שו"ת ברית עולם עא

דל"ש להקשות כן אלא היכא דנרצה ללמוד דבר אחד מחבירו וכגון אם נרצה ללמוד ק"י מק"צ כמו בביקור דנרצה ללמוד קרבן יחיד מקרבן ציבור שפיר שייך להקשות שכן תדיר אבל כאן במעמד לא נלמד כלל מק"צ אלא נלמד ג"כ מהך דתשמרו. ואף דקאי על ק"ץ מ"מ י"ל דנדרוש בזה טעמא דקרא דמדע צריכין בקרבן תמיד שיעמדו הבעלים על קרבנם היינו משום דכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג כמבואר במשנה. וא"כ ע"כ דהקרא דתשמרו דילפינן מינה מעמד קאי ג"כ על ק"י דטעם אחד להן לק"צ ולק"י ומדוע נימא דלא קאי על ק"י דהך טעמא שכן תדיר לא שייכא כלל לדין מעמד. ובשלמא לדין ביקור דע"ז אין סברא מדוע צריך ביקור אלא גזה"כ הוא שפיר נוכל לומר דלא קאי אלא על ק"צ ולא על ק"י דעל מה דגלי קרא גלי ועל מה דלא גלי לא גלי. ואם באנו ללמוד ק"י מק"צ שפיר נוכל להקשות מה לק"צ שכן תדיר כיון דהקרא לא קאי על ק"י. משא"כ במעמד כיון שיש סברא למעמד דאינו נכון שיהיה קרבנו של אדם קרב ומכפר עליו והוא לא יהי' שם כלל כמובן לכל מבין [ועיין מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה בענין קרבנות אשר גם זה בטעם הקרבנות אשר בעל הקרבן יראה מעשה הקרבן והקרבתו ויתבונן כי המעשה אשר יעשו עם הקרבן הי' ראוי לעשות לו אך מחסדי ה' אשר לקח הקרבן תמורתו יעוש"ה מה שהאריך בענין זה ועיין בס' החינוך בסדר ויקרא וזה סברא הוא דמש"ה צריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו וז"ש הגמרא וכי האיך קרבנו של אדם קרב כו' וא"כ מסתברא דק"י וק"צ דין אחד להם לענין זה ושניהם נכללים בקרא דתשמרו כנ"ל. וא"כ אמרינן מסתמא דהקרא קאי על ק"י דמ"ש. וזה כוונת המשנה בלשון וכי קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג והיינו דקמ"ל התנא דמה דצריך לעמוד בעל הקרבן על קרבנו יש סברא לזה וא"כ דין אחד ליחיד ולציבור ומש"ה תיקנו בציבור מעמדות להיות שלוחים משום דא"א בלא"ה כמבואר שם. ואף דלכאורה דמי קצת למאי דפליגי תנאי בכמה מקומות אם דרשינן טעמא דקראי מ"מ בכאן לפע"ד לא דמי כלל לשם דע"כ לא פליגי אלא היכא דמשמעות הכתוב סתם ונבוא להוציא בדבר אחד משום דנדרוש טעם למקרא ונימא דע"ז האופן לא צותה התורה בזה הוא דפליגי תנאי משא"כ בזה דיש טעם על דין הכתוב בתורה ולא נרצה להוציאו משום איזה טעם דנימא דבאופן זה לא צותה תורה אלא דנימא דמשום טעם קרא זה נבין דנכלל עוד דבר בכלל דבר זה בודאי דלכ"ע שפיר ילפינן. ובעה"י מצאתי בס' מלא הרועים ח"ב אות ט' שכתב דלהרבות על משמעות הכתוב נוכל לדרוש טעמא דקרא וכגון בהך דשבועות (דף ל"א) דכתבו שם בתוס' ד"ה ורבנן דחייב קרבן שביעה בעד הן היכא דכשר מדאורייתא ופסול מדרבנן הן היכא דפסול מה"ת וכשר מדרבנן כגון בעד אשה וביאר הטעם דדרשינן בטעם הקרא דמדוע חייבה התורה ק"ש לעד שראוי מה"ת היינו משום דבזה דלא העיד הפסיד ממון לחבירו וכן ג"כ בהך דפסול מה"ת וכשר מדרבנן כגון בעד אשה ג"כ הפסידה ממון שהיתה יכולה לגבות כתובתה אם הי' מעיד וא"כ מסתמא דין תורה דקרבן שבועה קאי ג"כ על כשר מדרבנן וא"כ ק"ו הוא דכשר מדרבנן ופסול מה"ת דבודאי אין ללמוד מכשר מה"ת אלא דאמרינן דנכלל ג"כ בדין הכתוב בתורה כיון דלטעם הדין הכתוב בתורה אחד הוא אף שזה מה"ת אינו עד כלל. א"כ כש"כ כאן בקרבן יחיד דאף דלשון הכתוב משמע דוקא על ק"צ מ"מ כיון דלטעם הדין המבואר במשנה ובכ"מ. בקרבן יחיד ג"כ שייך זאת מש"ה דין אחד להם וגם ק"י הוא מה"ת לפי"ז

(ז) אך מה שהקשה שם מרן בספרו גבורות ארי מהך דעירובין (דף ל"ב) דאין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות וכו' דמשמע שם דלא צריכה האשה לעמוד על הקרבן כיון דלא יכולה ולא מעכב אף לכתחלה לכאורה לפע"ד אי לא מסתפינא הייתי אומר דהא דתיקנו מעמדות להיות שלוחים לכל ישראל היינו משום דכל הציבור לא יכול להיות אצל הקרבן מש"ה תיקנו מעמדות א"כ י"ל דמעתה דתיקנו הנביאים מעמדות להיות שלוחים עבור ישראל י"ל דגם בעד היחידים שלא יכלו לעמוד אצל קרבנם ג"כ המה שלוחים כיון שעיקר מעמדם הוא בעד מי שלא יוכל לעמוד על הקרבן כמו קרבן ציבור שלא יוכלו לעמוד כולם כן ג"כ יחיד שלא יוכל לעמוד כמו אשה שיש עליה לידה וכו' הנזכר בהך דעירובין (דף ל"ב) הנ"ל ג"כ על זה המה שלוחים כן היה נ"ל לכאורה לומר בהשקף ראשון. אך מאשר מרן בספרו גבורות ארי הנ"ל הוכיח מזה דגבי ק"י א"צ מעמד לכן אני מבטל דבר מפני דבריו הקדושים. וה' ברחמיו יצילני משגיאות ויאיר עיני בתורתו לאמתה של תורה כעתירת הכותב

אייזיק יעקב בהרב הגאון אליעזר שלמה שליט"א וועללער בסימן כא

שלום וברכה ורוב הצלחה לכבוד ידידי ש"ב ה"ה הרב הגדול חריף ובקי צמ"ס כו' כש"ת מו"ה מרדכי ביאליבלאצקי נ"י מוואלפא

אחדשה"ט: מכתבו היקר הגיעני לנכון ולהאריך כעת במכתבי אין העת גורם גם לעיין בדבריו כידוע לו בטח אחר השרפה שהי' בפה ל"ע ובתוכם גם אנחנו ואנכי מטולטל באין מקום אף לנומ וקשה עלי אף לעיין במכתבו אך בקיצור גדול ארשום לו רק קצת מה שיש להעיר ע"ד לכאורה בהשקפה ראשונה

(א) מה שכתב בשם אביו הרב הג' מהר"ש ז"ל על הא דתמה רבינו יונה ז"ל על הרי"ף ז"ל למה השמיט בהא דפ' שלשה שאכלו (דף נ' ע"א) הא דאמר רבה תוספאה הני ג' דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקדים חד מנייהו ובריך לדעתיה אינון נפקין בזימון דידיה איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי וכו'. ותימה הוא למה השמיטו. ואין לדחות ולומר דאין הלכה משום דקיי"ל אין זימון למפרע כו' שזה אינו כו' והשאיר בתימה עי"ש, וע"ז כתב כ"ת בשם אביו הרה"ג ז"ל די"ל דלהרי"ף לשיטתו ל"ק כלל דהנה כתב הרא"ש ז"ל בטעמא דרבה תוספאה דאינהו נפקי בזימון דידיה אעפ"י שבירך כבר מצי למימר ברוך שאכלנו משלו דלא גרע מבא בתוך הסעודה ואכל עמהם עלה של ירק שאומר עמהם ברוך שאכלנו כו'. והרי הרי"ף ז"ל ס"ל בהדיא שם דבזימון של שלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן ולא מהני ירק אלא בזימון של עשרה עייש"ה והובאה ברא"ש שם סי' כ"א ומש"ה הרי"ף לשיטתו השמיט דינא דרבה תוספאה הא דאינהו נפקי בזימון דידי' ודפח"ח. עכ"ז אף שאין משיבין את הארי כו' מ"מ לפע"ד לא נראה לי לישב כן בדברי הרי"ף ז"ל דמשום זה השמיט דינא דרבה תוספאה מה דלא מצינו כלל בגמרא מי שחולק ע"ז. וכן תמה בשיטת ריב"ב על הרי"ף עיי"ש. ואף דס"ל להרי"ף ז"ל דבזימון של ג' לא מהני לצרף מי שאכל ירק מ"מ לא משום זה נסתר הדין. ותדע דלסברתו יקשה בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' ברכות דפסק שם בהל' ח' דלא מהני צירוף מי שאכל ירק אלא בזימון עשרה אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד כזית פת וכמו שפסק הרי"ף ז"ל ומ"מ פסק שם בהל' י"ד כהך דרבה תוספאה דאם קדם אחד ובריך לעצמו מזמנין עליו ויצאו השנים ידי חובת זימון וכו' הרי דלא תלי בזה. ודוחק לומר דהרמב"ם ז"ל חולק בזה על הרי"ף ז"ל דלהרי"ף ז"ל תלה בטעמא דצירוף עלה של ירק ולהרמב"ם ז"ל לא תלי בזה כמובן. ועוד דבלא"ה אין לנו לעשות מחלוקת בין הרמב"ם ז"ל והרי"ף ז"ל בכל האפשרי כידוע. ובלא"ה קשה לומר דהרי"ף ז"ל לא פסק להך דרבה תוספאה כיון דלא נמצא שום חולק ע"ז בגמרא ומאיזה מקום יסתור דין המפורש וגם בעיקר הסברא דכתב הרא"ש ז"ל דלא גרע מאכל עלה של ירק לפע"ד אין זה טעם כלל על גוף הדין דנפקי בזימון דידיה דבאמת מה ענין זה לזה אלא דאחרי שנדייק בהרא"ש ז"ל נראה בהדיא דכונתו הכי היא דהי קשה לו איך יוכלו לצרף את מי שכבר בירך ואיך יאמר ברוך שאכלנו משלו כיון דלא אכל כלל מחדש דעל מה שכבר אכל