שו"ת ברית עולם סז

לכאורה לפרש דבריו ז"ל באופן אחר אשר בזה יתישבו כל הקושיות שהקשו עליו. והוא די"ל דדברי הט"ז ז"ל הן המה דברי התוס' חגיגה דף י"ח ע"א ד"ה חולו של מועד ודברי הרא"ש ז"ל בפ"ק דמו"ק שהבאתי למעלה באות א' שכתבו שם להוכיח דמלאכה בחוה"מ דאסור הוא מדרבנן ומה דאיתא בגמרא דמלאכה בחוה"מ הוא דאורייתא היינו דאסמכוהו רבנן אקראי והא דאמר בפ' אין דורשין (דף י"ח) הנ"ל אסיפה בחולו של מועד מי שרי לאו משום דאסור מה"ת אלא כיון דכל הני קראי דרשינן אסמכתא לאיסור לא מסתבר ליה לאוקמי קרא בהדיא למישרי מלאכת חוה"מ הרי בהדיא דלפי דמסקו בתוס' ז"ל ובהרא"ש ז"ל הנ"ל דהאיסור הוא מדרבנן ביאורו דהקושיא אסיפה בחוה"מ מי שרי היינו דאף דלדידהו ז"ל הוא מדרבנן מ"מ כיון דאיסורם הוא אסמכתא על קרא ל"ש זאת על דבר דמפורש להיתר בתורה דאיך יסמכו על קרא לאיסור מה דמבואר בתורה להיתר וז"פ מאד בסברא. וא"כ י"ל ג"כ דזה כוונת הט"ז ז"ל שם בסי' קי"ז הנ"ל דהרי שם בס"ק א' הוכיח דהך דאסור לעסוק בדבר איסור הוא מדרבנן ואסמכתא הוא על קרא יעוש"ה. וא"כ י"ל שפיר סברתו שכתב שם והיינו כתוס' והרא"ש ז"ל הנ"ל דכיון דכתיב בפירוש להיתר איך יוכלו חז"ל לאסור ולסמוך זאת על קרא לאסמכתא מן התורה דמפורש להיפך וא"ש מאד כל המקומות המוקשים ע"ז. אך מ"מ גוף דברי הט"ז ז"ל לכאורה אין מורין כן דהא כתב כן הט"ז באו"ח ס"י תקפ"ח הנ"ל ג"כ סברתו דמשו"ה במילה בשבת לא גזרו משום דמפורש בתורה להיתר ול"ד לתקיעת שופר בשבת כנ"ל. והרי שם אין האיסור דרבנן מטעם אסמכתא על קרא כמבואר שם ומ"מ כתב סברתו ג"כ שם. ואף דבאמת ל"ד להך דאו"ת סי' תקפ"ח הנ"ל דשם הוא מצות עשה ואין לעקור מ"ע מכל וכל בכל אופן וז"פ משא"כ הכא דאינו מ"ע אלא דמפורש להיתר י"ל כנ"ל דאפשר לגזור ולאסור אלא דבאסמכתא ל"ש כנ"ל. ובזה יתישב ג"כ קושיית אא"ז הגאון זלל"ה בס' ב"ע הנ"ל מהך דמס' תולין שם דאמאי לא מקשה מבשר תאוה והא דכתבו בתוס' לתרץ משום דלא חיישינן למעוטא ולאסור אלא מדרבנן כמבואר שם ולסברת הט"ז ז"ל ל"ש לתרץ כן דסו"ס האיך יוכלו לאסור מה שמפורש להיתר יעוש"ה בס' ב"ע שמישב זאת בטו"ט ולפי הנ"ל בלא"ה ל"ק די"ל דהרי שם בבשר תאוה אינו מ"ע אלא היתר הוא דנכתב בתורה וא"כ ל"ש סברת הט"ז ז"ל אלא היכא דאסרו חז"ל מטעם אסמכתא משא"כ שם כנ"ל ושייך שפיר לגזור ולאסור כנ"ל

אך מ"מ מלשון הט"ז ז"ל בסי' קי"ז שם לא משמע דכוונתו הוא משום אסמכתא כמוש"כ יעוש"ה וכן כתב הט"ז ז"ל כלל זה בחו"מ סי' ב' יעוש"ה ושם ליכא אסמכתא, אך יהיה איך שיהי' אף דאין כונת הט"ז ז"ל כמו שכתבתי נלפע"ד פשוט דמ"מ יש לישב קושיית הט"ז ז"ל מהך תוס' דסוכה הנ"ל המבואר שם בט"ז ז"ל כנ"ל דל"ק משם די"ל דשפיר הוכיחו שם בתוס' הוכחתם כיון דהאיסור סחורה בדברים אסורים הוא אסמכתא על קרא כמבואר בט"ז ס"ק א' הנ"ל א"כ ל"ש לאסור באסמכתא על דבר שמבואר להיתר ולאסור בלא אסמכתא לא נמצא בדברי חז"ל על זה הדין לפי הנ"ל וכמו שפירשו התוס' והרא"ש ז"ל הנ"ל וא"כ לא קשה ג"כ להנך פוסקים ז"ל שחולקים על סברת הט"ז ז"ל יעוש"ה בס' פ"ת שהביא כמה פוסקים החולקים על סברת הט"ז ז"ל וא"כ ג"כ לדידהו ז"ל ל"ק קושיית הט"ז ז"ל הנ"ל מהך תוס' סוכה הנ"ל די"ל כתירוץ הט"ז ז"ל בזה לכו"ע דכיון דהוכיח בט"ז ז"ל בס"ק א' דאיסור סחורה בדברים אסורים הוה אסמכתא מה"ת א"כ בזה לכו"ע שפיר שייך סברת הט"ז ז"ל כמו שכתבו התוס' והרא"ש ז"ל וא"ש בפשיטות. ואחר זמן רב שכתבתי כ"ז הראו לי ספר באר יעקב בתיו"ד שם שכתב ג"כ לפרש דברי התוס' דסוכה והט"ז דיו"ד סי' קי"ז הנ"ל כמו שכתבתי דהוא משום דהוה אסמכתא וכמו שכ' בתוס' חגיגה הנ"ל ונהניתי מאד שכונתי לדעתו הגדול ז"ל תל"י

אך לפי מה שכתבתי למענה בחות ב' י"ל דל"ד לתוס' דחגיגה והרא"ש הנ"ל דשם שפיר דייקו מדחזינן דאסרו רבנן בחוה"מ במלאכה וסמכוהו אקרא אין לומר דקרא דואספת קאי על חוה"מ דא"כ לא היה להם לסמוך איסורו אקרא דזה אינו סברא להסמיך אקרא להיפך ממה שנכתב במקום אחר בתורה משא"כ הכא י"ל דאף דכתיב או מכור לנכרי מ"מ יוכלו רבנן לגזור ולאסור ואף דל"ש בזה אסמכתא מ"מ יאסרו בלא אסמכתא על מכירה ומאי דיוכלו להסמיך אקרא יסמכו ומאי דלא אפשר יוכלו לאסור בלא אסמכתא. ואולי די"ל דכיון דמצינו דבדבר זה אסרו רבנן לאסמכוהו אקרא י"ל דאי לאו אסמכתא לא היו אוסרין מסברא לבד או דלא היו מזכירין האסמכתא כיון דלא הוה אלא מדבריהם ולפי"ז נתחזק דברינו למעלה בפירוש התוס' דר"פ מקום שנהגו ויש לפלפל בזה הרבה ודוק

(ד) ולכאורה עדיין קשה מהך דאיתא במס' חולין דף צ"ח ע"ב ובכמה מקומות דדבר תורה מין במינו בטל ברובא והיינו מדכתיב אתרי רבים להטות אלא דרבנן גזרו בששים. ועוד כמה שיעורים לכל תד כדינו והרי רבא ס"ל שם בתולין לא נצרכה אלא לטעם כעיקר. ופירש"י ז"ל שם דילפינן חולין מזה למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלו ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה וששים ורבא ל"ל טעם כעיקר בתולין וכו' מדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן וה"נ וכו' והא דילפינן לה בפסחים מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר ס"ל אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו וכו'. ולפי הנ"ל קשה דהרי התוס' והרא"ש ז"ל כתבו דל"ש אסמכתא לאיסור על דבר המפורש להיתר. וג"כ כאן מפורש להיתר אתרי רבים להטות ואיך שייך אסמכתא לאיסור. אך גם זה יתישב ע"פ דברי אא"ז הגאון ז"ל שם או כמו שמבואר שם דל"ש כלל הט"ז ז"ל אלא היכא דמבואר בהדיא להיתר ולא היכא דאינו מפורש כ"כ בהדיא כן י"ל בסברת התוס' והרא"ש ז"ל לענין אסמכתא או די"ל כמו שביאר שם בס' ב"ע דל"ש כללא דהט"ז ז"ל אלא היכא דגזרו חז"ל על זה הדבר ביחוד שהוא נגד ד"ת אבל היכא שגזרו על שאר דברים בכלל וממילא נכלל גם זה הדבר ל"ש כלל הט"ז דלא גזרו ע"ז שהוא נגד התורה אלא על שאר דברים וממילא נכלל זה יעוש"ה בס' ב"ע הנ"ל א"כ י"ל ג"כ כאן דלפי סברא זו ה"ה היכא שגזרו חז"ל רק על דבר זה ואין נ"מ לשאר דברים אלא דמה דכתיב בתורה להיתר אינו ביחוד לדבר זה אלא לכמה דברים אחרים וחז"ל גזרו על פרט אחד אשר נכלל בהיתר התורה בזה ג"כ ל"ש כלל ד' הט"ז ז"ל וגם בזה הדבר נכון בסברא כיון דלא גזרו נגד ד"ת ואינו מבואר כ"כ להיפך כסברת אא"ז ז"ל כנ"ל וא"כ י"ל ג"כ כאן דהתורה שכתבה אתרי רבים להטות לא כתבה ביחוד על ביטול איסורים אלא בכמה וכמה דברים כללה התורה בזה כידוע וא"כ כשגזרו חז"ל על ביטול תערובות ביחוד אינו כ"כ נגד דברי תורה דבכמה מקומות יש לקיים ג"כ הכתוב דאחרי רבים להטות בתערובות בעצמו יש אופן שלא גזרו כגון ביבש ביבש וכדומה וא"כ ל"ש בזה כלל הט"ז ז"ל וא"כ י"ל דגם כן סברת התוס' והרא"ש ז"ל הנ"ל לענין אסמכתא ל"ש בזה כנ"ל דשפיר יוכלו לאסור על דבר אחד באסמכתא מה שהוא נגד ד"ת שהוא כולל לכמה דברים ומש"ה א"ש הך דתערובות איסור דגזרו בזה במאה וששים ודוק

ולכאורה ראיה ברורה לזה דגם באסמכתא לאיסור נגד המפורש בתורה להיתר דכתבו גם בתוס' חגיגה והרא"ש הנ"ל דל"ש לאסור באסמכתא כנ"ל מ"מ כ"ז במפורש להיתר אבל היכא דילפינן מדיוקא דקרא להיתר יש להם כת לחז"ל לאסור ושייך ג"כ לאסמכינהו אקרא ומכש"כ בלא אסמכתא וכמוש"כ אא"ז הגאון ז"ל. דהנה במס' ב"מ (דף פ"ת ע"א) איתא שם ולוקח מדאורייתא מי מיחייב והתניא מפני מה חרבו חניות של בית הינו שלש שנים קודם ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה שהיו אומרים עשר תעשר ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והרי שם איכא קרא להיתירא גבי לוקח ומ"מ אסמכוהו אקרא לחייב מדרבנן גבי לוקח. ואף דשם ליכא קרא על האסמכתא דלוקח חייב אלא מדכתיב כנפשך מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל