שו"ת ברית עולם נג

מפני עשה ולא גרע מנשים דאסורין להדליק בשמן שריפה ביו"ט הנ"ל אף דלגבייהו ליכא כלל העשה כמבואר בתוס' שם וא"כ אף דכבר הוכחנו למעלה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל להך כללא אלא די"ל דאף בכה"ג שפיר נדתה הל"ת מקמיה עשה כיון דבזה הענין ליכא עשה כנ"ל. מ"מ י"ל לכאורה מדי סברא לא נפקא ומאי מקשה בגמרא כ"כ בפשיטות הא ל"ל קרא דבר שאינו מתכוין הוא היינו העשה והל"ת נדתה דלמא אי לאו קרא דבשר הו"א דלא נדתה גם הל"ת לתודא משום דהעשה מאלים אותה כנ"ל וקמ"ל קרא דנדחה וי"ל דלבתר דגלי קרא נלמד בכ"מ דדחי להל"ת לחודא אף דעשה מאלים אותה כיון דבענין זה ליכא העשה ויש לדחות קצת בזה. אך מ"מ מסתימת הגמרא משמע לכאורה ברור דהקושיא הוא דמשום דהוה דבר שאינו מתכוין ליכא שום איסור לא עשה ולא ל"ת. ועוד דאף אם נאמר דפסק להלכה כהך לישנא בתרא דמשו"ה צריך קרא משום דהוה עשה ול"ת מ"מ הרי לחד לישנא שם אף אם לא הוה בזה רק ל"ת לחודא ג"כ צריך קרא ומשום דהל"ת דנגע חמיר טובא כמבואר שם בגמרא ואם דלגבי הל"ת ל"ש להקשות דבר שאינו מתכוין הוא כמו שהבין הגאון בס' עונג יו"ט הנ"ל א"כ מאי מקשה כ"כ בפשיטות ל"ל קרא והיינו משום דהעשה דבר שא"מ הוא והל"ת נדתה ומאי פשיטא ליה כ"כ די"ל דצריך קרא דלא נימא דהל"ת דנגע חמיר טובא וכלישנא קמא בגמרא שם (דף ל"ב ע"א) ונצטרך לומר דכל הקושיא הוא רק ללישנא אחרינא שם וזה ודאי דוחק גדול הוא כמבואר למעיין שם ובאמת קושיית הגאון הנ"ל דמקשה להרמב"ם ז"ל הא בלאו דחיית הל"ת מותר משום דהוה דבר שא"מ כבר הקשה כן הרשב"א ז"ל בחידושיו על הגמרא דבין לאביי ובין לרבא ל"ל קרא למישרי מילה בצרעת השתא לגבי הרשות שרי. במקום מצוה לכ"ש. ותירץ שם שפיר דל"ד להך דנעשה בסיב שע"ג רגלו דשאני התם דאינו עושה כלל לשם קציצה משא"כ הכא דעושה לשם קציצה אלא דמכוין למילה והו"א דמקרי מכוין וכסברא הנ"ל קמ"ל קרא דשרי והביא שם מרמב"ן ז"ל עוד תירוץ ע"ז עיי"ש והגאון בס' עיו"ט הנ"ל כתב דעל התנא דדרש מקרא דבשר ל"ק דאפשר דל"ל דרשא דלעשות כלל ובאמת ס"ס לאביי ורבא שם קשה דל"ל קרא כמו שהקשה הרשב"א ז"ל ומהתימא על הגאון בס' עונג יו"ט הנ"ל דהביא בעצמו דברי הרשב"א שם ד"ה ואביי ולא הזכיר כלל דברי הרשב"א ז"ל שכתב בדיבור הקודם לזה ד"ה בתר דשמעה כו' להקשות כקושייתו ותירץ שם כנ"ל ולא ירדתי לסוף דעת הגאון בספר עונג יו"ט הנ"ל

(ג) אך בעיקר הקושיא הנ"ל אף דעל הגמרא יש להקשות לאביי ורבא שם וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל אך מה שהקשה בס' עיו"ט הנ"ל על הרמב"ם לכאורה לפענ"ד ל"ק כלל ולכאורה י"ל דבאמת הרמב"ם ז"ל לא פסק כהך דאיכא דמתני לה דגמרא שם דבהא דעושה בסיב שע"ג רגלו ובמוט שע"ג כתיפו אף בפ"ר שרי וי"ל דבאמת ס"ל דהיכא דליכא משום מצות מילה אלא בסתם נגע לא הותרה דבר שאינו מתכוין בפ"ר. ותדע דהרי באמת גם בסוגיא דגמרא דקאמר אבל אתה עושה בסיב שע"ג רגלו כו' ואם עברה עברה וכיון דמסיק בגמרא דגם בפ"ר מותר למה נקיט ואם עברה עברה דהרי גם אם בודאי יעבור הנגע ג"כ מותר וכבר עמד ע"ז בחידושי הר"ן ז"ל וכתב שם ואפשר דה"ק ואפילו עברה הבהרת בכך דא"א שלא תעבור עברה כלומר אין בכך איסור דדבר שא"מ הוא כנ"ל ועיי"ש והיינו דפירושו דאם עברה הוא דאף אם בודאי יעבור. ולפי"ז תמוה בדברי הרמב"ם ז"ל דכתב בפ"י מהל' טומאת צרעת סוף הלכה א' וז"ל ומותר במצורע לישא במוט על כתיפו שיש בה צרעת ולקשור כו' ואם הלכו סימני טומאה ילכו והוא שלא נתכוין לכך ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דלא הוה פ"ר. ואם דנדחוק בכונתו כמו שביאר הר"ן ז"ל בחידושיו בגמרא שם. לכה"פ היה לו להרמב"ם ז"ל לפרש דגם בפ"ר מותר וכבר עמד שם המל"מ דאמאי לא ביאר דגם בפ"ר מותר. ויותר תמוה דבשלמא בגמרא י"ל דמסיק ע"ז דידע ע"כ דגם בפ"ר מותר דאל"כ קרא ל"ל משא"כ הרמב"ם ז"ל דלא הזכיר כלל בזה שום לימוד למה לא ביאר דבריו. ולכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דבאמת לא ס"ל להרמב"ם ז"ל דין זה וראיה לזה דהרי גם הרי"ף ז"ל לא העתיק כלל דין זה דבסיב שע"ג רגלו וי"ל דהיינו משום דפ"ר באמת אסור ובלא הוה פ"ר לא צריך כאן למיתני דין זה ומשו"ה סתם הרמב"ם ז"ל בלשון דמשמע דלא הוה פ"ר כנ"ל. ויש לפלפל עפי"ז בהא דהביא שם המשל"מ מספרי הביאו הר"ש בפ"ז מנגעים לעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת ע"כ ומדקתני שמא משמע דלא פ"ר הוא וכתב שם ונראה דברייתא זו אתיא כר"י דס"ל דבר שא"מ אסור ולכאורה עדיין קשה דלמה לא נקיט יותר רבותא דגם בפ"ר מותר כיון דלר"י כל דבר שא"מ אסור ומ"מ בנגעים מותר כן בפ"ר י"ל דמותר. ויש לדחות ולפלפל הרבה בזה

(ד) אך קושיית המשל"מ ז"ל שם דהקשה על הרמב"ם ז"ל דלמא נקיט טעמא משום דעשה דותה ל"ת כמו בכ"מ הרי ע"כ גזה"כ הוא דהרי איכא בזה עשה ול"ת ותירץ שם די"ל דס"ל דלא הוה בזה עשה וכמו דאמר שם בגמרא היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת אלמא דליכא בצרעת אלא ל"ת. ולהנ"ל הרי מבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל שם דלא נקיט אלא ל"ת כנ"ל והיינו כמו שכתב המשל"מ התם טעמו משום דאמרינן דהא דעשה דותה ל"ת כגון מילה בצרעת דמשמע דליכא אלא ל"ת ועיין בתוס' שבת (דף קל"ב ע"ב) ד"ה האי עשה דר"ת ז"ל תירץ דמזה לא מוכת מידי די"ל דלסימנא בעלמא נקיט. ולכאורה יש להוכיח מסתימת המשניות והתוספתא דמשמע בפשיטות דליכא אלא ל"ת והכי איתא בספרי השמר זה ל"ת כו' אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר הפטור מניין תלמוד לומר לשמור מאד לעשות אין לי וכו' והובאה בתוס' יו"ט פ"ז דנגעים מ"ד הרי בהדיא דליכא אלא ל"ת ומלעשות דרשינן על הא דמשנזקק לטומאה ואתר הפטור וא"כ א"צ לומר דמשו"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דליכא אלא ל"ת משום דקרא לעשות צריכין על הא דעושה בסיב שע"ג רגלו כמו שכתב המל"מ ז"ל ולפ"מ שנתבאר למעלה הרי י"ל דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל כלל הא דבסיב שע"ג רגלו אלא דפ"ר באמת אסור וכנ"ל וא"כ קשה קושיית המשל"מ אך להנ"ל ניחא דס"ל כהספרי הנ"ל דליכא אלא ל"ת וקרא דלעשות צריכא כנ"ל. ובת"כ איתא מנין לתולש סימני טומאה במקום נתקו שהוא עובר בל"ת ת"ל כו' הובאה בתוס' יו"ט שם הרי מכ"ז משמע דליכא אלא ל"ת וכן במשנה ד' פ"ז דנגעים איתא התולש וכו' עובר בל"ת ולא נזכר כלל עשה הרי מכ"ז משמע דליכא אלא ל"ת וי"ל דמשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל ככל הני משמעות הספרי והת"כ ומשניות הנ"ל

ועוד נלפ"ד להוכית מהירושלמי דסוף פ"ג דנדרים הלכה ט' דאיתא שם ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת מה אני מקיים השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו' אף במילה כו' ת"ל בשר אעפ"י שיש שם בהרת. על דעתיה דרבי יונה דאמר מ"ע דותה את מצות ל"ת אעפ"י שאינה כתובה בצדה ניחא על דעתיה דר"י דאמר אין מ"ע דומה למצוה בל"ת אא"כ היתה כתובה בצדה מכיון דכתיב בשר ערלתו כמו שהיא כתובה בצדה עיי"ש בפני משה והיינו דלר"י דאינו דותה באינה כתובה בצדה ע"כ צ"ל דדרשינן מרבויא דבשר וכן פליגי בזה בירושלמי פ"א דביצה הל' ג' ועיין בירושלמי ביצה שם במראה הפנים שם והרי מוכת בירושלמי שם דע"כ בקציצת בהרת ליכא עשה אלא ל"ת לחודא דאם נימא דאיכא ג"כ עשה אמאי קאמר שם דע"ד דר' יונה נימא דדוחה העשה להל"ת ואף שאינה כתובה בצדה ולא צריך לדרשא דריבויא דבשר ורק לדעתיה דרבי יוסה דאינו דומה כיון דלא נכתב בצדה ע"כ צריך רבוי דבשר דהרי גם לרבי יונה אף דדוחה הל"ת מ"מ הרי בקציצת בהרת איכא עשה ג"כ וע"כ דצריך לרבוי דבשר כמבואר בגמרא שבת שם להך לישנא אחרינא וכן לר' יוסה למה תלי דוקא בהא דאינו דותה משום דלא נכתב בצדה אע"כ דלכ"ע בין לר"י ובין לר' יוסה ליכא בקציצת הבהרת אלא ל"ת לחודא וכן מסקנת הירושלמי אליבייהו. וגם מתלמודא