנ"ל ויש עוד לפרש עפ"מ דמבואר בכתובות (דף ל') דאמר ר"ח הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס כו' ועייש"ה ברש"י ז"ל ובתוס' שפירשו שם דס"ל לר"ח דאין שום תנא ס"ל כרנבה"ק ולפנינו יתבאר בזה בעה"י וי"ל דמשו"ה לא רצה לפרש דריה"ג ס"ל כרנבה"ק ויש להאריך בזה

(ה) ואף דאכתי תיקשי דסו"ם הרי לא באין כאחד החיוב מיתה עם חיוב התשלומין דהרי בעת שתחב לבית בליעתו המאיס אותה כמבואר בגמרא דאי במצי לאהדורה סו"ס חייב במאי דלא אהדרה ואי לא מצי לאהדורה הרי הפסיד התרומה וחייב כדין מזיק התרומה וכן כתב בס' הפלאה שם. אך מ"מ נלפע"ד דאף דהתוס' ז"ל שם בד"ה ולאביי שפיר כתבו דהוה מצי לאקשויי על הך מתניתין דפסחים דתרומת חמץ הנ"ל כמבואר שם בתוס' והיינו משום דסו"ס לא באין כאחד כנ"ל. מ"מ כ"ז הוא לפי מה דמקשה בגמרא לר"ח שם עייש"ה אך באמת א"ש הך מתניתין דפסחים בפשיטות דהנה בכתובות שם (דף ל"א) איתא גופא אמר ר"ח מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו כו' לימא פליגא דרבי אבין דאמר ר"א הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא ה"נ הגבהה צורך אכילה היא. הכי השתא התם א"א להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל לה א"נ התם אי בעי לאהדורה לא מצי מיהדר לה הכא מצי מיהדר לה. מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא. איכא בינייהו המעביר סכין כו'. והשתא לפי מאי דמסיק בגמרא דר"ח לא פליג על ר"א א"כ בין להך לישנא דא"א להנחה בלא עקירה בין להך לישנא דאי בעי מיהדר לא מצי מיהדר לה תו לא צריכנא לשנויי להך דאיכא בין אביי לרבא זר שאכל תרומה הנ"ל בהך גונא דתירץ לעיל דמיירי שתחב ליה חבירו בבית בליעתו במקום דלא מצי לאהדורה ולא מבעיא להך לישנא קמא דהתם א"א להנחה בלא עקירה אבל הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה. א"כ י"ל דמיירי בנתן אחר לתוך פיו דמהשתא י"ל דנם אלעיסה הוא פטור משום דקלבדר"מ. וכש"כ היכא דתחב ליה לבית בליעתו אף דמצי לאהדורה מ"מ הרי א"א לאכילה טרם שיבוא לבית בליעתו וא"כ שפיר קלבדר"מ ופטור מלשלם ואף ללישנא בתרא דאי בעי מיהדר לא מצי מיהדר ג"כ י"ל דתחב ליה חבירו בבית בליעתו דעדיין יכול למיהדר אלא דהוא עצמו דחק עד שאכלו ובזה שפיר שייך קלבדר"מ דהוה חין כאחד דלא שייך לומר מדהתחיל לבלעו נתחייב בתשלומין דכיון דמיד דדחק קצת עד שלא יוכל לאהדורה הרי דמי לזרק חץ דלא מצי למיהדר ובודאי יגמר הדבר ומשו"ה הוה כמו באין כאחד כמו כן כאן כיון דלא מצי למיהדר שייך קלבדר"מ. וא"כ לפי מה דפסק הרמב"ם ז"ל כר"א בפ"ג מהל' גניבה בהך דזרק חץ ע"ש בין אם נימא דר"א פליג על ר"ח או דנימא דלא פליג אלא דנחלק בהנך חילוקים דאיתא בגמרא כתובות הנ"ל הרי א"ש בפשיטות הך מתניתין דתרומת חמץ בפסחים שם דשפיר מיירי בתרומה ביד בעלים ואכלו אותן ובשוגג חייב דהפסיד התרומה ובמזיד פטור אף בידי שמים משום דקלבדר"מ. ולאביי פטור אף בידי שמים ולא שייך שם מדאגבהה קניה כיון דהוה ברשותו עדיין ול"ש לומר דקנה בהגבהה וכה"ג כתב הראב"ד ז"ל בפ"ו מהל' מעילה הל' ח' דכל אדם שהקדש שלו ת"י הרי הוא כגזבר ולא מעל אע"ג דנתכוין לגזול עד שיוציאו מת"י והובאה בהפלאה ע"ש מה שכתב בזה. וא"כ שם לאביי דפטור בקלבדר"מ אף מלצאת יד"ש כנ"ל א"ש בפשיטות דשם שייך קלבדר"מ דבאין כאחד ולא מבעיא ללישנא קמא דגמרא כתובות (דף לא) שם דא"א לעקירה בלא הנחה י"ל דגם לעס התרומה ואכלו ומשום דעל הגבהה לא נתחייב כנ"ל ועל הלעיסה ובליעה ג"כ פטור משום דא"א לאכילה בלא לעיסה ובליעה ושפיר קלבדר"מ והוה כמו באין כאחד החיוב מיתה עם התשלומין וכש"כ בלא לעס אלא תחב בבית בליעתו דהוה כמו באין כאחד. אלא אפילו ללישנא בתרא דכתובות שם דאי בעי מיהדר לא מצי מיהדר ג"כ א"ש דמיירי כגון שלקח התרומה ותחבו בידו לחוך בליעתו במקום דלא מצי למיהדר דכ"ז דהם בידו לא נתחייב משום דברשותו הם כנ"ל וגם על התחיבה דמפסיד התרומה הוא פטור משום דאז לא מצי לאהדורה וממילא ע"כ יבלע וא"כ דמי להך דזרק חץ דר"א בכתובות דהוה כמו באין כאחד וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גניבה כנ"ל וקלבדר"מ ופטור מתשלומין אף מלצאת ידי שמים לאביי כמבואר. וא"כ שפיר מיירי הך דפסחים בתרומה ביד בעלים ושם דמיירי לאביי מתוקמי שפיר גם בלא התראה ומשום דרנבה"ק והא דלא מוקי בהתראה ומלקות כדי שיתישב לעולא דס"ל דמשלם ולא לקי כמו שכתב הצל"ח ז"ל. אך לפי מה דפסקינן כרבא במס' ב"מ דבקלבדר"מ חייב לצאת ידי שמים כתב הרמב"ם ז"ל שפיר בפי' המשניות דמיירי ע"כ במזיד בהתראה ולא צריכין תו לאוקמי כרנבה"ק דהוא דלא כהלכתא אלא משום מלקות מיפטר והיינו כמו דקיי"ל דמילקי לקי ולא משלם וממילא כיון דעבדינן ביה החומרא ממש שוב פטור במזיד מתשלומין בעד התרומה אף לצאת ידי שמים אף לרבא וכמו שכתב המהרש"ל ז"ל ביש"ש כמבואר למעלה

ו) אך לפי זה עדיין קשה דלעיל הוכחתי דהרמב"ם ז"ל הוכיח פירושו דע"כ מיירי בתרומה ביד ישראל דאל"כ אלא דלקח מכהן א"כ ע"כ צ"ל בגונא דמבואר בכתובות דתחב ליה חבירו בבית בליעתו עד שלא יוכל להחזירו ולא נתחייב אלא משום הנאת מעיו וא"כ אמאי חייב הא הוה איסור דאורייתא ולא מיחשב הנאה. אך לפי הנ"ל הרי לא מוכח מידי די"ל דמיירי ג"כ שם בתרומה ביד כהן ותחב ליה חבירו עד מקום שיכול למיהדר והוא בעצמו דחקו יותר עד שלא יוכל למיהדר וא"כ הרי אף אם על הנאת מעיו פטור משום דלא מיקרי הנאה ומשום דהוה איסור תורה כנ"ל מ"מ על הבליעה הוא חייב משום מזיק ומפסיד תרומה ומ"מ שייך קלבדר"מ משום דדחקו למקום שלא יוכל להחזירו דבזה הוה כמו זרק חץ דכתובות הנ"ל דהוה כמו מיתה ותשלומין כאחד ופטור כמבואר למעלה וא"כ מנ"ל דמיירי בתרומה ביד ישראל די"ל בתרומה ביד כהן ומ"מ א"ש הך מתניתין דפסחים דבמזיד פטור אף לרבא דגם בקלבדר"מ חייב לצאת ידי שמים מ"מ קמ"ל מתניתין דבמזיד פטור היינו בדיני אדם אבל בשוגג חייב אף בדיני אדם כיון דהוה התרומה ביד כהן הרי חייב לשלם להכהן בעד התרומה דהפסידו במה דבלעו אחר שהכניס לו אחר לתוך פיו והיה יכול להחזירו והוא בלעו כנ"ל

אלא דמ"מ נלפע"ד פשוט דלא צריך לכל זה דבלא"ה באמת דוחק גדול הוא לאוקמי הך מתניתין דהאוכל תרומת חמץ כו' במזיד פטור כגון שתחב לו חבירו עד בית בליעתו וללישנא בתרא דכתובות (דף ל"א) שם דאי בעי למיהדר לא מצי למיהדר צ"ל דמיירי ע"כ דלא לעסו כלל דאי לעסו הרי נתחייב בלעיסה ולא באין כאחד התשלומין עם חיוב מיתה וגם ללישנא קמא דאפשר די"ל גם בלעס מ"מ דוחק גדול הוא באמת לפרש במתניתין דקתני סתמא האוכל כו' בשוגג חייב במזיד פטור ואיך נימא דמיירי דוקא בתחב לו חבירו ומתניתין סתמא קתני האוכל תרומות כי' דמשמע דבעצמו אכל ובשלמא בהך דכתובות (דף ל' ע"ב) הנ"ל אינו דוחק כלל דשם לא קתני שום דינא אלא הגמ' קא משכח לה נ"מ בין אביי לרבא וקאמר דאיכא בינייהו זר שאכל תרומה כו' וא"כ בודאי דיש לומר ולאוקמי באיזה אופן שיהיה כיון דמשכח לה נ"מ בינייהו שפיר קאמר דבאופן זה איכא בינייהו וז"פ. משא"כ הכא דקתני במתניתין דינא לא מסתבר כלל לאוקמי באלו האופנים ומשו"ה פירש לה הרמב"ם ז"ל די"ל דמיירי בתרומה