שו"ת ברית עולם לז

דביד אדם לבטלו ולא נחשב ככל עשה לענין לבטולי העשה דתגלתת מצורע מקמיה ונחשב כאילו לא היה רק ל"ת והעשה דמצורע דוחה איסורא דנזיר. אך מ"מ מהך דנדרים בנדר ממצה וסוכה הנ"ל ס"ס קשה להרשב"א והחינוך הנ"ל דהא אפשר בשאלה כנ"ל

והנה בטור יו"ד סי' רט"ו הביא דברי ספר המצות דיש לחלק בין היכא דנדר בפירוש שלא לאכול בשבת ויו"ט בין היכא דנדר על זמן מה ואירע בתוך הזמן שבת ויו"ט דבאירע תוך הזמן שבת ויו"ט מתירין לו הנדר אבל בנדר בפירוש על שבת ויו"ט אסור לו לאכול ואין מתירין לו וביאר שם הפרישה בטעמו דדוקא בשלא נדר בפירוש יש התרה הא אם גדר להתענות בהם בפירוש צריך להתענות ואין לו התרה שהסמ"ג סובר שאין לו פתת הואיל שאין יכול לומר לו אילו שמת ללבך כו' כמושכ"ל שהרי בהדיא נדר לצום בשבת ומה דיתחרט בלא פתח צ"ל דס"ל דאין מתירין במה שנכוף אותו וממילא יתחרט כנ"ל אלא דצריך ג"כ פתח. וכיון שכן לשיטה זו י"ל דל"ש לומר בנדר ממצוה בעת חיובו דידחה עשה לל"ת ועשה דנדר משום דישנו בשאלה דהרי ל"ש בזה התרה אך לדעת החולקים ע"ז קשה ועיין בט"ז יו"ד שם שמישב ג"כ אליבא דהסמ"ג דמהני התרה עיי"ש ובט"א בר"ה (דף כ"ח ע"א) הוכיח דמה דעשה דמצורע דוחה לל"ת ועשה דנזיר משום דישנו בשאלה היינו אף בנזיר שמשון דליתא בשאלה ומשום דשם נזיר בעלמא ישנו בשאלה וא"כ הדר קשה כנ"ל ועיין במהרי"ט ז"ל ח"ב תיו"ד סי' כ"ד די"ל דהא דנזיר שמשון לא מהני שאלה הוא משום דהוה כמו תולה בדעת רבים ובמקום מצוה מהני שאלה גם בנ"ש יעוש"ה

ו) וראיתי בפרשת דרכים בדרך מצותיך ח"ד בקושייתו על החינוך דסיים שם וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בספ"ז מהל' נזירות טעם אחר לנזיר שנצטרע ואולי כו' וצ"ע הובאה בשעהמ"ל שם. והנה זה לשון הרמב"ם ז"ל ספ"ז מנזירות הל' ט"ו וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונתרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו ה"ז מגלח כו' שהרי תגלחתו מצות עשה שנאמר כו' יבוא וידחה את ל"ת. והלא נזיר שגילח כו' עבר על ל"ת ועשה שנאמר קדוש יהיה וגו' ובכ"מ אין עשה דותה ל"ת ועשה ולמה דוחה של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר כו' והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת כו' יעוש"ה. והרי דפירש טעם אחר ממה שנזכר שם בגמרא משום דישנו בשאלה והוא פלא וכבר השיגו הראב"ד ז"ל שם וז"ל א"א אני שונה בריש מס' יבמות משום דהו"ל לאו ועשה שישנו בשאלה וכתב ע"ז בכס"מ לישבו די"ל דתרי טעמי איכא במלתא ובגמרא חדא מינייהו נקיט וגם זה תימה לכאורה דל"ל לגמרא לחדש סברא זו דישנו בשאלה כיון דשם ליכא אלא ל"ת. ועוד דהאיך קאמר שם בגמרא דאלת"ה הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר דדוחה אלא מה לנזיר כו' ולהרמב"ם ז"ל האיך ס"ד דגמרא למילף כלל מנזיר דדוחה ל"ת ועשה דהלא גם שם ליכא אלא ל"ת לחודא לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם ונצטרך לומר דגם זה נכלל במה דמפרש דבגמרא חדא מינייהו נקיט דאף אם הוה בנזיר עשה ול"ת ליכא למילף מנזיר וכ"ז דוחק גדול. ויש לי לפרש קצת ע"ד הפלפול דאולי אין כונת הגמרא בנזיר דמשום דישנו בשאלה דוחה ממש לעשה ול"ת אלא עפ"מ שכתבו התוס' בקידושין (דף ל"ד ע"א) ד"ה מעקה דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו דהל"ת בעצמו היא חזקה דאיכא בהדה עשה דמאלים להל"ת וא"כ אף במקום דל"ש העשה ג"כ הל"ת גרידא לא יוכל לדחות דאלים טובא וילפי זאת מגמרא דשבת (דף כ"ה) יעו"ש וא"כ בנזיר מצורע אף דכבר ליכא העשה דקדוש יהיה כמוש"כ הרמב"ם ז"ל שם מ"מ הל"ת דתער לא יעלה אלים טובא ולא יוכל עשה לדחותו. ומ"מ הא דדוחה משום דישנו בשאלה ומהני ע"ז קולא דישנו בשאלה דידחה ל"ת חזקה כזה דעשה מחזקה אף דעתה ליכא עשה מ"מ אלים להל"ת ולזה מהני סברא דישנו בשאלה דדוחה אבל בל"ת ועשה גמורה לא מהני הך סברא דישנו בשאלה לדחות אותם וכמו בנדר ע"ד מצוה הנ"ל וא"כ א"ש דביבמות נקיט טעמא דישנו בשאלה דזה מועיל דיוכל לדחות ל"ת חזקה דהעשה מאלים אותה כנ"ל וברמב"ם ז"ל ביאר בטעמו דע"כ סברא דישנו בשאלה לא מהני לדחות עשה ול"ת גמורה כדמוכח בנדרים הנ"ל ואפשר דמכת הך סוגיא דנדרים הכריחו להרמב"ם ז"ל לפרש כן אלא דבנזיר מצורע העשה כבר נתבטל משום דנצטרע ולא נשאר אלא ל"ת ומש"ה עשה דוחה אותה אף דהל"ת טובה וחזקה כזו דהיה בהדה עשה לא נדחה מקמיה עשה כמו שהוכיחו בתוס' קידושין הנ"ל משמן שריפה ביו"ט דאסור גם לנשים כמבואר שם מ"מ לזה מועיל הסברא דישנו בשאלה וא"כ א"ש הך דנדרים והכל ניחא בט"ט וגם הכס"מ ז"ל א"ש ודוק בזה

אך לפי"ז הא דקאמר ביבמות הא דקיי"ל בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמר מהכא דדחי אלא שאני נזיר מצורע דאפשר בשאלה כ"ז ע"כ קאי רק היכא דכבר ליכא בה עשה דהרי גם בנזיר מצורע ליכא עשה כמוש"כ הרמב"ם ז"ל אלא ל"ת לחודא דאלים יותר משאר ל"ת משום דהעשה דהיה בהדה מאלים אותה וא"כ צ"ל דה"פ דהא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמר מנזיר כו' היינו הא דאין עשה דותה ל"ת חזקה שהיה עמה עשה אף שעכשיו ליכא העשה אלא משום דל"ת כזו חזקה ובזה קיי"ל דלא דתי ונצטרך לומר דהיכן קיי"ל כן היינו בהך דשבת (דף כ"ה) דמזה הוכיחו בתוס' קידושין שם דל"ת כזו לא נדחה וזה דוחק גדול מאד אך מ"מ יש לפלפל בדברי הרמב"ם ז"ל דפירש בטעם דנזיר מצורע דמשו"ה דוחה דליכא עשה אחרי שנצטרע ולא מטעמא דישנו בשאלה וא"כ קשה דס"ס ל"ת חזקה היא ואין עשה דוחה אותה כמו שהוכיחו בתוס' קידושין משמן שריפה כנ"ל ויש לפלפל בזה ע"פ סברא הנ"ל. ויובא עוד לפנינו מזה. ואחר שכבר כתבתי כ"ז מצאתי בס' שאגת אריה סי' ס"א שכתב שם דל"ק מהא דנשבע בכולל ע"ד מצוה דאסור ולא אמרינן דעשה דוחה ל"ת ועשה דשבועה דישנו בשאלה די"ל דכמו בנדר דגלי קרא דלה' דאסור כמו כן בשבועה בכולל דדמי לנדר גם ע"ז גלי קרא יעו"ש וזה נגד מה שכתבתי למעלה דכיון דמסתברא דקרא דל"ד קאי אנדר א"כ לא גלי קרא אלא אנדר ולא בשבועה אף היכא דחל כגון בכולל כיון דלא ע"ז קאי קרא וכתבתי לישב בזה קושית התוס' אלא דגם ע"ז גלי קרא ואני מבטל דברי מפני דברי מרן הש"א ז"ל אך מ"מ לפי"מ שהוכחתי מהרמב"ם ז"ל דע"כ לא ס"ל בפירוש הגמרא שם דהטעם הוא דגלי קרא א"כ קשה כנ"ל

וראיתי כס' היכלי שן תניינא שהאריך לישב קושיית המשל"מ על החינוך הנ"ל דה"ט דבנזיר דוחה עשה ול"ת משום דנזיר שיעבד גופיה הוא ואסר א"ע ביין ותגלחת ועושה בעצמו האיסור מה שאינו מחויב משו"ה לאו כל כמיניה להוציא נפשו בזה משעבוד מצוה כגון מצורע דמחויב מה"ת לגלח וזה דקאמר בגמרא שכן ישנו בשאלה היינו סימנא הוא דקאמר בגמרא דהא ראיה דקיל הוא ובעצמו עשה האיסור מה שלא גזרה עליו תורה דהיה יכול ג"כ לבטלו ומשום דאסר את נפשו על הדבר כמו שבועה משו"ה לאו כל כמיניה להוציא נפשו משעבוד המצוה משא"כ נדר דאסר חפצו עליו ויוכל לאסור החפץ עליו משו"ה אינו דותה יעו"ש ומלבד דדוחק גדול הוא בלשון הגמרא דיבמות שכן ישנו בשאלה כמובן לא ידעתי מה יענה לדין שבועה בכולל דמהני גם ע"ד מצוה ודבר זה מבואר בירושלמי והובאה דין זה ברי"ף בסו"פ שבועות שתים בתרא ובפסחים שם שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה כו' והיינו דאף דבנשבע בפירוש על מצה בפסח אינו חל אבל על מצה סתם תל בכולל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ה משבועות הבאתי דבריו למעלה וא"כ גם שם אוסר גופי' על החפץ והאיך מועיל להוציא נפשו משעבוד המצוה לסברת ה"ש הנ"ל ואי דמשום דכלל בדבר הרשות ג"כ ומשום דמועיל ע"ד הרשות מהני גם אמצוה הרי גם בנזיר בעת שנדר בנזירות לא היה עדיין מצורע ויכול היה לאסור עצמו בנזירות ומ"מ כתב סברתו משום דלאו כל כמיניה להוציא נפשו משעבוד מצוה וחילק בין נזירות דדמי לשבועה בין נדר כנ"ל וא"כ קשה משבועה בכולל הנ"ל ולא מצאתי דבר ברור בענין זה להתישב על לבי בענין זה לפע"ד: