שו"ת ברית עולם ע

כדמוכח בספרי וזה א"א. מש"ה תיקנו נביאים מעמדות אבל לא דילפינן גוף דין מעמד מקרא דצו וגו' וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא ברפ"ד דתענית וכן ברמב"ם ז"ל יעוש"ה וז"פ: (ד) עוד כתב בס' היכלי שן הנ"ל דלפי הנ"ל דכל דין מעמדות כדאורייתא הוא מהסברא ולא מקרא ומ"מ דאורייתא הוא דסברא נמי דאורייתא הוא ואין נ"פ בין ק"צ לק"י וגם בק"י הוא מה"ת והביא ראיה לזה מדנפקא ליה לר"ש בר"נ בר"פ הפרה מניין להמוציא מחבירו ע"ה שנאמר מי בעל דברים יגש אלי וכו' ופריך התם ר"א הא ל"ל קרא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ומאי פריך והא איצטריך קרא כי היכא דלהוי מה"ת וכדאמר רשב"נ מניין להמוציא מחבירו ע"ה מה"ת אלא ודאי דסברא נמי דאורייתא היא וכו' ע"כ. לפי דרכו של הגאון בעל ה"ש שליט"א הנ"ל יותר הו"ל להביא ראיה מהא דכתובות (דף כ"ב) אמר ר"א, מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מה"ת שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה לאיש אסרה וכו' ופריך בגמרא ל"ל קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה. אלא כי איצטריך קרא וכו' ואם סברא לא הוה דאורייתא מאי קושיא. ומזה יש יותר ראיה מהך רתיה דב"ק דשם במס' ב"ק לא הזכיר רשב"נ מניין להממע"ה. ובזה מה"ת אלא מניין להממע"ה אבל בכתובות הנ"ל זכר ר"א בפירוש. מניין להפה שאסר וכו' דהוא מה"ת וע"ז דייק מניין דהוא מה"ת והביא ע"ז קרא דאת בתי נתתי לאיש וגו' אע"כ דגם סברא הוא. דאורייתא ומש"ה פריך שפיר סברא הוא וקרא ל"ל. אלא דבאמת. על דבריו אתפלא מאד שכתב דסברא דאורייתא הוא גם כמו בנידון דמעמדות הנ"ל וכן כתב הגאון הנ"ל בס' ה"ש קמא סי' נ"ד וכ"כ בספרו דרכי נועם דסברא דאורייתא והוכיח ג"כ שם. מהך דב"ק הנ"ל ומחמת זה החליט דגם במעמדות הסברא דאורייתא הוא כנ"ל ואין נ"מ בין ק"צ לק"י והשיג על מרן בגבורות ארי. הנ"ל. ואני תמה מאד ע"ז כי מה יענה על סוגיא דגמרא ברכות המפורש להיפך דאיתא במס' ברכות ר"פ כיצד מברכין בגמרא שם מה"מ דתני רבנן קדש הלולים וגו' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר"ע אסור לאדם וכו' ומקשה ומפרק שם בגמרא ומסיק שם אלא הא סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה ומ"מ הברכה דלפניו הוא ע"כ מדרבנן כמבואר בהדיא בפ' מי שמתו (דף כ"א) גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפילו ר"י לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות ד"א וכ"כ בתוס' בהדיא ד"ה לפניו דגם בס"ד דגמרא דיליף מק"ו מ"מ הוא מדרבנן ולאו ק"ו גמור הוא וכנ"ל א"כ הרי בהדיא דיש מדרבנן אף שהוא מסברא

אך באמת לפע"ד לא דמי זה לזה כלל ואטו בחדא מחתא מחתינהו והרבה דברים תיקנו חז"ל מחמת סברא ויש נ"מ באיזה מקום ובאיזה אופן הוא הסברא כגון היכא דיש איזה דבר. דראו חז"ל דמצד הסברא הוא דמי לאיזה דין דאורייתא ובשכלם. וברוח קדשם ראו כי בודאי התורה כוונה לזה בזה ודאי הסברא דאורייתא גמור הוא כי כן ניתנה התורה לחז"ל בדעתם לדרוש. איזה דברים נכללים בד"ת וגם כן לגזור מדעתם לפי הצורך הנראה. בעיניהם וכן ג"כ בהך דב"ק הנ"ל הרי גוף הדין להוציא ממון מחבירו הוא מה"ת אסור להוציא שלא כדין דהוה גזל אא"כ יזכה בדין וכיון דסברא הוא דמאן דכאיב לי' כאיבא וכו' והממע"ה ממילא אין לו במה להוציא ממון כיון דמצד הסברא הוא דהוה הדין עם המוחזק ואין שום נ"מ אם מן הסברא הוא או מדרשא דהכל דאורייתא הוא וז"פ. והרבה דינים נמצאים שאנו דנים מן הסברא וכי נימא דהוא מדרבנן וז"פ מאד משא"כ היכא דחז"ל תיקנו דבר נביאים מעמדות להיות שלוחים במקום כל ישראל כנ"ל. ושפיר הוכיח מרן בס' גבורות ארי דלא ידעינן זה אלא בק"צ אבל קרבן יחיד לא נדע דאין ללמוד מקרבן ציבור דאיכא למיפרך שכן תדיר וכנ"ל ומש"ה הכרית דקרבן יחיד אינו מחויב במעמד מה"ח והוכיח שאין לו שום דרש או ביאור הנוגע לד"ת לבאר דזה הוא הד"ח אלא דתיקנו דבר חדש מה שנראה להם בסברא כגון ברכות או מעמדות דאין להם שום התקשרות לד"ת אלא מסברתם תיקנו ודאי דרבנן הוא

ומה דבאמת רשב"נ קאמר מניין להממע"ה הלא בלא הקרא נדע מהסברא דאין להוציא ממון מחבירו בלא ראיה וגם יהיה מה"ה מן הסברא כנ"ל ע"ז היטיב אשר פירש לן אא"ז הגאון. ז"ל בספרו ב"ע דכל הלימוד הוא דמניין דממע"ה אף אם רובא מסייע ליה דאין הולכין בממון אחר הרוב וכשמואל ע"ז צריך קרא וביאר שם הגמ' לפי"ז יעוש"ה וגם בכתובות שהבאתי למעלה ל"ד לזה דשם כיון דבלא דבריו היתה מותרת והוא אסרה והוא שרי לה אף דמן הסברא הוא הוה שפיר כדאוריתא דאמאי תהי' אסורה ויש להאריך בזה בדין מיגו ויש לי לפלפל הרבה בעניני מיגו בעינן זה ובענין מיגו במקום חזקה ואכמ"ל וכ"ז היכא דשייך לדאוריתא כנ"ל שייך לומר דסברא דאוריתא הוא דגם זה בכלל הדאוריתא משא"כ לתקן דבר חדש מצד הסברא לא נמצא דהוה דאוריתא כיון דאין לזה שום שייכות לדאוריתא כמו במעמדות הנ"ל ואדרבה להיפך מצינו בהך דברכות הנ"ל דהוא מדרבנו כנ"ל וכן בהך דמס' פסחים (דף כ"א ע"ב) הא ל"צ קרא כיון דגר אתה מצווה להחיותו וכו' סברא הוא דמשמע סברא דאורייתא ג"כ ה"ט דכיון דמה"ת גר אתה מצווה להחיותו וממילא הוא מה"ת דקרא כתיב גר ותושב וחי עמך וכפירש"י ז"ל סברא הוא דמסברא אנו יודעין דחיות הגר מצוה כו' וזהוא דנדע מסברא דע"ז הי' כונת התורה שכתבה כך וכך ובזה שפיר הוה מה"ת דכל התורה נמסרה לחז"ל לפרשה וע"ד כן ניתנה וכן בפ"י דיבמות אר"א סברא הוא צרה מ"ט פטורה דבמקום ערוה קיימא צרה צרה נמי במקום ערוה קיימא והרי דדיינינן לה כדאוריתא דפטרינן לה מיבום ומתירין אותה לשוק מן הסברא והיינו נמי דהסברא הוא דהוא בכלל הערוה הנכתב בקרא דפטורה משא"כ לתקן דבר חדש שלא נמצא בתורה כמו ברכה ע"ז לא נמצא שום מ"ד שיהי' מה"ת וז"פ וברור ואין צורך להאריך בזה וכבר נתוכחתי בזה עם הגאון בעל ה"ש בעצמו בזה וא"כ כיון דהוכחנו למעלה מהירושלמי הנ"ל דמה דצריך בעל הקרבן לעמוד על הקרבן הוא מה"ת היינו ע"כ דנפקא ליה מקרא דתשמרו המובא בספרי הנ"ל וכמו שהביא בפירש"י הנ"ל

(ה) וכן מה שכתב הגאון בעל ה"ש הנ"ל שם כמה פעמים דעיקר המעמד הוא הביטול מלאכה ועוסק בתפלה ובתורה אותו היום ולסברתו שם דין דאסור במלאכה ודין דצריך לעמוד על קרבנו הוא דין אחד וקשה מאד מלבד דבהירושלמי הנ"ל מבואר להיפך דבמס' פסחים שם פ' מ"ש יליף לביטול מלאכה ביום הקרבן מקרא דשם תזבחו את הפסח ולחד תנא נלמד מקרא דיום פסח הוא וגו' המובא בירושלמי שם הל' ד' .והא דמעמדות יליף בספרי מתשמרו וגו' כנ"ל וגם דמעמדות הוא מה"ת לכו"ע ואיסור מלאכה ביום הקרבן לגמרא דידן בפסחים שם ובמס' חגיגה (דף י"ז ע"ב) מבואר בהדיא דהוא רק מדרבנן וגם להירושלמי הנ"ל דכתבו בתוס' פסחים הנ"ל דהוא מה"ת דעת כמה רבוותא ז"ל ה"ה הרמב"ם והרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל דגם הירושלמי הוא רק מדרבנן וכמו שהבאתי לעיל ומלבד זה מוכח בכמה מקומות בגמ' להיפך במס' סוטה הנ"ל גם מלשון רש"י ז"ל וז"ל והרמב"ם ז"ל מוכח להדיא דענין אחר הוא ואין להאריך בזה. גם מה שכתב דביטול מלאכה הוא כדי לעסוק בתורה ותפלה מבואר מכל הנ"ל דאינו כן ועוד יש שם כמה דברים אשר תמוהין לי דברי הגאון בעל ה"ש שליט"א בסי' הנ"ל . ומכל הנ"ל מוכח דע"כ דהא דקרבן תמיד צריך מעמד הוא מה"ת והיינו דילפינן מתשמרו ומשו"ה תיקנו נביאים מעמדות להיות שלוחים במקום כל ישראל כנ"ל ושפיר הוכיח מרן בס' גבורות ארי דלא ידעינן זה אלא בק"צ אבל בקרבן יחיד לא נדע דאין ללמוד מקרבן ציבור דאיכא למיפרך שכן תדיר וכנ"ל ומשו"ה הכריח דקרבן יחיד אינו מחויב במעמד מה"ת והוחיכ כן מעירובין (דף ל"ב) הנ"ל כנ"ל אך מלשון הגמרא וכי האיך קרבנו של אדם קרב משמע דדין אחד להם לקרבן יחיד עם קרבן ציבור כנ"ל וכן דקדק מרן בס' גבורות ארי הנ"ל כנ"ל: ןלפע"ד אי לא מסתפינא לפרש נגד דברי מרן בגבורות אר"י הנ"ל חשבתי דאולי י"ל דבאמת גם ק"י הוא מה"ת וילפינן ג"כ מהא דתשמרו ואף דהך קרא קאי על קרבן תמיד דהוא ק"צ וא"כ איכא למיפרך שכן תדיר כנ"ל מ"מ י"ל