שו"ת ברית עולם מד

תחנם זה ודאי אינו כיון דבעה"ב רוצה במעות שיתן לו חבירו עבור השיחרור ומאמין לו שיתן לו אח"כ ומתרצה על שטר חוב ואף דבגמרא גיטין וב"ב שם דאיתא בחצי עבד וחצי ב"ת דכופין אותו לשחררו וכותב לו שטר על חצי דמיו ומ"מ הקשו ע"ז בתוס' האיך כופין אותו ע"ז הא אסור לשחרר עבדו ולפי הנ"ל לא שייך בזה איסור דהרי נותן לו שטר על דמיו. לא דמי כלל דשאני התם דהבעה"ב אינו רוצה בזה אלא ע"י כפיה ואינו רוצה למוכרו בעד הדמים וא"כ הוא רק לטובת העבד. משא"כ היכא דהבעה"ב רוצה משום טובתו לא שייך שום איסור. גם מה שכתב בספר ה"ש שם דבטבל ל"ש מצהב"ע כנ"ל גם זה תימא דבהדיא מבואר במסכת פסחים (דף לה) שם דשייך בטבל מצהב"ע וטעם זה מוכרח הוא כמו שכתב רש"י ז"ל בהדיא בטעמא דטבל משום מצהב"ע לפי מה דמוקים לה בטבל מדרבנן דל"ש בזה טעם דקרא דכל שישנו בבל תאכל חמץ כו' כמבואר שם והא דלא דחי ליה המצוה דמצה וגם הא דקאמר בגמרא שם בטעמא דכל שישנו בבל תאכל חמץ כו' ולא מיסתגי ליה בטעמא דמצוה הבאה בעבירה כבר נתבאר למעלה בסימנים הקודמים וכבר הארכנו בזה בס"ד

ונחזור לעניננו דא"כ קשה קושיית הראשונים ז"ל מאי מקשה מצהב"ע הוא דלפירוש הר"ן ז"ל ליכא שום עבירה לכן נראה דע"כ צ"ל לתירוץ הר"ן ז"ל הנ"ל דאותה סוגיא דברכות מחולקת עם הך סוגיא דגיטין בזה דסוגיא דברכות ס"ל דלא הוה אלא מדרבנן וא"כ י"ל מאי דמשני לדבר מצוה שאני היינו דלמצוה מותר דהמצוה דתי העשה דרבנן דלעולם בהם תעבודו דאתי מצוה דתפילה דרבנן ודחי להמצוה דלעבוד בעבד מדרבנן משו"ה שפיר מקשה ע"ז הא מצהב"ע היא כיון דבעשייתו המצוה עובר על מצוה אחרת ומשני דמצוה דרבים שאני וסוגיא דגיטין ס"ל דאסור לשחרר העבד מה"ת וא"כ הא דמתרץ שם מצוה שאני ע"כ דהיינו כתירוץ הב' מהר"ן ז"ל דהיינו דמשום מצוה ל"ש חנינה דעבד דאל"כ יקשה האיך דחינן מקמיה מצוה דרבנן עשה דאורייתא. וכן ראיתי בחידושי הרג"ח ז"ל שכתב דסוגיות הנ"ל מחולקין בתירוצי הר"ן ז"ל כנ"ל ומישב בזה קושיית הרשב"א ז"ל על הרמב"ן ז"ל כנ"ל. ולפע"ד י"ל עוד דלכאורה סוגיא דגיטין דייקא דע"כ ס"ל דאסור לשחרר עבדו מה"ת דאיתא שם (דף לח ע"א) ההיא אמתא דהוה בפומבדיתא דהוה קמעביד בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאר"י א"ש המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפינא ליה למריה וכתב ליה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה ר"י משום מלתא דאיסורא ואביי וכו' וא"כ י"ל דדייק הגמרא דמסתמא הא דאר"י א"ש דעובר בעשה הוא מה"ת דאל"כ אלא מדרבנן הוא דאסור היה כייף אביי לשחררה דודאי במקום איסורא לא תיקנו רבנן איסור שיחרור. אף דהשיב שם בגמרא אליבא דאביי משום דאפשר דמיחד לה עבד מ"מ י"ל דס"ל להגמרא דאילו לא היה איסור שיחרור רק מדרבנן י"ל דבמקום איסור לא עשו כלל תקנה וטוב יותר לשחררה דבהכי תהיה מינטרא יותר מעבירה. אלא דס"ל דמה"ת אסור לשחררו. וכיון דאפשר בתקנתא אחריתא אין לדחות איסור דאורייתא. וכיון דמקשה שם היכא עביד הכי ומתרץ מצוה שאני ע"כ דהכוונה כתירוץ הרמב"ן והר"ן ז"ל דמשום מצוה ליכא לא תתנם וא"כ באמת שוב לא שייך להקשות מצהב"ע הוא דכיון דליכא בזה כלל עבירה דלטובת עצמו נתכוין. וא"כ לפי"ז י"ל דנתישב היטב מה דתמהו אמאי בגיטין לא פריך בגמרא מצהב"ע הוא ובברכות שם פרך מצהב"ע היא וראיתי באחרונים שתירצו משום דבגיטין איתא אר"י א"ש. ושמואל לא ס"ל מצהב"ע משא"כ בברכות ליתא אלא אמר ר"י משו"ה פריך מצהב"ע היא ולכאורה צ"ע ע"ז דהרי מבואר בגיטין (דף נה ע"א) דר"י אמר ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת וכתבו בתוס' שם סוף ד"ה מ"ט דטעמא דר"י דלא חייש למצהב"ע א"כ הרי דר"י ל"ל מצהב"ע וע"כ צ"ל דקושיית הגמרא לאו דוקא לר"י אלא דלקושטא דמלתא מקשה למאן דחייש למצוה הב"ע האיך שיחרר ר"א עבדו. אך לפי המבואר א"ש בפש בפשיטות דכיון דבגיטין ס"ל לגמרא דאיסור שיחרור הוא מה"ת ממילא דכונת הגמרא בתירוצא מצוה שאני היינו דכיון דהוה טובתו למצוה ליכא שום איסור א"כ ממילא דליכא להקשות כלל מהב"ע היא כנ"ל משא"כ בברכות דס"ל דהוא דרבנן והכונה מצוה שאני היינו דעשה דרבנן דוחה את איסור דרבנן ומשו"ה מקשה שפיר מצהב"ע היא ויש לדקדק קצת עפי"ז דבברכות איתא לדבר מצוה שאני ובגיטין איתא מצוה שאני ודו"ק ויש לפלפל עפי"ז בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עבדים יעוש"ה ובלת"מ ז"ל *)

ולפי"ז די"ל דהעשה דתפילה הוא רק מדרבנן ותי' הגמרא מצוה שאני היינו דהעשה דתפילה דהוא מדרבנן דוחה לאיסור עשה דשיחרור דהוא ג"כ מדרבנן וע"ז מקשה מצהב"ע היא והרי דאף בעשה נגד עשה שייך ג"כ מצוה הבאה בעבירה והדר קשה כנ"ל. אך באמת יש לדחות זה דהנה לכאורה צ"ע דמאי מקשה מצהב"ע היא דהרי מבואר בתוס' סוכה דף ל' ד"ה הא דהיכא דהעבירה כבר נעשית ואח"כ עושה ע"י זה מצוה אך בשעת המצוה ליכא שום עבירה בזה לא שייך מצהב"ע כגון בגזל היכא דקני ליה לגמרי קודם המצוה לא שייך מצהב"ע א"כ ג"כ כאן בשיחרר העבד הלא ר"א שיחררו מקודם התפילה כמשמעות הגמרא והמצוה היא אח"כ א"כ ל"ש מצהב"ע כנ"ל ומאי פריך אע"כ צ"ל דהגמרא לא מקשה על הבדיעבד אמאי היה מועיל אלא לכתחלה היאך שיחרר עבדו ולכתחילה י"ל שפיר דשייך מצהב"ע ג"כ באופן זה דהיינו דאין לו לעשות עבירה שיהיה מזה אח"כ מצוה ואף שבאמת לישנא דמנהב"ע היא משמע דקאי אבדיעבך מ"מ ע"כ יש לדחוק כנ"ל וא"כ לא קשה מזה על מרן הנוב"י כנ"ל דגם הוא ז"ל כתב דלכתחלה אסור לדחות עשה מפני עשה אלא דבדיעבד אמרינן להיפך מאי אולמא כו' אך מכל הנ"ל קשה טובא וצע"ג בדבריו ז"ל: וכן יש לדייק ממה דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' יבים הל' י"א באלמנה מן הנשואין שהיתה יבמה ובא עליה כה"ג לא נפטרה צרתה והואיל ול"ק מה"ת קנין גמור כו' הרי דהיכא דאסור בעשה ול"ת ל"ק כלל והנה מרן בנוב"י שם הביא זה וכתב דמ"מ אינו סותר להריב"א ז"ל וסיים דהטעם משום *) וראיתי בס' גרש ירחים שחידש בזה דבר חדש והוא די"ל דבהך דברכות לא מייתי רק ר"י ובגיטין שם מייתי ר"י א"ש ולשמואל לשיטתו דס"ל כר"ש בגרירה דמותר בדבר שאינו מתכוין שפיר י"ל דבאמת הטעם משום לעולם בהם תעבודו אלא כיון דעשה לשם מצוה ואינו מכוין כלל להניח העבד תפשי מעבודתו הוה דבר שאינו מתכוין ומותר ואף דהוה פ"ר מ"מ י"ל דדמי לאיסורי הנאה דס"ל להר"ן ז"ל דגם בפ"ר מותר בדבר שאינו מתכוין כו' ולכאורה יש לפלפל בזה ע"פ דברי השלטי גבורים שחידש בפ' האורג דהיכא דאפשר לו לעשות הדבר בלא פ"ר אף שעושה בפ"ר לא נאסר הדבר שאינו מתכוין ואכמ"ל. עיי"ש בספר גרש ירחים הנ"ל דלפי מה שפירש שם לא קשה כלל לשמואל אלא לר"י בברכות שם שפיר מקשה ונתישב לי בזה מה דקשה טובא בהא דמסכת גיטין הנ"ל דמקשה שם ודלמא ס"ל לר"א רשות ופירש"י ז"ל מאי דוחקי' לשנויא מצוה שאני כו' וקשה דלמא המתרץ רצה לתרץ לכ"ע גם לפי מה דקיי"ל כר"ע דהוה חובה וגם אמאי בברכות לא מקשה הגמרא כן ובעה"י מצאתי שכבר עמד בזה בס' אגודת אזוב דף ט"ז ע"ג עיי"ש מה שפלפל ע"ז ובדברי הס' ג"י הנ"ל נתישב שפיר דשפיר מקשה הגמרא ודלמא סבר לה כמ"ד רשות כלומר דמי דחקו לתרץ מצוה שאני וזה רק אליבא דשמואל דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר כר"ש ולא לרב יהודה ואתה מוכרת לומר דמה דאמר ר"י א"ש היינו דרק אליבא דשמואל אמרה וליה לא ס"ל כן דזה ודאי דוחק. ודלמא ר"א סבר לה כמ"ד רשות ויהיה מתורץ גם לר"י וא"ש גם כן פירש"י ז"ל דהקושיא קאי על התרצן ולא על המקשן כי המקשן רצה שיתרץ לו אליבא דכ"ע ודוק: