שו"ת ברית עולם ה

ישמעאל אדר' ישמעאל שהחליפו שיטתם למה דפליגי בריש פרק כיצד מברכין (דף ל"ה) דר"י ס"ל ואספת דגנך דברים ככתבן הנהג בהם מנהג דרך ארץ שיהיה תורתך קבע ומלאכתך עראי. ורשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה וכו'. הרי דהוא ס"ל דצריך רק לעסוק בתורה יומם ולילה לא ישבות וכאן הפכו שיטתם דרשב"י ס"ל אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ור"י ס"ל דלא קיים דא"ל לבן אחותו צא ובדוק שעה שאינה מן היום וכו'. לכן פירש שם אא"ז הגאון ז"ל פירוש נכון מאד דבאמת ס"ל לרשב"י דחיוב מה"ת על כל אדם מישראל לעסוק בתורה כל היום וכו' בלא הפסק. אבל לא נחשוב שאם לא למד אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית לא קיים המצוה של ת"ת כלל והרי זה כחצי שיעור של מצוה כאילו אכל חצי זית מצה בליל פסח או שלא תקע שיעור תקיעות בר"ה וכדומה שא"כ אין לו שכר כלל בעד מצות ת"ת דמצוה דלא ימוש פירושו הוא בלא הפסק דוקא לזה אמר שאין הדבר כן שמצות ת"ת אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה. שאף שחיובו כל היום וכל הלילה ובאם מבטל מן התורה אף רגע אחד עונשו גדול מאד מ"מ שכר מ"ע דת"ת יש בידו גם במה שקרא ק"ש שחרית וערבית. שזה נחשב ג"כ בכלל והגית בו יומם ולילה ושכר ת"ת בידו ויליף לה מקרא דוהגית בו וכו'. והוא מדוקדק בפסוק דהרי בתחלה אמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וא"כ מש"כ אח"כ והגית בו יומם ולילה הוא מיותר לכן דרש רשב"י דכונת הכתוב הוא שבא לומר שני דברים דחיוב ת"ת הוא על האדם בלא הפסק כלל אפילו רגע אחד כפשטי' דקאמר לא ימוש וכו'. ואח"כ קאמר דאף אם הוגה בה שעה אתת ביום ושעה אחת בלילה ג"כ קיים מצות ת"ת ושכר ת"ת בידו דלא הוה כפלגא דמצוה וכו' וכן מוכח מגופיה דקרא דהאיך אפשר לומר דא"צ ללמוד כל היום. והרי מפורש בכתיב להיפך בשלילות ד"א כמ"ש לא ימוש וגו'. וביאר שם בזה הא דקאמר ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ כדי שלא יתפוש הדבר כפשוטו ולא ירגיל בניו לת"ת ומוכיח שם מלשון הגמרא דאחר שהביא דברי רשב"י הנ"ל הביא הא דשאל בן רמה את ר"י ואמר לו צא ובדוק וכו' ולאו הזכירו בלשון פלוגתא על דברי רשב"י והיינו כנ"ל דזהו באמת ענין אחר הוא דבזה כ"ע מודו דאסור לבטל מן התורה. ואפילו ר"י דס"ל הנהג בהם מנהג ד"א אינו אלא מה שצריך לקבוע זמן לצורך חייו לפרנסתו אבל לא להתבטל מן התורה בשביל דרך ארץ אע"פ שכבר בקי הוא בכל התורה כולה ומתורץ הכל. אלו דברי אא"ז הגאון ודבריו הקדושים מחוקים מדבש ונופת שפתים יישק עייש"ה מה שביאר שם עפי"ז סוגיית הגמרא שם. ולפי"ז א"ש כנ"ל דבאמת מחוייב כל אחד לעסוק בתורה תמיד ולעמול בה גם בעיון ומשא ומתן של פלפול לכ"א כפי יכלתו. והא דיוצא בק"ש היינו דגם זה הוה מצוה שלמה של ת"ת וכמו שכתב אא"ז הגאון ז"ל כנ"ל

והנה לכאורה יש להקשות על פירוש זה מהא דאיתא במסכת נדרים (דף ח' ע"א) ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מס' זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל והלא מושבע ועומד מה"ס הוא ואין שבועה חלה על שבועה. מאי קמ"ל דאפילו זרוזי בעלמא היינו דר"ג קמייתא. הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית מש"ה תיילא שבועה עליה כו'. ועיין בר"ן ז"ל שם דאף דמ"מ מחויב תמיד מקרא דושננתם שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך מ"מ כיון דליתא מפורש בקרא בהדיא אלא דאתא מדרשא אע"פ שהוא מה"ת שבועה חלה עליו כו' עייש"ה ולהנ"ל קשה דמאי משני כלל כיון דמקשה הא מושבע ועומד הוא ופירש רש"י ז"ל מקרא דושננתם או מקרא דלא ימוש וכן פירש הרא"ש ז"ל מקרא דוהגית בו וגו' וא"כ מאי משני דאי בעי פטר נפשו בק"ש שחרית וערבית. דלהנ"ל לכ"ע מחויב כל היום בלימוד התורה אלא דק"ש נמי הוה מצוה שלמה ומקבל עליה שכר ת"ת. וא"כ מאי משני דס"ס מושבע ועומד הוא דמחויב כל היום תמיד לקיים מצוה זו דכל מה שילמוד נחשב כל רגע למצוה בפ"ע ומקבל עליה שכר הרבה ומ"מ מחויב הוא בזה כנ"ל. אלא דמ"מ נלפע"ד דא"ש כל הנ"ל בפשיטות וכמבואר למעלה דהיינו דלכ"ע הא דבק"ש קיים מצות לא ימוש היינו דמיקרי מצוה שלמה דת"ת ולכ"ע בין לר"י ובין לרשב"י מחויב ללמוד כל היום והלילה תמיד בכל יכלתו בלא הפסק אלא דמ"מ א"ש הך דנדרים בין לר"י ובין לרשב"י. דהנה אף דמחוייב ללמוד תמיד מ"מ זה לכ"ע דהיכא דצריך לטרוח לפרנסתו אינו מוטל עליו אז המצוה דוהגית בו יומם ולילה כמבואר ברמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' ת"ת הל' י') וביו"ד (סי' רמ"ו סעיף כ"א) בהגה"ה ומשמע דגם היכא דצריך לטרוח הרבה במלאכה עד שאינו מספיק לו עת ללמוד אלא מעט ג"כ מותר ואדרבה פליגי בזה הפוסקים ז"ל אם מותר להתפרנס מן הצדקה כדי ללמוד אם יכול להתפרנס ע"י מלאכתו ועיי"ש ברמב"ם ז"ל ובכ"מ שם באריכות וביו"ד שם. וי"ל דמצוה דלא ימוש לא יוכל לקיים בפרק אחד וכדומה אלא דמחויב תמיד והכל מצוה אחת ובלא"ה הוה חצי שיעור הרי מחויב לקיים המ"ע ואף אם יצטרך מחמת זה להתפרנס מן הצדקה מוטל עליו המ"ע ואינו יכול לפטור א"ע ממ"ע זו [וכן יש לדקדק בגמרא דנדרים שם דמשני דיכול ליפטר בק"ש ואמאי לא משני כגון שטרוד אז בעסקיו ומוכרת כל היום לעסוק בפרנסתו ובלתי זה א"א להתפרנס אף בדוחק ופטור אז מלמוד וחל הנדר אע"כ דאינו יכול לפטור עצמו ממצוה זו עכ"פ ובאם דא"א לקיים המצוה רק בלא הפסק מחויב לקיים המצוה] משא"כ כיון דברגע אחד ג"כ מקיים מצוה זו דלא ימוש ומצוה שלמה היא אלא דתמיד הוא מחויב בלימוד ולקיים בכל רגע המצוה מש"ה היכא דצריך לפרנסתו לטרוח ובלא"ה אין ביכלתו בשום אופן להתפרנס אף בדוחק גדול אם לא יטריח הרבה עד שלא נשאר לו אלא מעט עת אמרינן דמותר לו לעשות מלאכתו ובאותו עת שנשאר לו מקיים כל המצוה דלא ימוש וזה לכ"ע בין לרשב"י בין לר"י במסכת מנחות שם והא דקאמר שם ר"י צא ובדוק כו' היינו דוקא לענין ללמוד חכמת יונית דזה אסור לבטל אף רגע אחד ומוטל עליו מצוה דלא ימוש משא"כ לפרנסתו בודאי דמותר וכדס"ל לר"י בפרק כיצד מברכין (דף ל"ה ע"ב) ותדע דאל"כ האיך קאמר בנדרים שם אליבא דרב דאי בעי פטר נפשו וכו' בק"ש דא"כ לימא כתנאי אמרה דלא כר"י אלא די"ל דלא פליג כלל ר"י אדרשב"י ולא נזכר בלשון פלוגתא וכמו שביאר אא"ז הגאון ז"ל. והא דפליגי רשב"י ור"י בפרק כיצד מברכין (דף ל"ה) הנ"ל דאיתא שם ת"ר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג ד"א דברי ר' ישמעאל. רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד וכו'. אמר אביי הרבה עשו כר"י ועלתה בידן כרשב"י וכו' א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא ע"כ. והנה סוגיא זו צריכה ביאור ויש לדקדק בה הרבה דלפי פשטות דברי רשב"י משמע דצריכין לעסוק רק בתורה ולא בדרך ארץ כלל. וקשה טובא דהרי שם באותה סוגיא איתא שם ארבב"ת אר"י משום ר"י בר"א בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו"ז נתקיימה כו' והרי דגם בדורות הראשונים עשו מלאכתן עראי וכי פליג רשב"י אדורות ראשונים שהיו לפניו שח"ו עשו שלא כהוגן וכבר עמד ע"ז הגאון מהרש"ד שליטא בספרו דרכי נועם דרוש א' והביא שם מכ"מ דמבואר דטוב תורה עם דרך ארץ ומבאר שם ע"פ דרכו עיי"ש. ועוד יש לדקדק לפע"ד טובא בכפל לשון דאיתא שם. רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה כו' תורה מה תהא עליה ולמה לו לכפול חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' הכי הול"ל אפשר אדם חורש וזורע וקוצר ודש וזורה תורה מה תהא עליה. ואף שיש לומר קצת דרצה לומר דהרי יבלה