שו"ת ברית עולם סה

דאסמכוה אקרא ודקאמר הכא בחוש"מ מי שרי א"כ משמע דאסור מה"ת. וי"ל לאו משום דלא מישתרי מדאורייתא אלא כיון דאקרא סמכינן ליה למיתסר לא מסתבר ליה לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי וכן כתב בהדיא הרא"ש ז"ל רפ"ק דמסכת מועד קטן דהיכא דאסרו חז"ל באסמכתא לא שייך זאת לאוקמי באופן דמבואר להדיא בקרא. להיתר יעוש"ה. הרי להדיא מהתוס' ז"ל הנ"ל דהיכא דמבואר בקרא בפירוש להיתר לא שייך לאסור מדרבנן באסמכתא כאופן שפירש הט"ז הנ"ל. א"כ בהך דאסור במלאכה ביום הקרבת הקרבן דיליף בירושלמי מקרא דשם תזבח ואם נימא דהוכחת התוס' דהוה מה"ת הוא מהך דתירץ שם דכתיב ואספת כנ"ל א"כ מאי ראי' הוא דלמא לעולם הוא רק מדרבנן והך דשם תזבח המבואר בירושלמי הוא אסמכתא כמבואר בהר"ן ז"ל כנ"ל ומ"מ תירץ שפיר בירושלמי שם שאני תמידים דהכתוב הוציאו מן הכלל דכתיב ואספת וגו' היינו דא"כ גם מדרבנן ל"ש לאסור והיינו ע"כ בהך אסמכתא דשם תזבח כמבואר בירושלמי שם דל"ש לאסור באסמכתא על מה דמבואר בהדיא להיתר בתורה וכמוש"כ אא"ז הגאון ז"ל להקשות מהתוס' על הט"ז ז"ל כן יקשה ג"כ לתוס' לשיטתו הנ"ל כנ"ל. אע"כ דכונת התוס' ז"ל הוא כמ"ש דמשמע מהירושלמי דהוא מה"ת היינו דילפינן מקרא דשם תזבח ומשמע להו להתוס' ז"ל דהוא לימוד גמור ואינו אסמכתא ולא דהוכחתם הוא מתירוץ הירושלמי מואספת כנ"ל דמזה לא מוכח מידי דסו"ס י"ל דשם תזבח אסמכתא הוא וכנ"ל אע"כ דמשמע להו ז"ל דלאו אסמכתא הוא וכנ"ל

(ב) והנה לקושטא דמלתא בפירוש דברי התוס' י"ל דהוכחתם הוא כהבנת הח"ס ואא"ז ז"ל בספרו ב"ע מדתירץ דהכתוב הוציאו מן הכלל דכתיב ואספת הרי דמה"ת אסור במלאכה והא דקשה דגם אם לא נימא כסברת הט"ז ז"ל מ"מ באסמכתא הרי כתבו התוס' בהדיא דל"ש לאסור במקום דכתיב בפי' להיתר וא"כ קשה דמנ"ל לתוס' דאסור מה"ת דלמא רק מדרבנן מאסמכתא ומשו"ה תירץ שפיר דהכתוב הוציאו מקרא דואספת ומשו"ה אין לאסור באסמכתא. מ"מ י"ל דהנה אא"ז הגאון ז"ל בס' ב"ע שם מישב שיטת הט"ז ז"ל וכתב דכיון דגזירת חכמים לא הי' על זה הדבר בעצמו שהותר מה"ת אלא בדבר אחר. וממילא נכלל זה דהותר בתורה בזה יש להם כח ובאיסור מלאכה ביום קרבן גזרו על יחיד יעו"ש. וא"כ ממילא דיש לישב ג"כ שיטת התוס' כן דגם באסמכתא שייך לומר דאסרו היכא דאין גזירתם ביחוד על הדבר שהותר בתורה כנ"ל. אך מ"מ ל"ש כלל להקשות מזה על הט"ז דמה שיקשה על הט"ז יקשה ג"כ לתוס' והרא"ש ז"ל דבאיסור מלאכה לכל הפחות אסמכתא איכא כדאיתא בירושלמי הנ"ל. ומלבד זה די"ל בפשוט דתוס' ז"ל ס"ל דלימוד דשם תזבח לימוד גמור הוא ולא אסמכתא וא"כ א"ש דברי הט"ז ז"ל בפשיטות כנ"ל ודבריהם הק' בהח"ס ז"ל ואא"ז ז"ל בס' ב"ע הנ"ל לכאורה צע"ג

אך באמת י"ל דל"ד כלל לדברי התוס' דמס' חגיגה והרא"ש ז"ל הנ"ל דבשלמא שם בחוה"מ דמדקדק בגמרא בקרא דוחג האסיף על מה קאי ודייק שם דליכא למימר דקאי על תוה"מ דבחוה"מ אסור במלאכה וע"ז שפיר כתבו התוס' והרא"ש ז"ל דבאמת לא הוה איסור מלאכה בחוה"מ מה"ת אלא אסמכתא ומ"מ דייק שפיר בגמרא דע"כ לא קאי הקרא דחג האסיף על חוה"מ כיון דאסמכוהו רבנן לאסור במלאכה בחוה"מ אקרא ואם דמה"ת מותר לא היה להם להסמיך איסורא בחוה"מ אקרא אע"כ מדסמכוהו לאיסורא אקרא לא מסתבר לאוקמי קרא דחג האסיף על חוה"מ ומוקי לה לקרא דחג האסיף באופן אחר כמ"ש שם. משא"כ הכא בתמיד דמקשה בירושלמי דכיון דאסור ביום הקרבן א"כ הא איכא קרבן תמיד ולעולם יהא אסור ומשני דכתיב ואספת כו' ואם נימא דבאמת מדרבנן הוא אלא דקרא דשם תזבח אסמכתא היא א"כ מאי משני דכתיב ואספת. ולפי הנ"ל יהיה פירושו דמשו"ה לא אסרו רבנן תמיד במלאכה ובאסמכתא הנ"ל משום דכתיב קרא דואספת להיתר ומש"ה ל"ש לאסור באסמכתא דס"ס קשה כיון דאיסורא דרבנן הוא משום דאיך קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו א"כ עדיין יקשה הא איכא קרבן תמיד ויש סברא לאסור תמיד במלאכה ואי דל"ש בזה אסמכתא מחמת היתר הקרא דואספת דמ"מ יקשה דהיה להם לאסור בלא אסמכתא ומסברא בעלמא דגם איסור של קרבן יחיד עיקר איסורא מסברא דאיך קרבנו של אדם קרב וכו' וקרא דשם תזבח אסמכתא בעלמא הוא א"כ ג"כ מחמת קרבן תמיד היה להם לאסור בסברא זו בלא אסמכתא ומאי משני דכתיב ואספת ומזה הוכיחו התוס' ז"ל דע"כ איסור מלאכה מן התורה ושפיר משני מקרא דואספת וע"ז הקשו שפיר הגאונים ז"ל הנ"ל דלהט"ז ז"ל לא מוכח מידי די"ל דלעולם הוא מדרבנן ומ"מ שפיר משני מקרא דואספת היינו דמשו"ה לא יוכלו רבנן לאסור משום דמפורש בתורה להיתר וז"פ לכאורה. אך מ"מ עדיין דבריהם ז"ל צ"ע דמ"מ י"ל בכונת התוס' ז"ל דכתבו דמשמע שם דאיסור מלאכה הוא מה"ת לא מתירוץ הירושלמי שם משום דכתיב ואספת אלא דכונתם ז"ל משום דיליף מקרא דשם תזבח ומשמע להו לתוס' ז"ל דאינו אסמכתא אלא לימוד גמור וקצת מוכיח כן משמעות לשונם ז"ל דאחר שהעתיקו קושיית הירושלמי ותירוצם כתבו ומשמע שם דהוא מה"ת. משמע קצת מלשונם ז"ל דכונתם דבירושלמי שם מבואר דהוא מה"ת והיינו מקרא דשם תזבח דמשמע להו ז"ל דהוא דרשא גמורה ולפנינו יתבאר אי"ה באופן אחר גם אם נפרש דכונת התוס' ז"ל להוכיח מתירוץ הירושלמי מדכתיב ואספת ודברי הט"ז ז"ל בפשיטות ניחא

והנה הר"ן ז"ל כתב שם בפסחים דהא דיליף בירושלמי דאסור במלאכה ביום הקרבה הוא רק מדרבנן ואסמכתא בעלמא הוא א"כ קשה באמת מאי משני שם דכתיב ואספת דמ"מ י"ל דאסור מדרבנן אע"כ דמוכח דהר"ן ז"ל ס"ל כסברת הט"ז ז"ל הנ"ל דל"ש לאסור כיון דמבואר בתורה להדיא להיתר וראיה זו מצאתי בעה"י בגליון רש"א ז"ל ביו"ד שם. אך להנ"ל דבאסמכתא לא שייך לאסור בדבר שמפורש להיתר כמבואר בתוס' ורא"ש ז"ל כנ"ל. א"כ לא מוכח דין הט"ז ז"ל די"ל דשאני שם דהוה אסמכתא ומשו"ה שפיר משני מקרא דואספת אך מ"מ י"ל כנ"ל דמ"מ היה להם לגזור בלא אסמכתא אע"כ כט"ז ז"ל ויש לפלפל בזה אך מהתוס' הנ"ל לכאורה לא קשה על הט"ז ז"ל ואדרבה יש להוכיח קצח כנ"ל

(ג) עוד הקשה שם אא"ז הגאון זצלל"ה על הט"ז מהך דפ' נערה שנתפתתה (דף נ"א ע"ב) בתוס' ד"ה אונס כו' שכתבו דמשמע ליה דאבוה דשמואל דאמר אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא סופה ברצון מדאורייתא קאמר כו' והיינו דהוכיחו כן מדמקשה הש"ס אונס דשרי רחמנא היכא משכחת לה. ולדעת הט"ז ז"ל אין משם ראיה דכונת הש"ס דכיון דשריא רחמנא אונס בפירוש מקרא דוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת משו"ה אין כת ביד חז"ל לאסור ע"ש. ולכאורה חשבתי דאולי י"ל דהא דאמרינן דאין כח ביד חז"ל לאסור דבר המפורש להיתר היינו שאין ביכלתם לגזור מחמת דבר אחר על הדבר שהתירה התורה בפירוש אבל היכא שחששו שמא אין זה הדבר שהתירה התורה בזה יוכלו לאסור הדבר כגון באונס שהתירה התורה אבל באם שהיה סופה ברצון בזה לא התירה התורה לכן שפיר יש יכולת בידם לאסור האנוסה שמא היה סופה ברצון ואין זה שהתירה התורה. ולכאורה יש להביא ראיה מהך דיבמה דהתירה התורה בפירוש ואדרבה הוא מצוה בתורה יבמה יבוא עליה ועתה אסרינן יבמה להתייבם משום דלמא יהיה כונתו שלא לשם מצות יבום וקפגע באשת אח והיינו שחששו שמא לא יעשה כד"ת וזה לא התירה התורה כלל וזה יש יכולת בידם לאסור משא"כ היכא דהגזירה הוא משום ד"א כגון באיסור סחורה בדברים האסורים דמיירי בי' הט"ז ז"ל דכתיב בי' לכם. וה"ט משום שיהיה דבר תמוה בעיני הבריות לאסור דבר המפורש להיתר משום איזה דבר והוה כמו לעבור על ד"ת אבל אם יאסרו משום דלמא לא זה הוא הדבר שהתירה התורה זה לא הוה לעבור על ד"ת. ועדיין שש צ"ע בזה: