שו"ת ברית עולם נט

בתרא דיומא (דף ע"ד) כן י"ל דיליף ר"ש גם אכל שהו משא"כ בענין הוצאה מרשות לרשות בשבח וז"פ לכאורה

(ג) עוד האריך שם להוכיח דע"כ גם לר"ש בעינן שיעורא בכ"ש מההיא דפרק כ"ש (דף כ"ח ע"ב) דאיפלגי התם ר"י ור"ש וריה"ג וס"ל לר"ש דחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. וכתבו התוס' ז"ל ד"ה ר"ש דנהי דלר"ש ליכא לאו בחמץ לפני זמנו מ"מ מודה דאסור באכילה משש שעות ולמעלה אע"פ שמותר בהנאה ונפקא ליה מתשביתו ומאך חלק עיי"ש וכן פירש"י ז"ל אהא דתנן התם דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ופריך מני מתניתין אי ר"י כו' ואי ר"ש דישראל נמי מישרי שרי ופירש"י ז"ל שם בהנאה לאחר זמן ומשמע דבאכילה אסור מה"ת דאל"כ מנ"ל לרש"י ז"ל דמדרבנן אסור כו' והאריך שם בה"ש הנ"ל ועפי"ז הוכיח דאי ס"ד דלר"ש דס"ל כ"ש למכות דלא בעי שיעורא כלל וכ"ש נמי אסור וא"כ ה"נ חמץ שלא בזמנו הא אסור מה"ת ומסתמא הוא ככל איסורין בכ"ש וא"כ אמאי קאמר לקמן שם דלר"ש מותר לאחר זמנו ע"י תערובות הא כ"ש מיהא איכא יעו"ש מה שהאריך בזה ומאד תמוהין דבריו בזה דמפרש שם דכמו שכתבו התוס' שם ד"ה ר"ש דגם לר"ש קודם זמנו אסור באכילה מה"ת ה"ה דלאחר זמנו ג"כ אסור ולא ידעתי האיך חשב כן בגמרא דמבואר שם בהדיא דלר"ש לאחר זמנו מותר באכילה ג"כ ומנ"ל לאסור וקרא דתשביתו ל"ש על אחר זמנו כלל וכן מוכח בהדיא שם (דף כ"ט ע"ב) דס"ל לשמואל חמץ בזמנו במינו אסור אף במ"ש דשמואל לטעמיה כו' שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותרין כר"ש וכן ס"ל לר"י והיינו אף באכילה וכן פסק רבא בשלא בזמנן כר"ש דמותר והיינו ג"כ באכילה וכמו דסיים דבתערובות לא קנסו וכמו דקאמר רבא שם בחמץ בזמנו דאסור במשהו ובשלא בזמנו מותר הכל קאי על אכילה. ובס' ה"ש שם דחק בזה דקאי על היתר הנאה ומאד תמוהין שם כל דבריו בזה עיי"ש. וכן מבואר במס' חולין (דף ד') דתניא שם חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ופירש רש"י ז"ל מותר מיד ואע"ג דלא שהא כדי לאפות דודאי עבר עליו הפסח מותר לכשרים לאכול מחמצן מיד מפני שהן מחליפין כו' וקאמר בגמרא סברוה הא מני ר"י היא כו' ממאי דלמא ר"ש היא דקאמר חמץ אחר הפסח דרבנן וכי מקילינן בדרבנן בדאורייתא לא מקילינן כו' הרי מבואר בהדיא דלר"ש מותר מה"ת באכילה לאח"ז גם לפירש"י ז"ל וז"פ וא"צ לפנים. והעיקר מה שהביאו להגאון בה"ש שליט"א לדחוק כ"כ הוא מה שיסד בנינו על דקדוקו בדברי רש"י ז"ל שם (דף כ"ט ע"א) ואי ר"ש דישראל נמי מישרי שרי ופירש"י ז"ל בהנאה לאחר זמנו ולמה כתב רש"י ז"ל דוקא בהנאה ולפע"ד אין להוציא מפשטות הגמרא בדחוקים מחמת דקדוק זה וי"ל דנקיט רש"י ז"ל לשון זה משום דבמתניתין קתני דלאח"ז אסור בהנאה ג"כ ומשו"ה נקיט רש"י ז"ל דלכה"פ בהנאה מותר לר"ש לאח"ז והרי במתניתין אסור גם בהנאה ומשו"ה לא מתוקמי כר"ש

שוב ראיתי בצל"ח שם שעמד בזה וכתב שם דרש"י ז"ל דייק מלשון דקאמר ר"ש לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו דמשמע דוקא אינו עובר עליו אבל אסור הוא מה"ת ובשלמא למסקנא א"ש דמותר מה"ת ונקיט אינו עובר משום דמדרבנן אסור משום קנסא לכן פירש"י ז"ל דבס"ד י"ל דבאמת היה ס"ל דאסור מה"ת ומק"ו מקודם זמנו אבל למסקנא ודאי דלר"ש מותר מה"ת יעוש"ה וסו"ס ברור הוא דלר"ש מותר מה"ת ונסתר כל ראייתו בה"ש הנ"ל מפירש"י ז"ל הנ"ל ומלבד זה ראייתו שם מזה אינו מדוקדק עיי"ש וכבר פלפלתי בזה עם הגאון בעל ה"ש שליט"א בעצמו בזה

(ד) עוד הוכיח שם בס' ה"ש מהא דתנן בפ' ש"ש (דף כ"ב ע"ב) שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב ור"ש פוטר כו' ואם נימא דלר"ש כ"ש לית ליה שיעורא ובפחות מאד ג"כ חייב אף שאינן ראוין לאכילה וא"כ ה"ה בשלא כדרך הנאתן ג"כ חייב וא"כ אמאי לא פליג ר"ש נמי ארישא דקתני שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה כו' פטור והו"ל לר"ש לפלוגי ולומר דחייב גם בזה כיון דלר"ש בשלא כדרך הנאתן חייב גם באוכלין שאינן ראוין חייב. וגם זה תמוה הוא דמה ענין שלא כדרך הנאתן דהיינו שאכל שיעור קטן מאד עד שאינה ראויה לאכילה כ"ש כזה לדין אוכלין שאינן ראוין וליכא לשום מ"ד דיסבור דלר"ש באוכלין שאינן ראוין יהיה חייב והרי מצינו בהדיא במס' ע"א (דף ס"ז ע"ב) דלר"ש גם נו"ט לפגם ס"ל דמותר ומכש"כ באוכלין שאינן ראוין דפוטר אלא דפשוט הוא דל"ד כלל דהיכא דהמאכל בעצמו אינה ראויה ונתקלקל או נפגמה עד שאינה ראויה לאכילה בודאי דלכ"ע מותר משא"כ היכא דהמאכל הוא ראוי לאכילה ואם היה שיעור גדול מזה היה נאכל כדרכו אלא דמתוך קוטנו מאד אין לו הנאה ממשהו זה והוה שלא כדרך הנאתן בזה י"ל שפיר דלר"ש דכ"ש למכות גם בשיעור קטן כזה דהוה שלא כדה"נ ג"כ אסור לר"ש ומטעם שנתבאר למעלה וז"פ מאד

ומעתה דברי מרן המהרש"ל ז"ל שרירין ונכונים מאד דכיון דס"ל לר"ש דכ"ש אסור והיינו ג"כ כ"ש קטן מאד כמו שהוכחתי למעלה וזה הוה ודאי שלא כדה"נ ומ"מ ס"ל לר"ש דאסור ומשו"ה ס"ל לר"ש דפטור משבועה משום דלא חלה ג"כ אשלא כדה"נ וכנ"ל אבל לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת שפיר צריך שיהיה שיעור שיהיה ראוי לאכילה קצת וכנ"ל ודברי מרן המהרש"ל ז"ל נכונים בטעמן ודוק

(ה) ובדברי מהרש"ל ז"ל הנ"ל לכאורה היה אפשר לישב קצת מה שתמה הר"ש ז"ל בפ"ב ממס' טבול יום בהא דאמרינן בפסחים (דף מ"ד) א"ל רב אחא לר"א מדרבנן נשמע לר"ע כו' ור"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל איסורין שבחורה והתם קאי קושיית הש"ס לר"י וקשה ממנ"פ הא לענין מלקות לא אפשר למילף דהא אין עונשין מן הדין ולאיסור גרידא תיפוק ליה דבלא"ה אסור לר"י דהא חצי שיעור אסור מה"ת עיי"ש והובאה קושייתו בהקדמת ס' ים התלמוד מבנו ז"ל עיי"ש מה שתירץ שם. ולדברי מהרש"ל הנ"ל לכאורה י"ל דשפיר איצטריך למילף ממשרא דטעם כעיקר ואיכא נ"מ גם לענין איסורא בלבד דאף דח"ש ג"כ אסור מ"מ היכא שהי' איסור משהו קטן עד שאותו משהו לבד אינו ראוי לאכילה ואינו דרך הנאה דאף דגוף המשהו הוא איסור גמור מ"מ כיון דאינו ראוי בכדה"נ מותר לאכול אותו משהו מה"ת ואם נתערבה אותו משהו הקטן בין כמה משהוין כשירים עד שעדיין אותו משהו הקטן יש בה בכדי נו"ט בשאר משהוין הכשרים. דהרי מ"מ טעם יש בה אלא דלאוכלה בעצמה לא ירגיש בה האוכל טעם אכילה כדה"נ מרוב קוטנה ומ"מ הרי טעם יש בה ונותן טעם בהשאר המשהוין הכשרים עד שנצטרף יחד דטעם כעיקר ונעשה הכל כגוף האיסור כמו שפסקו הפוסקים ז"ל בזה וא"כ בהצטרף כולם יחד עד שכשיאכל כולם יחד יהיה כדרך הנאתן וחיך אוכל יטעם הרי אסור הוא מה"ת ואף אם בכולם יחד לא יהיה כשיעור כזית כיון דצריך שאותו המשהו הקטן יתן טעם בהם מסתמא בכולם לא יהיה כזית מ"מ לר"י הרי גם ח"ש אסור מה"ת וכיון דבכולם יתד יהיה משהו גדול עד שיהיה כדה"נ הרי אסור מה"ת וא"כ גם לר"י א"ש דמועיל הא דילפינן לטעם כעיקר לענין משהו קטן שנתערב בנו"ט כנ"ל וא"ש בפשיטות

ולכאורה היה באפשר קצת לומר דאיכא נ"מ לענין מה דקיי"ל דבנדרים הנודר מסתמא שלא לאכול דבר פלוני סתמא אכזית הוא אבל משהו מותר וא"כ אם נדר למשל שלא לאכול מה דבכלל מאכל חלב ונתערב ח"ש חלב בח"ש ירקות והח"ש חלב לדידיה הוה איסור ככל שאר איסורין וא"כ אף דח"ש אסור מה"ת מ"מ לדעת הרמב"ן ז"ל בחידושיו והר"ן ז"ל בחידושיו למס' שבועות הובאה במשל"מ רפ"ד מהל' שבועות דמה דת"ש אסור מה"ת הוא בסתם איסור תורה אבל בנדרים דאמרינן דדעתו היה אסתם אכילה הנזכר בתורה וסתם אכילה בתורה הוא כזית