שו"ת ברית עולם נח

ויש להוכיח כן מהא דאיתא במס' נזיר (דף ד' ע"א) אמרי לך רבנן התם לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה ור"ש לית לי' צירוף דתניא ר"ש אומר כ"ש למכות. והיינו דלצירוף לא צריך קרא ומשו"ה מיותר לו לדרשא עיי"ש וכן במס' מעילה (דף י"ח ע"א) דתנן הערלה וכלה"כ מצטרפין ר"ש אומר אין מצטרפין ומקשה בגמרא ומי צריך ר"ש לצרופי והא תניא ר"ש אומר כ"ש למכות ואם נימא דגם לר"ש כ"ש מיהא שיעורא אית ליה שיהא ראוי קצת לאכילה כדרך האכילה א"כ גם ר"ש צריך לדין צירוף וכגון שהיה בשיעור אחד משהו קטן עד שאינה ראויה לאכילה כדרכה לבדה. וכיון שנצטרפו יחד ראוי לאכילה וא"כ שפיר צריך לצירוף דבנתחברו כמה מינים ובכל אחד לבדו דהוה קטן מאד, ואינו ראוי לאכילה כלל לא נתחייב וכיון שנצטרפו כמה מינים וכולם ביחד אף דעדיין ליכא כזית מ"מ הוה כ"ש הראוי לאכול ונתתייב עליו ושפיר צריך קרא ע"ז. אך זה יש לדחות די"ל דהרי כבר כתבו התוס' במס' ע"א (דף ס"ת ע"ב) ד"ה ור"ש דהך דמס' מעילה הנ"ל ל מיירי שהם בעינייהו בלא תערובות עייש"ה וכיון שכן י"ל דמ"ש קטן מאד גם לר"ש ליכא איסור. אך מ"מ ליכא למימר דגם לר"ש צריך לצירוף כגון לענין מ"ש קטן דבלא צירוף ליכא איסור דזה אינו דסו"ס כיון דמיירי בלא תערובות א"כ אם יאכל המ"ש קטן מקודם ואח"כ יאכל מהאיסור השני סו"ס אין לצרף מה שאכל מקודם המשהו הקטן כיון דהיה שלא כדרך הנאתן ולא נחשב כלל לאכילה. וע"כ דמיירי בשיעור דנחשב לאכילה. אך מהך דנזיר שפיר מוכח כנ"ל דאי בכ"ש קטן גם לר"ש פטור אכתי צריך קרא לצירוף וכגון בתערובות ולאו מיותר הוא לדרשא אע"כ דלר"ש בכל ענין אסור כנ"ל. וכה"ג קאמר בגמרא שבועות (דף כ"א ע"ב) דמקשה לר"ע אי ס"ד דכר"ש ס"ל ל"ל לצרף ואי דגם כ"ש שיעורא א"ל אכתי צריך לצירוף אע"כ דלר"ש אין שיעור לכ"ש ואפילו בכ"ש קטן מאד חייב לר"ש. וכן משמע מפשטות הגמרא במס' מכות (דף י"ז ע"א) בהא דכמה יאכל מן הטבל ויהא חייב כו' עייש"ה בגמרא ולפי"ז כיון דגם במ"ש קטן מחייב ר"ש והרי זה הוה ודאי שלא כדרך הנאתן ומ"מ חייב לר"ש והרי דס"ל לר"ש דגם בשלא כדרך הנאתן חייב אבל לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת י"ל שפיר דבעי כדרך הנאתן ודוקא נקיט ח"ש או מעט פחות אבל בענין שיהיה ראוי לאכילה דטעמו משום דחזי לאיצטרופי אבל אם אכל שלא כדרך הנאתן לאו אכילה היא כלל ואינה מצטרפת כלל

ולכאורה יש להוכיח קצת מתוס' ז"ל דלר"ש דס"ל כ"ש חייב ה"ה בשלא כדרך הנאתן ומטעם הנ"ל דכ"ש קטן ג"כ חייב לר"ש אף שהוא קטן מאד עד שהוא שלא כדה"נ דהנה במס' שבועות (דף כ"ב ע"ב) בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתירא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דלמא כיון דאמר שלא אוכל דעתו אכזית וכתבו בתוס' ד"ה אהיתירא אפילו לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת אתיא בעיא דרב אשי דמסתמא כר"י ס"ל דקיי"ל כוותיה והיינו טעמא דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד. א"נ לר"י נפרש אהיתירא קא משתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו דקיי"ל כל האיסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ואפי' איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן עכ"ל ז"ל. והרי התוס' ז"ל תירצו שם כדי שיחישב דרב אשי כר"י דקיי"ל כוותיה ועיין בהגהת הגאון מהר"ץ חיות זצ"ל שם דהוכיח די"ל דע"כ רב אשי ס"ל כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת מהא דחולין (דף צ"ח) בההוא פלגא דזיתא כו' יעוש"ה וא"כ קשה מה הרויחו התוס' ז"ל בתירוצם דא"ש בעיא דרב אשי גם אם חצי שיעור אסור מה"ת מ"מ י"ל אהיתירא קמשתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתן דהרי בגמרא איתא בהדיא בבעיא דר"א דקאמר דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קמשתבע אהיתירא קמשתבע ודעתו אמשהו הרי דנקיט בהדיא בלשונו דהאיבעיא הוא בדעתו אמשהו והיינו חצי שיעור ולא שלא כדרך הנאתן ולפי פירוש המהרש"א ז"ל מה ענין שלא כדרך הנאתו למשהו והאיך פירשו בתוס' דבעיא דר"א א"ש די"ל דדעתו אשלא כדרך הנאתו כיון דבגמרא איתא בהדיא דדעתו אמשהו ודוחק לומר דבגמרא לאו דוקא נקיט אמשהו. ועוד דאם גם משהו אית לי' שיעורא הרי איכא נ"מ לדינא לר"י דס"ל ת"ש אסור מה"ת ול"ד לשלא כדרך הנאתן. אך לפי דברי המהרש"ל ז"ל א"ש בפשיטות דבאמת משהו ושלא כדה"נ חדא מלתא היא דכיון דנקיט משהו משמע גם משהו קטן מאד. וזה הוה ממילא שלא כדה"נ וא"ש פירוש התוס' דלר"י ג"כ א"ש בעיא דרב אשי די"ל דעתו אשלא כדה"נ והיינו גם במשהו קטן דהוה שלא כדרך הנאתן וממילא דלר"ש דס"ל דבכ"ש חייב היינו ג"כ אף בכ"ש קטן מאד וממילא דה"ה בשלא כדה"נ ס"ל דחייב ומשו"ה א"ש דס"ל לר"ש דפטור משבועה דלא חלה גם אשלא כדרך הנאתן וכמוש"כ המהרש"ל ז"ל וז"פ

(ב) וראיתי בס' היכלי שן תנינא סי' ע' שהביא שם בשם רב אחד שרצה לישב דברי מהרש"ל ז"ל הנ"ל ולחלק בין ח"ש ובין הא דס"ל לר"ש כ"ש למכות עיי"ש והגאון בעל ה"ש השיב לו שם דע"כ גם כ"ש אית ליה שיעורא ודחה דברי מהרש"ל ז"ל והאריך להוכיח דגם לר"ש צריך ג"כ שיעורא קצת שיהיה ראוי קצת לאכילה ועיקר ראיותיו לזה תמיהין לי מאד. ובתחלת דבריו הביא שם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' חמץ ומצה ה"ז שכתב האוכל מן החמץ עצמו כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל וכתב דלישנא דהרמב"ם ז"ל מוכיח דהא לא קיי"ל כר"ש אלא כרבנן וכר"י דח"ש אסור מה"ת ואפ"ה כתב בלישניה כ"ש וע"כ דכונתו לפחות מכשיעור כ"ש או ת"ש קרו ליה ע"ש. ולכאורה זה אינו דקדוק כלל ואדרבה לכאורה יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל להיפך דבכ"מ דנקיט כ"ש היינו אף כ"ש קטן מאד דהרי סיים שם הרמב"ם ז"ל באותה הלכה והאוכל פתות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות וכבר תמה ע"ז מרן הכס"מ ז"ל שם דלמה ליה פתות מכזית דהא אאוכל כ"ש קיימינן. ונ"ל שלפי שבראש הבבא כתב האוכל מן החמץ כ"ש אסור מה"ת ומשמע דאפילו אכילה כ"ש מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל אתא הכא לאשמועינן דנהי דאיסורא איכא אבל מכת מרדות ליכא עד שיהא דבר הראוי ליהנות ממנו גרונו קצת דהיינו דבר הראוי להקרא פחות מכזית. אך קשה דמה גבול יש בין זה לזה ועוד דמנ"ל לפלוגי בהכי וצ"ע עכ"ל הכס"מ ז"ל יעו"ש. והרי בהדיא להיפך דמשמעות לשון כ"ש הוא מעט מן המעט ומשו"ה ביאר הרמב"ם ז"ל בלשונו ז"ל דכפחות מכזית מכין אותו מכת מרדות שלא נטעה אפילו בכ"ש ומשום דבאמת לא קיי"ל כר"ש בכ"ש לכן ביאר דעכ"פ צריך קצת שיעור רק בפחות מכזית ג"כ מכין אותו מכת מרדות והיינו כר"י והרי בהדיא להיפך דלר"ש דנקיט כ"ש י"ל דאפילו בכ"ש קטן מאד חייב ולר"י בח"ש בעינן עכ"פ שיעורא קצת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם דעכ"פ בעינן שיעור שיהנה גרונו כמו שביאר מרן הכס"מ ז"ל דבריו כנ"ל. והא דמקשה שם מרן הכס"מ ז"ל ועוד דמנ"ל לפלוגי בהכי. לכאורה י"ל כנ"ל דאי הוה כ"ש קטן מאד עד שלא יהנה גרונו ממנו אין זה בכלל ת"ש דס"ל לר"י דאסור מה"ת אלא דהוה בכלל שלא כדרך הנאתן וגם לר"י אין בו איסור מה"ת. אך לר"ש דס"ל כ"ש למכות י"ל דס"ל ג"כ בשיעור קטן מאד דהוה שלא כדרך הנאתן ג"כ חייב ואדרבה מלשון הרמב"ם ז"ל לכאורה יש סייעתא להמהרש"ל ז"ל

וכן מה שהוכיח שם מהא דר"פ המוציא יין (דף עו) דס"ל לר"ש כולן ברביעית ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן ופירש"י ז"ל שם דס"ל לר"ש דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא ובבציר מהא שיעורא לא מחייב כו' ואמאי לא מחייב נמי ר"ש גבי הוצאה בכ"ש וכדס"ל בשאר איסורין א"ו ש"מ דבמידי דלא הוה שיעורא לשום אדם גם לר"ש פטור דבטלה דעתו ע"ש. וגם זה לכאורה אינו ראיה כלל דלא דמי כלל עניני איסורין דאכילה לשאר איסורין דהרי בהא דחייב ר"ש בכ"ש י"ל או משום דס"ל דהא דכתיב לא יאכל הכונה הוא גם אמשהו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בטעם דר"י אלא דר"י ס"ל דעכ"פ צריך קצת שיעורא. או די"ל דכמו דיליף ר"י ח"ש מקרא דכל חלב בר"פ