שו"ת ברית עולם נו

שע"י פשיעתו שעירבן הוא בא לדחות הלאו. משא"כ הך דזבחים הנ"ל אע"ג דע"י פשיעתו וכו' בא לידי דחיית הלאו מ"מ שייך עשה דותה ל"ת וה"ט משום דברייתא דהתם דקתני יקדש להיות כמוה מיירי בחצי זית פיגול דנבלע בבשר שלמים כשר דאתי קרא להיתר מצטרף לאיסור וחצי זית כולו איסור וכו' וא"כ מבואר הוא דכ"ז שלא נגע כו' אין כאן לאו שהרי אינו אלא ת"ש ולר"ל אפילו איסורא דאורייתא ליכא וכו' אלא שע"י פשיעתו שנגעו ועירבן זב"ז הוא בא לכלל חיוב לאו דמכי נתערבו הו"ל היתר מצטרף לאיסור וחשיב זית כולו איסור הלכך אמרינן ביה עשה דותה ל"ת בו' דחלו העשה והל"ת כאחת. א"כ הרי הקרא איכא לאוקמי כגון שנגע כל שיעור שיהיה איסור מקודם שנתערב והוה ע"י פשיעה ול"ש עשה דוחה ל"ת ומ"מ הקשו שם בתוס' קושייתם הנ"ל דנימא גזה"כ הוא וע"כ כיון דמשמעות הקרא ע"ז הוה שפיר שייך גזה"כ א"כ ג"כ בנדרים כיון דע"כ על לעבור קאי הקרא דל"ד אף דקאי ג"כ על לקיים מ"מ שפיר שייך גזה"כ הוא ובקושיית השעה"מ הנ"ל כבר הארכתי בזה למעלה ויש עוד לפלפל בהא דזבחים הנ"ל

(ד) עוד כתב כתר"ה לישב קושיית הראשונים דל"ש דעשה ידחה הל"ת. דהנה לפי המבואר ברמב"ם ריש הלכות שבועות דכייל שבועות לעבר ולהבא עובר על לא תשבעו דעובר משעת השבועה אם ידוע שלא יקיימנה. ולפי"ז תירץ דאם נשבע על דבר שמוכרת לעבור מצד הדין עובר בלא תשבעו וכן בנדרים ג"כ יש חילול דברו. וא"כ אף דהרא"ש והר"ן ז"ל בנדרים (דף י"ד ע"ב) כתבו בהדיא דליכא נדר שוא היינו משום דלא תל אבל היכא דחייל לא שייך שוא אלא שבועת שקר וכן בנדרים ובזה כ"ע מודים דעובר למפרע בלא יחלל וא"כ ל"ש דעשה דוחה ל"ת דמ"מ הרי יעבור על לא יחלל ואיך נאמר שיעבור מקודם על לאו כדי שיקיים מצות עשה אח"כ זה ל"ש להך דעשה דותה ל"ת. גם זה לא הבינותי לכאורה דהרי הא דנשבע לעבור על דבר מצוה דעובר משום שבועת שוא ג"כ הוא משום שמשקר בשבועתו אלא דלא הוה שבועת שקר משום דשבועת שקר הוא דלא ידעינן שמשקר בשבועתו דלא נדע אם יקיים או לא דפירש דלא תשבעו בשמי לשקר לא תשבעו כדי לשקר כמבואר בפ"ג דשבועות (דף כ"ט) והיכא דברור שמשקר וידעינן דיעבור שבועת שוא הוא כמבואר בפ"ג דשבועות הנ"ל וברמב"ם ז"ל פ"א מהל' שבועות ובפ"ה שם ואיה נזכר דמשו"ה שבועת שוא הוא משום דלא חייל. אכן אף דהטעם הוא משום דלא חייל היינו דאם היה חייל הרי היה אסור לעשות המצוה ול"ש שבועת שוא דבאמת מוכרת לקיים שבועתו אך כיון דלא חל ומוכרח לקיים המצוה. א"כ הוה שבועת שוא דידוע דיעבור. א"כ לפי"ז אף היכא דחייל השבועה אך יהיה מוכרח לשנות לכאורה ל"ש שבועת שקר אלא שבועת שוא ובנדרים הרי כתבו הרא"ש והר"ן ז"ל דליכא בזה איסור נדר שוא ומאי נ"מ אם חל הנדר או לא חל דבשבועה כיון דהיכא דתל ולא יקיים בבירור שייך שבועת שוא כן בנדרים דבהיכא דלא תל ל"ש נדר שוא כן ג"כ במקום דחל לכאורה ל"ש נדר שוא דאם נימא דהיכא דחל אך לא יוכל לקיים עובר משעת הנדר משום דמחלל דברו משעת אמירה כיון דיהיה מוכרת לעבור מצד הדין כן ג"כ היכא דלא חייל הרי מחלל דברו ומאי נ"מ בזה ומאיזה סברא יש לחלק דבחל הנדר ויהיה מוכרת לעבור עובר על נדר שוא ובלא תל לא יהיה שייך נדר שוא. ועיין בס' לימודי ה' לימוד קפ"ט דמבואר שם ג"כ דאין נ"מ אם תל או לא אלא דאף אם תל מ"מ כיון דמוכרח לעבור שפיר מיקרי שבועת שוא יעוש"ה

והרי בנדר שוא מבואר ג"כ ביו"ד סי' רט"ו דאף היכא דנדרו חייל כגון שנדר לעבור על דבר מצוה איתא ברמ"א וי"א שהיו מלקין אותו על שנדר לבטל המצות ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה וי"א דאין מלקות בנדר שוא וכו' וכן עיקר. והביא הרמ"א ז"ל ג"כ ע"ז הר"ן והרא"ש והנה שם הרי חייל הנדר ומ"מ הסכים הרמ"א ז"ל דל"ש בזה מלקות מנדר שוא והביא ע"ז הרא"ש והר"ן ז"ל שהסכימו כן. ולפי דברי כת"ה הרי שייך משום נדר שקר. ובאמת צע"ג האיך שייך נדר שוא כיון דחייל הנדר ואסור בזה מצד הדין כמבואר בנדרים אלא שמתירין לו וכבר הקשה זאת רבינו הגדול הגר"א ז"ל זי"ע בביאוריו על יו"ד שם יעוש"ה בכ"ז

ומסתפינא לחדש בזה דבר חדש דהיינו די"ל לפע"ד דבשבועה במקום שחל אף על דבר מצוה כגון שנשבע בכולל דקיי"ל דחל אף על ד"מ אם היה מוכרת ע"פ ד"ת לישאל על שבועתו והיו כופין אותו בשוטים שיתיר את שבועתו וידוע לו זאת בעת שבועתו י"ל דהוה כמו שבועת שוא. דהרי בשבועה היכא דלא חייל לא נאסר כלל הדבר ושבועתו כלא הוא וכמו שלא נשבע כלל דמי לגבי הדבר הנשבע עליו וחייב מלקות על שהוציא שבועה שאינה אמת מפיו כן י"ל אולי ג"כ היכא דחייל כגון בכולל אלא דידוע לו בבירור דנכוף אותו לישאל על שבועתו הרי הוציא שבועה שאינה אמת מפיו כי היה ידוע לו ג"כ בעת שבועתו כי לא יקיימנה בשום אופן. וי"ל דהיתר החכם ל"מ אלא לעקרו מעיקרו מעל הדבר שנשבע עליו וליכא איסור על הדבר בעצמו והיכא דלא היה הכרת שישאל על שבועתו בבירור לא שייך שבועת שוא משא"כ היכא דמוכרת לישאל על שבועתו וידוע בעת שבועתו בבירור כי לא יקיים השבועה י"ל דשייך ג"כ שבועת שוא א"כ למאן דס"ל ג"כ דבנדר איכא נדר שוא י"ל ג"כ הכי כיון דנכוף אותו שיתיר לו נדרו וידוע דכופין על המצוה כמבואר כה"ג ג בש"ך ביו"ד (סי' רל"ט ס"ו) דאף בנשבע לעבור עבירה מדרבנן דעת המהרש"ל והב"ת ז"ל דכופין אותו לישאל על נדרו וכן בנשבע לבטל מצוה דרבנן עיי"ש בש"ך א"כ י"ל דמש"ה ס"ל לסברא ראשונה המובא ברמ"א הנ"ל דלוקה ע"ז וסברא שניה ס"ל דלא שייך בנדר נדר שוא וכן הסכים הרמ"א ז"ל כדעת הרא"ש והר"ן ז"ל וסייעתם ז"ל דל"ש בזה נדר שוא ואף דשם חל הנדר אלא דמתירין לו מ"מ הרי לא כתב הרמ"א ז"ל דלא הוה נדר שוא אלא דאין מלקות בנדר שוא יעוש"ה בלשון הרמ"א ז"ל וע"ז הביא ג"כ הרא"ש והר"ן ז"ל הנ"ל דהרי לשיטתם ז"ל ליכא מלקות בנדר שוא וה"ה היכא דאם העשה ידחה את הל"ת דנדר ל"ש בזה מלקות ולשתי הדעות ביו"ד שם אין שום נ"מ אם העשה ידחה הל"ת דנדר או לא דלסברא ראשונה אין בה משום נדר שוא ולסברא אחרונה איכא מלקות כיון שמתירין אותו ע"כ כנ"ל. אכן מדעת התוס' ז"ל גיטין (דף ל"ה) ד"ה נודרת משמע דס"ל דיש נדר שוא ג"כ כמו שכתב הדר"ג שליט"א אך הרא"ש והר"ן ז"ל חולקים כמבואר שם בנדרים (דף י"ד ע"ב) יעוש"ה ובתוס' הנ"ל יש לדון קצת ועיין במהר"ם שי"ף ז"ל מה שכתב בתוס' שם

אך צ"ע ע"ז מהך דמס' גיטין (דף ל"ה ע"ב) התקין ר"ג כו' אר"ה ל"ש אלא כשלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה ניסת מאי טעמא דמיפר לה בעל וכו' וניחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה קסבר כו' ואם נימא דדעה השניה המובא ברמ"א הנ"ל ס"ל דכיון דבעת הנדר ידע בבירור שיהיה מוכרת לישאל על הנדר הוה כמוצא נדר שוא ולמ"ד זה הוא עובר בבל יחל א"כ ג"כ שם למה ניחוש להאשה. ונימא דודאי קושטא קא נדרה דלא קיבלה מכתובתה דאל"כ אלא דהיתה דעתה שתשאל על נדרה או בעלה יפר לה א"כ לפי הנ"ל הרי תעבור על לא יחל א"כ שפיר יוכל להדיר אותה. אך באמת זה לק"מ דדעת זה דאיכא כלל בנדר נדר שוא הרי הוא דעת התוס' ז"ל כנ"ל ותוס' ז"ל כתבו שם (דף ל"ה ע"א) ד"ה ונודרת דכיון דמשם ואילך לא מתסרה כו' אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסורה כל ימיה כו' יעוש"ה. א"כ משו"ה לא מהני נודרת בניסת וכנ"ל דדלמא מיפר לה בעל ואף אם נימא דתעבור על שבועת שוא להנ"ל כיון דדעתה היה ודאי להתיר הנדר. מ"מ זה לא מהני דאינה עומדת באיסור כל ימיה כנ"ל. א"כ מכל הנ"ל מוכת דלא שייך נדר שוא לדעת הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל אף היכא דחל הנדר כנ"ל ועוד יש לדון בענין זה ויותר יש להוכיח סברא הנ"ל מהא דנשבע לבטל את המצוה דלקי משום שבועת שוא דהיינו דבשעה שיצא שבועה מפיו יצא בשקר דהרי אינו יכול לקיימה דמוכרת הוא לקיים המצוה ומשו"ה אף אם יקיים שבועתו חייב מלקות כדתנן בפ' שבועות שתים (דף כ"ט ע"א) שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי