שו"ת ברית עולם נז

והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי ומפרש בגמרא שם (ע"ב) השתא משום שבועת ביטוי מחייב כו' אר"י תני אף על שבועת ביטוי יעו"ש בפירש"י ז"ל והרי דמחייב אף שיקיים שבועתו ולא עבר ע"ז מ"מ כיון דבעת שנשבע יצא לשקר דא"א לו לקיים משו"ה חייב שם עיי"ש בפירש"י ז"ל וכן י"ל בהך דנדר על דבר מצוה אף דמתירין לו ולא עבר כלל מ"מ בעת נדרו יצא לשקר שבודאי יהיה מוכרת להתיר ולא יתקיימו דבריו. ולא החלטתי זאת ועדיין צ"ע בסברא זו למצוא סמוכים לזה

(ה) והנה ברמב"ם ז"ל פ"ה מהל' שבועות איתא נשבע שלא יישן ג' ימים או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה שהוא ש"ש אין אומרים יעיר זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן. אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא ויישן ויאכל כו' משמע דשניהם הוה שוא ולא תל כלל. והביא ע"ז הכס"מ ז"ל דהר"ן ז"ל תמה על הך דשלא יאכל ז' ימים דהרי בזה יכול לעמוד על שבועתו עד שיהיה קרוב שיסתכן ואח"כ יאכל שיעור שיוכל לעמוד עליו. וכתב הוא ז"ל דטעמא דמלתא הוא משום דהו"ל נשבע על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הלכך הו"ל שבועת שוא וכו' יעו"ש. והנה בזה אף דנשבע לעבור על ד"ת מ"מ לכאורה י"ל דחל שפיר השבועה כיון דכלל בשבועתו שבעת ימים והלא ימים הראשונים יכול לסבול בתענית ולא הוה ע"ז נשבע לעבור על ד"ת וחל ע"ז השבועה ומגו דחייל על הימים הראשונים חל נמי על השאר ימים שיסתכן בהם והרי לפי"ז תל הנדר אלא דבעת שיסתכן סכנת נפשות דותה השבועה ומ"מ הוה שבועת שוא אף דחל כיון דידוע דיהיה מוכרת לעבור וזהו כמו שכתבתי למעלה. אך לפי"ז עדיין לא תירץ הר"ן ז"ל קושייתו דאמאי מלקין אותו ויאכל מיד ימתין באכילתו כיון דחל השבועה אלא דאח"כ נדחה שבועתו א"כ כ"ז דליכא ס"נ האיך יאכל. אך לכאורה יש לישב דבריו ז"ל די"ל דכיון דמה שגורם לו שמסתכן אח"כ הוא מה שהתענה מקודם א"כ ג"כ תו"מ בעת שאינו אוכל ברגע הראשונה הוא המסייע והגורם על אח"כ שיסתכן אח"כ ומשו"ה על רגע הראשונה הוה נשבע לבטל את המצוה ומשו"ה לא חל כלל השבועה יעו"ש מה שהביא בכ"מ מהירושלמי ויש עוד לדון

בזה

(ו) ומה שהביא כת"ה ראיה מהא דהרמב"ם ז"ל בפ"י הל' י"ב וי"ג באמר לה שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה וכו' ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה ה"ז לוקה ואסורה בהנייתו כו' הרי דהנודר עובר על דיבורו בלא יחל וע"כ כשמהנה לה עובר למפרע מעת אמירתו. לא אדע מזה משמעות די"ל דכיון דשם איכא איסור לחלל דבריו א"כ כשהוא מהנה אח"כ הרי הוא המחלל אח"כ דבריו כמו באוסר על נפשו ואוכל אף דנעשה בעצם איסור כקרבן וכי באמת הוא דבר איסור הלא התראתו הוא רק על החילול והרי הוא עושה החילול משא"כ היכא דהדין נותן דהעשה דותה להל"ת כיון דבמקום עשה לא נאמרה כלל הלאו דלא יחל דברו כמבואר זה בס' הליכות עונם הובא בס' יבין שמועה וכן מבואר להדיא בפירש רב נסים גאון במס' שבת (דף קל"ג) דמשו"ה עשה דותה ל"ת דתנאי הוא דמה שאמרתי לך דלא תעשה כך וכך היינו כשלא יהיה העשה אבל במקום עשה לא אמרתי לך כך א"כ ליכא כלל איסור לא יחל ובשלמא בשבועה שייך שפיר אף דלא נאסר ע"מ הרי יצא שבועה לשקר ואית בה לא תשא דזה הוה מקודם העשה אז עבר תיכף בלא תשא משא"כ בנדר לא שמענו. והנה על מה שכ' הרמב"ם ז"ל שם דהוא לוקה כתב שם הכס"מ דפירושו דהיא ג"כ בודאי לוקה אלא דרבותא אשמועינן דג"כ הוא לוקה. ותמה ע"ז הלח"מ דהרי בהדיא פסק הרמב"ם ז"ל דהיכא דראובן אסר נכסיו על שמעון ונהנה שמעון אין שמעון לוקה יעוש"ה. ולפע"ד היה נראה לכאורה לישב סברת הכס"מ ז"ל די"ל דהרי בפ"ה שם אסר ראובן על שמעון בהחלט ושמעון לא עשה כלום לכן אינו לוקה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל לעיל דשמעון לא אסר כלום משא"כ הכא דתלוי בדידה ואסר עליה אם תלך לבית אביה וטרם שהלכה לא נאסרה כלל אלא כשהלכה והרי היא בעצמה הביאה האיסור עליה וסייע בהאיסור ומש"ה ג"כ היא לוקה כי היא אכלה האיסור כנ"ל ודוק

ומלבד כל הנ"ל לא הבינותי מה שכתב הדר"ג דאף דשורת הדין דהעשה צריך לדחות הל"ת מ"מ כיון דאם נימא דהעשה דוחה הל"ת יעבור מחמת זה ל"ת למפרע והיינו שבועת שוא וכן בנדר ומשו"ה אמרינן דלא נדתה מפני העשה דמה ענין זל"ז וכי משום דהוא עבר מקודם משו"ה לא יקיים העשה כיון דשורת הדין עתה כשבא העת לקיום העשה דהעשה דותה ל"ת ומחויב לקיים העשה אך ממילא יהיה עובר על לא יחל והרי ג"כ בשבועת שוא אף דלא תל כגון בנשבע שלא יאכל מצה דעבר על ש"ש מ"מ אם הדין דאסור לו לאכול מצה הרי לא היה עובר על ש"ש אף דלא חל דהטעם דשבועת שוא משום שיצאת מפיו בעת שבועתו לשקר ומשו"ה אף אם יקיים שבועתו עובר משום ש"ש דבעת שבועתו יצאת לשקר כמבואר במס' שבועות (דף כ"ט ע"ב) ובפירש"י ז"ל שם אבל אם היה בדין שלא לאכול מאיזה טעם הרי לא יצא השבועה לשוא ואמאי לא נימא דכדי שלא יעבור על ש"ש נאסור לו לאכול המצה אלא ודאי דלא שייך כלל לומר כן כיון דלא חל ליכא על המצה שום איסור וממילא עבר על ש"ש. ומאיזה טעם נאסור המצה כדי לתקן הלאו דש"ש וז"פ. א"כ ג"כ בנדר או בשבועה באופן דחל אף דעל המצה מונח איסור נדר דחייל מ"מ הרי במקום עשה לא נאמרה הלאו דלא יחל כלל כנ"ל בשם הרב ר' נסים גאון ז"ל והליכות עולם ז"ל והרי ליתא בזה שום איסור ומאי נ"מ אם לא חל כלל ע"ז או חל כיון דבמקום עשה לא נאמרה כלל דין הנדר או השבועה דלא יחל ומה יחול ע"ז ולא שייך בזה שום איסור ואדרבה כיון דמצד הדין יהיה היתר גמור מחמת עשה דאינו מנית להלאו לחול א"כ ממילא עובר משום שבועת שוא דנשבע על דבר שבודאי לא יקיימנה ול"ש שבועת שקר כנ"ל דכאן בודאי משקר אם לא דנימא דגזה"כ הוא דלא תל אף במקום מצוה ודו"ק. וגם בזה יש לדון הרבה ולא כתבתי רק מה שעלה בדעתי לכאורה בהשקף ראשון וה' ברחמיו יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות אס"ו. והנני אוהבו דו"ש ומברכו בכל טוב סלה כחפצו וחפץ אוהבו: אייזיק יעקב בהרב הגאון ר' אליעזר שלמה וועללער: סימן

טו

(א) והואיל דקא עסיקנא בהאי ענינא אעתיק מה שנלפע"ד בביאור דברי מרן המהרש"ל ז"ל במס' שבועות (דף כ"ג ע"ב) בהא דאמר שם בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקים לה למתניתין כד"ה אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י כו' ובתוס' שם ד"ה דמוקי לה כתבו וא"ת לימא דה"ט דלא אמר כר"ל משום דר"י סבר ת"ש אסור מה"ת ובכ"ש נמי מושבע ועומד הוא וי"ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה כו' ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כמו ח"ש לר"ל וזה הפירוש נראה יותר כו' וכתב ע"ז המהרש"ל ז"ל וא"ל דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר היינו משום דמחייב בכל האיסורים בכ"ש א"כ ה"ה דמחייב שלא כדרך הנאתן ולרבנן דמחייבי הכא היינו משום דלא מחייבי בכ"ש בכל שאר איסורים וכש"כ שלא כדרך הנאתן כו' ומרנא המהרש"א ז"ל תמה עליו ז"ל דמניין לנו לומר לחייב בשלא כדרך הנאתן בכל האיסורים לר"ש כמו בכ"ש כו' כיון דר"י גופו מחמיר טפי בכ"ש מבשלא כדרך הנאתן דח"ש אסור מה"ת ושלא כדרך הנאתן אינו אסור. אלא מדרבנן וסיים שם דאפשר משום קושיא זו סיים המהרש"ל ז"ל בדבריו וצ"ע עייש"ה

ולפע"ד נראה לכאורה בביאור דברי מהרש"ל ז"ל די"ל דע"כ ר"ש דס"ל כ"ש למכות ס"ל ג"כ בשלא כדה"נ חייב ושניהם דין אחד להם דהנה לכאורה זה ודאי דר"ש דס"ל כ"ש למכות אין שיעור לכ"ש ואף שהיה כ"ש קטן מאד עד שאין דרך כלל לאוכלו בקטנותו ואין החיך נהנה כלל מכל שהו קטן כזה ג"כ חייב ר"ש וכמשמעות פשטות הגמרא כ"ש למכות בלא שיעור