שו"ת ברית עולם סט

ג"כ במראה הפנים עיי"ש. וא"כ איך יפרשו הנך רבוותא ז"ל דברי ר"י הנ"ל בירושלמי דמס' תענית והובאה בפסחים כנ"ל וצ"ל דבאמת לא קאי כלל הך פירכא דאם יהיו כל ישראל יושבין ובטלין מדין איסור מלאכה ביום הקרבן דזה ענין אחר הוא ולא מיירי כלל בהך דמס' תענית הנ"ל בירושלמי שם מהך דינא דאיסור מלאכה אלא מדין מעמד וע"ז קאי דמש"ה תיקנו מעמד דכיון דמתשמרו מוכח שצריך לעמוד בעל הקרבן על קרבנו א"כ כיון דתמיד קרבנו של כל ישראל הוא כדמוכח אקרא דצו את ב"י וגו' ואם יהיה כ"י עולין לירושלים לית כתיב שלש פעמים וגו'. ועוד קושיא דאם יתחייבו כולם במעמד הרי ע"כ ישבו כולן בטלין והרי הכתוב אומר ואספת ולא דהקושיא הוא מחמת איסור מלאכה כנ"ל דמה ענין זה לכאן דעדיין לא הוכיח כלל בכאן שום דין מאיסור מלאכה וצ"ל דסמך על הך דפסחים וזה דוחק גדול ודוק. וכן משמע בהדיא בהפני משה שפירש בירושלמי הנ"ל דהקושיות הוא שניהם מדין מעמד יעו"ש ולכאורה היה באפשר לישב בזה מה דהביא הך קרא דואספת דגנך מה דבאמת לא נכתב להתיר מלאכה ויותר הו"ל להירושלמי להביא הך קרא דששת ימים תעשה מלאכה ולפי"ז י"ל לכאורה דלא מקשה מאיסור מלאכה דמחמת שצריך לעמוד על הקרבן דנפקי ליה מקרא דתשמרו אינו אסור כלל במלאכה אלא שצריך לעמוד אצל קרבנו. ואם היה לו באפשר לעשות מלאכה במקדש ולעמוד ג"כ לשמור קרבנו י"ל דמותר ומש"ה צריך להב א ע"כ הך קרא דואספת דכיון דכולן יהיו עומדין במקדש א"א לאסוף התבואה איש איש משדהו ויהא כולן בטלין ודוק בזה. אך הא דלא הביא מהך דששת ימים תעשה מלאכה בלא"ה י"ל ועיין בנל"ח במס' פסחים ר"פ מקום שנהגו מה שכתב שם

ומעתה י"ל דבזה פליגי התוס' ז"ל עם הנך רבוותא ז"ל דלהתוס' ז"ל הקושיא מהך דאיסור מלאכה ממילא מוכח דאיסור מלאכה ביום הקרבן הוא מה"ת כנ"ל והרמב"ם והרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל ס"ל דהקושיא הוא מהך דמעמד כנ"ל ולא מוכח מידי מזה ודוק ויתישב ג"כ הא דבאמת קשה דמאי מקשה בירושלמי מואספת על חיסור מלאכה ביום הקרבן דהרי אינו אסור במלאכה זה דבהדיא כתיב וחג הקציר הרי דמותר לקצור מעט ולאסוף ביום הקרבן וקושיא זו הקשה בשירי קרבן בירושלמי חגיגה פרק ב' ה"ד יעוש"ה מה שמישב שם ולהנ"ל א"ש בפשיטות דלא מקשה כלל מאיסור מלאכה אלא מדין מעמד כנ"ל ודוק: סימן

(א) ומעתה נבאר קצת מענין מעמדות דהנה במעמד מבואר בגמרא בפ"ד דתענית ובירושלמי שם דהא דצריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו הוא מה"ת דבספרי (במדבר כ"ח) מפיק לה מקרא דצו וגו' תשמרו דצריך לעמוד על קרבנו יעו"ש והביאו רש"י ז"ל במס' סוטה דף ת' ע"א וביומא דף ל"ז ע"ב בהך דהיה קורא ק"ש עם אנשי מעמד ילפינן לה בספרי מתשמרו שצריך שיהיו בעלים עומדים ומשמרים על קרבנם והביא שם רש"י ז"ל דכן ילפינן בספרי ובמס' תענית דף כ"ו עיי"ש ואף דבמס' תענית לא נזכר כלל קרא דתשמרו אלא וכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג דמשמע לכאורה דמן הסברא הוא מ"מ ע"כ צ"ל דסמיך על הך דתשמרו ולא סיים המשנה הכתוב דצו את ב"י דכתיב בסוף תשמרו כמבואר ברש"י ז"ל בהדיא ביומא (דף ל"ז ע"ב) הנ"ל דהביא הך דתשמרו וכתב דכן למדו מזה בגמרא תענית דף כ"ו עיי"ש וכן הביא במס' סוטה הנ"ל וזה שכתב רש"י ז"ל בתענית דף כ"ו ע"א ד"ה צו וגו' וי"ל דכונתו על סוף הפסוק. ולפנינו יבואר אי"ה דהא דהביא במתניתין לקרא דצו וגו' לא הביא כלל ללמוד דין דמעמד אלא להוכיח מקרא דקרבן תמיד של כל ישראל הוא ממילא דא"א להם לעמוד והרי זה ילפינן במקום אתר בתוספתא דצריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו ומקרא דתשמרו ומש"ה הוכרחו לתקן מעמדות. ומזה מוכח לכאורה דע"כ אין לומר דאסמכתא הוא דהרי בירושלמי הנ"ל ביאר מזה דע"כ תיקנו נביאים מעמדות דאל"כ כל ישראל צריכין לעלות והכתוב אומר שלש פעמים בשנה וכו' כהנ"ל ואם נאמר דזה אסמכתא האיך הכריח מזה בירושלמי דע"כ תיקנו נביאים ראשונים מעמדות להיות שלוחים מטעם הנ"ל ועוד משה רבינו ע"ה תיקן ח' משמורות ושמואל ודוד הוסיפו עד כ"ד ומטעם הנ"ל הכרית הירושלמי דע"כ תיקנו זאת כמבואר שם וכיון דנימא דאסמכתא בעלמא הוא אין לזה שום ביאור אע"כ דזה דרשא גמורה מהך דתשמרו כנ"ל ומה"ת צריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו ולשמרו וכיון דזה א"א בקרבן תמיד ע"כ תיקנו מעמדות להיות שלוחים וז"פ

(ב) אך מה דתני במתניתין בלשון וכי האיך קרבנו של אדם קרב כאלו סברא הוא ולא הביא כלל הך דתשמרו נראה לכאורה לפע"ד אי לא מסתפינא דהתנא רמז בזה הסברא להוכיח מהך סברא דכן הדין בקרבן יחיד ג"כ שצריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו דהנה באמת מהך קרא דתשמרו לא מוכח אלא בקרבן תמיד דהוא קרבן ציבור אבל קרבן יחיד לא משמע מזה מידי לזאת קמ"ל התנא דהטעם דהקרא דתשמרו שצריכין לעמוד על קרבנן הוא משום דכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג וממילא גם קרבן יחיד שייך בסברא זו וצריך ג"כ לעמוד על קרבנו וד"ל

ובאמת מרן הגאון בעל ש"א כתב בספרו גבורות ארי שם להקשות על המתניתין ודייק כן מהך מתניתין מדקתני וכי האיך קרבנו של אדם קרב כו' לשון יחיד דמשמע גם קרבן יחיד. וא"כ קשה מנ"ל זאת דאם מקרבן תמיד לא נוכל ללמוד שכן תדיר כמו דלא נוכל ללמוד דין דביקור בק"י מהך דק"צ דצריך ביקור דילפינן ג"כ מהך קרא דתשמרו ומטעם זה אין ללמוד על ק"י שיש פירכא מה לק"ץ שכן תדיר עיי"ש שמסיק באמת דמה"ת אינו צריך מעמד אלא קרבן תמיד אבל קרבן יחיד לא צריך מעמד מה"ת אלא למצוה בעלמא ולא לעיכובא והוכיח זאת מהך דעירובין (דף ל"ב ע"א) דתניא האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב משום חזקה אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד וכו' עיי"ש הרי דא"צ להיות עומדת אצל הקרבן כיון דלא יכלה ואין בזה עיכוב אע"כ דק"י ל"צ מעמד מה"ת ורק למצוה הוא היכא דאפשר עייש"ה

(ג) וראיתי בס' היכלי שן תנינא ס"י שכתב להשיג על מרן בעל גבורות ארי ז"ל שכתב לחלק בין ק"צ בין ק"י והאריך לבאר במעמדות מן הסברא הוא ולא מקרא דתשמרו וכתב שם ואע"ג דבתוספתא רפ"ד דתענית קאמר בלדון לפי שנאמר צו את ב"י ואמרת אליהם וא"א שיהיו כולם עומדים והלכך התקינו נביאים מעמדות ע"כ לאו מלישנא דצו וכו' או מיתורא קדרשי לי' דלאו מיותר הוא וכו' אלא דלבתר דדרשי לה נביאים מסברא סמכה התוספתא סברא זו אקרא דצו את ב"י וגו'. אך לפי הנ"ל א"א לומר כן דהוא א אסמכתא דע"כ הלימוד דספרי דיליף מהך דתשמרו הוא דרשא גמורה ולא אסמכתא כמבואר בירושלמי הנ"ל דמזה הכרית מעמדות ואף דהך קרא דתשמרו לאו מיותר הוא דלמד מזה בספרי לדין ביקור ועוד ילפותות מ"מ ע"כ זה דרשא גמורה. והרי דין ביקור שצריך לקרבן ציבור לכו"ע הוא דאורייתא וילפינן מהא דתשמרו אף דמתשמרו ילפינן עוד דברים כמבואר שם בספרי פ' במדבר כ"ת ולאו מיותר הוא מ"מ ילפינן מזה ביקור וע"כ דאף דאינו מיותר מ"מ כיון דמשמעות הכתוב דתשמרו הוא כך נוכל ללמוד מזה כמה דברים כיון דלא נלמד זאת מקרא יתירה אלא ממשמעות פשט הכתוב וכהנה נמצא הרבה בגמרא וגם זה דמעמד הוה מה"ת כמבואר בהדיא בירושלמי הנ"ל. גם מה דמשמע מלשונו בס' היכלי שן הנ"ל דמפרש בהתוספתא דמהקרא דצו את ב"י יליף מעמדות וע"ז כתב דלבתר דתקינו נביאים מסברא סמכה התוספתא אקרא דצו וגו' קשה מאד דקרא דצו את ב"י לא הביא כלל על עיקר דין מעמד אלא משום דבעל הקרבן צריך לעמוד על קרבנו כמו דיליף בספרי. וע"ז הביא בתוספתא דקרבן תמיד הוא ע"כ מכל ישראל כדמוכח מקרא דצו את ב"י וא"כ מוכח מזה דכל ישראל המה הבעלים מהק"ת והרי כל הבעלים צריכין לעמוד