שו"ת ברית עולם מ

המצוה להעבירה ל"ש מצהב"ע כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ו מהל' מצה ה"ז בהה"מ ז"ל שהביא הירושלמי הדא דתימא בתחלה אבל בסוף דמים הוא דחייב כו' יעוש"ה דמבואר דהיכא דכבר קנה ל"ש מצהב"ע וכן בשילוח הקן כיון דכבר עבר ואין ענין המצוה להעבירה ל"ש מצהב"ע מ"מ י"ל דבזה שייך מצהב"ע כמו שיתבאר לפנינו בס"ד

(ב) ובאמת מכאן קשה לי בדברי מרן הכס"מ ז"ל דהנה ברמב"ם פ"ח מהל' לולב ה"א כתב וז"ל ארבעה מינים האלו שהן לולב כו' והיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש או שהיה מאשרה הנעבדת אעפ"י שביטלו כו' או שהיה של ע"ה ה"ז פסול. וכתב שם המ"מ על הא דלולב של אשרה הנזכר שם וז"ל ונ"ל שהוא גורס כאן משום מצהב"ע בקצת נוסחאות והטעם כו' וכתב ע"ז מרן הכס"מ ז"ל ד"ה או שהיה מאשרה כו' באמת כי לשון זה קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ' ודברי הה"מ ז"ל בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גרסא אחרת שאינה בנוסחאותינו. ועוד דאם איתא לאותה גרסא אליבא דר"י דוקא איתמר דא"ל נמי הכי גבי גזל אבל לר"י ב"נ דבגזול לא חייש למצהב"ע ה"ה באשרה לא חיישי וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר"י ב"נ דל"ל פסול משום מצהב"ע ועוד שאפילו לדעת כו' אינו. וא"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה כו' אין המצוה מסייעת כלום בעשייתה כו' או כו' יעוש"ה שהאריך בזה. ולפי הנ"ל דבריו ז"ל תמוהין מאד מלבד מה שכתב מרן הכס"מ ז"ל דל"ל להרמב"ם ז"ל כלל מצהב"ע והרי מכל הנ"ל מוכח דס"ל דאמרינן מצהב"ע לא יצא ולא עוד אלא אפילו מה שכתב שם דגם לשאר פוסקים דס"ל מצהב"ע יש לחלק דל"ש מצהב"ע אלא היכא דמחמת המצוה הוה העבירה והמצוה מסייעת להעבירה והיינו כמוש"כ התוס' ז"ל ר"פ לולב הגזול (דף ל' ע"א) ד"ה משום וכ"כ הריטב"א ז"ל כנ"ל. ולפי"ז אף אם נימא דהרמב"ם ז"ל ס"ל מצהב"ע מ"מ אם נחלוק חילוק זה שכתב הכס"מ ז"ל לשיטת שאר פוסקים ז"ל וכ"כ התוס' שם. א"כ בשילוח הקן הנ"ל ל"ש מצהב"ע דשם בעת שנטל תיכף עבר העבירה ומצות עשה דטהרת מצורע יבוא אח"כ ואינה מסייעת כלל להל"ת וא"כ נסתר תירוצי הנ"ל בטעמא דס"ל להרמב"ם ז"ל דלוקה אם עבר ונטל אם על הבנים. אך לפעד"נ לכאורה דע"כ צ"ל דגם להרמב"ם ז"ל ס"ל מצהב"ע ולא מבעיא היכא דהמצוה מסייעת להעבירה כנ"ל אלא אפילו אינה מסייעת להעבירה ג"כ ס"ל דמצהב"ע לא יצא. דהנה בר"פ לולב הגזול כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות להדיא וז"ל מצהב"ע אינה מצוה לפיכך לולב הגזול ושל אשרה ושל ע"ה פסולה עכ"ל יעוש"ה הרי בהדיא דפירש הטעם בפסול דאשירה משום מצהב"ע. והכס"מ ז"ל כתב דגם לשאר פוסקים ל"ש באשירה מצהב"ע משום דאין המצוה מסייעת להעבירה יעו"ש ולהרמב"ם ז"ל כתב דל"ל כלל מצהב"ע והרי דהרמב"ם ז"ל ס"ל דגם באשרה הוה מצהב"ע וע"כ צ"ל דגרסתו היתה כהיש ספרים שהביאו התוס' ז"ל דגרסי באתרוג של אשרה משום מצהב"ע וכמו שכתב המ"מ ז"ל או די"ל דגרסתו ג"כ כמו בתוס' משום דכתותי מיכתת שיעורא אף די"ל ג"כ משום מצהב"ע מ"מ נ"מ לשמואל דלא ס"ל מצהב"ע וכמו שכתב בגליון הש"ס על התוס' הנ"ל יעוש"ה. והא דס"ל להרמב"ם ז"ל דביו"ט שני כשר גזול אף דבגמרא משמע דלמ"ד מצהב"ע פסול גם בשני וכמו שכתב הכס"מ ז"ל בזה י"ל כמו שכתב הלח"מ ז"ל דביו"ט שני דהוא דרבנן הקילו בכמה דברים ולפי"ז א"ש ג"כ הך דשילוח הקן דס"ל להרמב"ם ז"ל דלקי דגם בזה שייך מצהב"ע כנ"ל וא"כ בעיקר הדין י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כהריב"א ז"ל דהל"ת היה נדחה באם דלא היה שייך מצהב"ע ולמאן דל"ל מצהב"ע ליכא מלקות משום דהל"ת נדחה אך הרמב"ם ז"ל פסק דלקי בהך דנדר על דבר מצוה ובעבר ולקח אם על בנים לטהרת מצורע משום דהוה מצהב"ע וכמו שהוכחנו למעלה דס"ל להרמב"ם ז"ל מצהב"ע

ועוד נלפע"ד להוכיח דע"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל מצהב"ע דהנה בהל' חומ"צ פ"ו ה"ז כתב הרמב"ם ז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיה אסורה עליו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו. והנה בפסחים (דף לה ע"א) איתא דאין יוצאין י"ח בפסח בטבל ולא במע"ר שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו כו' ומקשה בגמרא פשיטא. ל"צ בטבל טבול מדרבנן שירעו כו' ופירש"י ז"ל שם ד"ה טבול מדרבנן ואפי"ה מצוה הבאה בעבירה היה חשיב לה ולא דמי כו' והיינו דבטבול מדרבנן ל"ש הטעם המובא בברייתא משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום בל תאכל טבל. כיון דהוה טבל מדרבנן. א"כ חלה עליו איסור חמץ ומשו"ה פירש"י ז"ל דהוא משים מצהב"ע וכן ביאר בחידושי מהרש"א ז"ל וכן פירש הר"ן ז"ל דטעמא דאלו הוא משום מצהב"ע. והרי מזה דבטבל מדרבנן ע"כ צ"ל משום מצהב"ע וא"כ הרי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' חומ"צ ה"ז הנ"ל סיים שם זה הכלל כל שמברכין כו' וכל שאין מברכין עליו ברהמ"ז אין יוצאין בו י"ח והרי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' ברכות הל' י"ט כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם כו' אינו מברך ואצ"ל כו' יעו"ש וכיון שכלל הרמב"ם ז"ל בזה הכלל דכל שאין מברכין עליו ברהמ"ז אין יוצאין בו י"ח א"כ הרי דס"ל ז"ל דגם בטבל של דבריהם אין יוצאין בו י"ח וע"כ הוא משום מצהב"ע א"כ מוכח מזה דגם באיסור דרבנן ס"ל להרמב"ם ז"ל דאמרינן מצהב"ע ואינו יוצא בו אף בדיעבד

ועוד נלפע"ד לכאורה להביא ראיה ברורה לזה דע"כ הרמב"ם ז"ל מפרש סוגיא דשם במצה של טבל כו' משום מצהב"ע דאלת"ה א"כ קשה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' חומ"צ דאינו יוצא ידי חובת מצה בכל הנזכר שם בפסחים (דף ל"ה) הנ"ל דאין לומר דטעמו ז"ל הוא כמו שמפורש בברייתא שם ובגמרא משום דכל שישנו בבל תאכל חמץ כו' יצא זה כו' דהלא פריך שם הגמרא ואיסורא דחמץ להיכן אזלא ומפרש שם ר"ש דאתיא כר"ש דאין איסור חל על איסור וכן הוא מסקנא דגמרא. והרי כאן הוא איסור כולל דחמץ הזה קודם פסח היה אסור רק בחמץ הזה שהוא טבל או שאר האיסורים הנזכרים שם וכיון שבא הפסח נאסר כל החמוצים ומיגו דאיתסר בשאר חמץ שאינו טבל וכדומה איתסר נמי בחמץ זה שהוא טבל וכדומה. אך ר"ש אף איסור כולל ל"ל. דיוה"כ הוא ג"כ איסור כולל גבי נבילה דכשחל יוה"כ מיגו דאיתסר בכל מאכלות איתסר נמי בנבילה ואפי"ה ר"ש פוטר מכלל דלית ליה כולל. וכיון שכן קשה הרי הרמב"ם ז"ל פסק בהדיא בפי"ז מהל' א"ב הל"ח ובפי"ד מהל' מ"א הל' י"ח דבאיסור כולל איסור חל על איסור א"כ ל"ש טעם המבואר בברייתא לפי פסק הרמב"ם ז"ל ועוד דגם איסור מוסיף יש כאן דבחמץ ניתוסף איסור ב"י וכמו שכתב הצל"ח ז"ל שם (דף מ"ו) על משנה דכיצד מפרישין יעו"ש שהוכיח דר"ש לית ליה אפילו איסור מוסיף. אך לפי מה דקיי"ל דאמרינן איסור מוסיף כזה קשה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל דאין יוצאין בו אף בדיעבד אע"כ צ"ל דהטעם הוא משום מצהב"ע. אבל בהך מתניתין בגמרא שם פירש"י ז"ל שני הטעמים ויתבאר עוד לפנינו מזה אי"ה אך זה לכאורה נראה ברור דטעם הרמב"ם ז"ל הוא משום מצהב"ע וא"כ דברי הכס"מ ז"ל בפ"ת מלולב הנ"ל צע"ג

(ג) והנה בדברי הריב"א ז"ל י"ל דמ"מ גם הוא ז"ל ס"ל מצוה הבאה בעבירה כר"י דגם בדיעבד לא יצא. והא דכתבו התוס' ז"ל בחולין (דף קמ"א) הנ"ל דבעבר ונטל לאם לדבר מצוה להריב"א ז"ל לא לקי ואם נימא דס"ל מצהב"ע אמאי לא לקי די"ל דס"ל ז"ל כמו שכתבו התוס' בסוכה (דף ט' ע"א) ד"ה ההוא כו' דהא דמצהב"ע לא מהני הוא מדרבנן וא"כ שפיר י"ל דמשו"ה לא לקי כיון דמה"ת מהני א"כ דוחה להל"ת ולא לקי. אלא דלפע"ד צ"ע במה שהקשו התוס' במס' חולין (דף קמ"א ע"א) הנ"ל לפירוש הריב"א ז"ל דפירש אהא דאיתא בפסחים בפ' א"ע (דף מ"ז:) אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסויי בה דם ציפור והקשה הריב"א ז"ל דהא יו"ט עשה ול"ת הוא כו' ותירץ שם דאף דהעשה לא דחי,