שו"ת ברית עולם נב

ברייתא והשתא איתותב מיניה וכנ"ל ובאמת במה שכתב בספר ה"ש שם דהגמרא דמקשה לרבא היינו משום דס"ל להגמרא כיון דהלכה כסתם משנה מסתמא דכרבנן אתיא ולא נ"ל לומר דמתניתין כאב"ש ודבריו תמוהין בזה דאם מכח זה בא לדקדק מה ענין התוספתא שהביא להקשות ממנה ממה דתניא ואם בעלו קנו דהרי התוספתא א"ש כרבנן דאב"ש וא"א לקיים שניהם ואם דלא נ"ל לאוקמי מתניתין דידן כאב"ש אין זה ענין להתוספתא שהביא מהא דאם בעלו קנו והכי הו"ל להקשות דאיך מתוקמי משום דאפשר לקיים שניהם הא לרבנן א"א לקיים שניהם והכא ודאי דכרבנן אתיא ומה ענין התוספתא שהביא ולפי הנ"ל א"ש דס"ל להגמרא דע"כ התוספתא ס"ל ג"כ דהוה אפשר לקיים שניהם

ומלבד זה י"ל בפשוט דלא נ"ל להגמרא לעשות מחלוקת בין סתם מתניתין לתוספתא דהרי מבואר בסנהדרין (דף פ"ו ע"א) דסתם מתניתין ר"מ וסתם תוספתא ר"נ סתם ספרא ר"י סתם ספרי ר"ש וכולהו אליבא דר"ע והרי דכל סתמא דמתניתין ותוספתות מר"ע נינהו ואין לעשות מחלוקת בין תוספתא לסתם מתניתין בכל האפשרי. ואף דמצינו לפעמים דמוקי בש"ס הא מני פלוני הוא מ"מ היכא דאפשר למתוקמי אליבא דחד ודאי דאין לעשות פלוגתא ביניהם כדאיתא במסכת גיטין (דף ד' ע"א) דמישב שם מני מתניתין בכמה אוקימתות ומסיק אר"א ה"מ ר"י הוא כו' ומעיקרא מ"ט לא מוקמינן כר"י מהדרינא אר"מ דסתם מתניתין ר"מ ומהדרינן כו' הרי דכל מה דנוכל לישב דיתוקם ספי הכלל הנ"ל טרחינן לאוקמי כן. ויותר מוכח מהא דאיתא במס' ב"מ (דף פ"ב ע"א) דמקשה שם בגמרא א"ה קמה ליה מתניתין דלא כר"ע כו' ופירש"י ז"ל שם משום דכל משניות ותוספתא אליבא דר"ע סתמו. וכה"ג במס' ב"ק (דף ק"ג ע"ב) ע"ש בתוס' ד"ה לעולם והרי מזה בהדיא דבמס' בבא מציעא מקשה שם מזה קושיא א"ה קמה ליה דלא כר"ע והיינו נגד הכלל הנ"ל וכפירש"י ז"ל שם וא"כ י"ל ג"כ הכא דשפיר פריך בגמרא על רבא מתוספתא שם. ואין לומר דמתניתין והתוספתא פליגי לפי תירוץ רבא דזה אינו דזה גופא קשיא כמו שהקשה שם במסכת ב"מ הנ"ל ומה גם דהכא שפיר אוקמי' רבא בתירוצא אחרינא וחזר מזה ואוקמי' בגונא דיקשה מתוספתא אמתניתין דכולן אליבא דר"ע נשנו ושפיר מקשו בתוס' תימא דרבא גופיה מותיב מהאי ברייתא והשתא איתותב מיניה כנ"ל

אך לפי מה שנתבאר בסימנים הקודמים לכאורה יש ליישב קושיית התוס' די"ל דאף דלא שייך המצוה דיבום משום איסורא דרכיב בה מ"מ י"ל דלא הוה כשאר אשת את שלא במקום מצוה אלא דעשה מצוה בעבירה וקושיית הגמרא הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה דא"כ אמאי מהני אף בדיעבד ואמאי אם בעלו קנו דלפי תירוץ רבא הוה מצהב"ע כנ"ל ומ"מ רבא בעצמו י"ל דלא ס"ל מצהב"ע מה"ת כמו שלא עשה דמי או דמחלק ביניהם בין דבר הבא לרצות או לא וכנ"ל וא"כ לדידיה בעצמו לא קשה אלא דסתמא דגמרא י"ל כיון דקיי"ל בכ"מ דאמרינן מצוה הבאה בעבירה ולא יצא כמו שפסק הרמב"ם ז"ל וכמבואר למעלה משו"ה שפיר מקשה לרבא דלפי מה דקיי"ל קשה לרבא. ולפי"ז יש לומר דהתוס' ז"ל ג"כ הקשו שפיר והניחו בתימא דלשיטתם אזלי דהכריעו במס' סוכה (דף ט') ובריש פ' לולב הגזול דלא אמרינן מצהב"ע וא"כ ליכא למימר דקושיית הגמרא ממצהב"ע אע"כ דקושיית הגמרא הוא דליכא כלל מצוה בזה לפי תירוץ רבא והוה כשאר אשת את וכמו שמבואר למעלה ומקשו שפיר והניחו בתימא ויש עוד להאריך בזה. כ"ז כתבתי הנלפע"ד לכאורה לפלפל בזה וה' הטוב יסלח ויצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות אס"ו: סימן

יג'

(א) ואיידי דקא עסיקנא בענין הנ"ל אכתוב בהא דאיתא ברמב"ם ז"ל פ"י מהל' טומאת צרעת דמילה דוחה צרעת משום דעשה דוחה ל"ת ותמה שם המשל"מ דבמס' שבת (דף קל"ב) אמרינן דהא דמילה דוחה צרעת הוא משום דכתיב בשר ואפילו במקום בהרת ור"י יליף מק"ו דדוחה שבח. וקאמר דאי משום עשה דוחה ל"ת ליכא למישרי משום דצרעת הוה עשה ול"ת כו'. יעו"ש מה שתירץ שם המשל"מ. וראיתי בס' עונג יו"ט חא"ח סי' צ"ד שהביא דברי הרמב"ם ז"ל והמשל"מ הנ"ל והוסיף לתמוה ע"ז מהא דבגמרא שם פריך אהך ברייתא דבסיב שע"ג רגלו ל"ל קרא הא הוי דבר שאינו מתכוין ודבר שאי"מ מותר כר"ש ומשני דהוה פסיק רישיה וא"כ גלי קרא דאע"ג דבכל התורה פסיק רישיה אסור מ"מ בקציצת בהרת שרי וכיון דשרי בלא מתכוין אף שלא במקום מצוה פשיטא דבמקום מצות מילה שרי דגבי מילה נמי מקשה בש"ס שם ל"ל קרא לר"ש הא הוה דבר שאינו מתכוין ומותר ומשני דמודה ר"ש בפ"ר וא"כ ל"ל להרמב"ם ז"ל לכתוב הטעם במילה בצרעת דשרי משום דעשה דותה ל"ת תיפוק ליה דפ"ר שרי גבי קציצת בהרת אפילו שלא במקום מצוה עיי"ש בס' עונג יו"ט שהאריך בזה ותירץ שם דבאמת ס"ל להרמב"ם ז"ל דהוה בקציצת הצרעת עשה ול"ת והא דכתב דמילה דוחה צרעת משום דעשה דותה ל"ת היינו ע"פ מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאמאי נקרא דבר שאינו מתכוין הא מכוין הוא לקציצה אלא דאינו מכוין לטהר אלא למול ואין זה נקרא דבר שאינו מתכוון אלא מלאכה שאין צריכה לגופה כו' יעו"ש מה שתירץ שם וא"כ י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלענין הלאו ודאי דמיקרי מכוין ממש אלא דלענין ביטול העשה מיקרי אינו מכוין דהעשה נאמרה שיעשה כדיני הוראת כהנים וכשהוא קוצץ לשם מילה הרי אינו מכוין לבטל דיני הוראות הכהנים ומתכוין רק למול והש"ס דפריך ל"ל קרא דבשר למישרי מילה בצרעת דבר שאינו מתכוין הוא ומותר לר"ש. כונת הש"ס הוא רק על העשה דמיקרי דבר שאינו מתכוין דכיון דהל"ת נדחית בלאו הכי כדקיי"ל בכל התורה דל"ת נדחית מפני עשה ונשאר רק העשה בעינן למישרי למול משום דהעשה מיקרי דבר שאינו מתכוין ולפי"ז כיון דקושיית הש"ס הוא מחמת דהעשה הוה דבר שא"מ והל"ת נדחית בלא"ה ל"ל קרא. וע"ז משני דמודה ר"ש בפ"ר וא"כ לבתר דמייתינן ברייתא דפ"ר שרי בקציצת בהרת שוב לא בעינן קרא דבשר והלאו דמיקרי מכוין ממש כנ"ל נדחה מפני עשה דמילה ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל בטעם דשרי למול בצרעת משום דעשה דותה ל"ת יעוש"ה בס' עונג יו"ט הנ"ל והאריך שם בפלפול בזה

(ב) ולפע"ד תמוהין לי מאד דבריו ז"ל שהבין בהרמב"ם ז"ל דס"ל דהוה בקציצת בהרת עשה ול"ת אלא דהעשה הוה דבר שאינו מתכוין והל"ת נדחה וקשה מכמה טעמים חדא דהרי בפ"י מצרעת הל' א' שם כתב הרמב"ם ז"ל התולש סימני טומאה בין כו' או הקוצץ הנגע כולו מבשרו וכו' הרי זה עובר בל"ת שנאמר השמר בנגע צרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים כו' שלא יתלוש או שיקוץ הרי דשם לא מיירי אלא בכל סתם קציצת צרעת ולא כתב רק דהוה ל"ת ולא הזכיר כלל העשה. ועיין בס' החינוך סי' קס"ט שכתב ונוהגים דיני צרעת בזכרים ונקבות כו' וכל מי שנצטרע ולא התנהג ע"פ התורה הקבוע במצורע אלא שלקח הדבר בדרך מקרה ולא חש לבוא אל הכהן ולהראותה לו בטל עשה זו כו' וכבר הרגיש שם המל"מ ז"ל בהגהותיו שם וכתב שם אם פירוש עשה זו כדברי המחבר לא היה משיג הרמב"ן על הר"ם בעשה זו שהרי עשה גמור שילך המצורע אל הכהן כו' אלא פי' עשה זו לדעת הרמב"ם הוא כשאר העשין שבאו בדיני טומאה עייש"ה דמבואר מזה דלא עבר בזה אעשה. ועוד קשה לכאורה דאם נימא דבאמת איכא בזה עשה ול"ת אלא דבמילה כיון דלגבי העשה מיקרי אינו מכוין לא נשאר אלא הל"ת ומשו"ה נדחה מפני העשה הרי לדעת התוס' במס' קידושין (דף ל"ד ע"א) ד"ה מעקה מבואר דהיכא דאיכא בהדי הל"ת גם עשה אף דבמעשה הזה ליכא הל"ת מ"מ כיון דנכתב בתורה בענין זה עשה ג"כ העשה מאלים הל"ת דלא נדחה מקמיה עשה ולמדו זאת משמן שריפה ביו"ט וכבר הארכנו מזה למעלה בסימנים הקודמים. וא"כ הרי גם בזה דאף דאינו מכוין לעבור על העשה אלא על המילה מ"מ כיון דבענין זה איכא עשה המאלים להל"ת אין הל"ת נדחה