שו"ת ברית עולם לד

דאינן מרובעות מ"מ כשאין לו תפלין אחרים צריך להניח ויש קצת מצוה בזה אך כל זה באינן מרובעות כד"ת אבל בעגול כאגוז י"ל דאין בה שום מצוה כלל ומשום דאין בה שום תואר תפלין כלל וי"ל דדמי להא דתניא בפ' לולב הגזול (דף לא ע"א) לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר כו' ואר"י מעשה בבני כרכין היו מורישין לולביהן לבני בניהם א"ל משם ראיה אין שעת הדחק ראיה כו' יעו"ש בתוס' ד"ה לא מצא אתרוג כו' דיש סברא לומר באם לא מצא אחר י"ל דמברך ג"כ אך בטור או"ת ס"ס תרמ"ט הביא שם הב"י בטעם זה די"ל דמשום דכל אלו פסולין דאתרוג מסרן הכתוב לחכמים והם אמרו דבלא דחק פסולין הן ובשעת הדחק כשרין ומשו"ה מברך. אך מ"מ לשיטת רבוותא ז"ל דאין מברך ומ"מ נוטלין באין אחרת ועיין בב"י שם הטעם. ומשמע דמכ"מ מצוה איכא בזה כיון דמאיזה טעם שיהיה צריך ליטול אותו אלא בפריש ורמון דלא דמי כלל למינו לא יקח ומשום דקנפיק מינה חורבא כמבואר שם בגמרא יעו"ש. ולפי"ז היה באפשר לומר דגם כוונת הרמב"ם ז"ל הוא כן דבאינו מרובע התפלין או התפירה כדין פסולין ומשום הלמ"מ אך מ"מ משכחת לה שיהיה מצוה בהם כגון שלא יהיה אחרים דאיכא מ"מ קצת מצוה בזה. אך בעגולין כאגוז י"ל דל"ד כלל לתפלין ואין בהם שום נדנוד מצוה כלל וזה שכתב באינן מרובעות כדינן דפסולין ומעכב גם בדיעבד ובעגולין כאגוז כתב עוד הפעם ודייק בלשונו הזהב דאין בה מצוה כלל דהיינו שום נידנוד מצוה ליכא בזה ואף אם לא נמצא תפלין אחרים אין להניחן משום דל"ד כלל לתפלין ודמי כפריש ורמון לענין אתרוג. ולפי"ז י"ל דכן הוא כוונת הגמרא בלשון דסכנה ואין בה מצוה ולא נקיט פסולה משום דקמ"ל דאין בה מצוה כלל. וא"ש בין לשיטת רש"י ז"ל ובין לשיטת ר"ת ז"ל וי"ל לשיטת ר"ת ז"ל דפירש דאין בה מצוה להגן עליו בעת סכנה ג"כ כנ"ל דאף אם דפסולין הם מ"מ היכא דלא נמצאו אחרים דאיכא מצוה להניחן כנ"ל וא"כ ס"ס איכא קצת מצוה להגן בעת סכנה ע"ז קאמר דאין בה מצוה היינו דליכא שום מצוה בזה ולא תוכל להגן מאומה בשעת סכנה. ויתיישב היטב בהא דהרמב"ם ז"ל בהל' תפלין הנ"ל נקיט לה בעגול כאגוז דאין בה מצוה ובפ"ה מהל' מזוזה לא נקיט דין זה וכמו שהקשיתי למעלה. ומעתה א"ש מאד דכיון דבתפלין כוונתו ז"ל דאין בה מצוה היכא דליכא אחרים כנ"ל ושם במזוזה מיירי דתלאו במקל בזה ל"ש לומר דהוא שעת הדחק דיוכל לתלות כד"ת ומשו"ה לא נקיט לה ברמב"ם ז"ל ונקיט לישנא דפסולה כיון דיוכל לתקנו ול"ש סברא הנ"ל והגמרא שם במזוזה י"ל דסירכא דלישנא דתפלין נקיט לה ודבר זה נכון מאד לפע"ד לישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל. ובדברי הגמרא הנ"ל עדיין לא החלטתי ועדיין צריך תלמוד בענין זה

שוב הוגד לי כי בס' ישועות יעקב שם הביא סברא זו להוכיח מהרמב"ם ז"ל דנקיט לה אין בה מצוה כלל דהיינו בעגול כאגוז דבליכא אחר ליכא מצוה אבל באין מרובעין כד"ת בליכא אחר צריך להניח ומדמה לה לאתרוג והנאני מאד שכוונתי לדעתו הגדול בדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל תל"י והס' ישועות יעקב אינו ת"י לעיין בו: סימן ז

שאלה יש לברר בהא דכתבו התוס' שלהי חולין בשם הריב"א דאף דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה דהלאו נדחה. אם דכ"ע הוא או לא. ויש נ"מ גם בזה"ז בכ"ד לענין אם חייב מלקות ויתבאר ג"כ בהא דאיתא ריש יבמות דעשה דוחה ל"ת ועשה דישנו בשאלה אם קיי"ל כן או תירוצא בעלמא הוא דקאמר שם בגמרא ולא להלכה ויתבאר ג"כ בדיני מצוה הבאה בעבירה בכמה פרטים

(א) תשובה חנן במסכת חולין (דף קמא ע"א) שלחה וחזרה אפילו חמשה פעמים חייב שנאמר שלח תשלח כו' ובגמרא שם א"ל ההוא מרבנן כו' א"ל שלח אפי' מאה פעמים תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מניין ת"ל תשלח מ"מ א"ל כו' עשה ול"ת הוא ואין כו' ל"צ דעבר ושקלה לאם דלאו עבריה כו' והקשו בתוס' שם לפי' הריב"א ז"ל דאף דאין עשה דותה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדתה וכתבו דצ"ל לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחי ליה לגמרי יעוש"ה. והנה בס' שער המלך פ"ג מהל' נדרים הביא דיש להוכיח מהרמב"ם ז"ל דלא ס"ל להך סברת הריב"א ז"ל הנ"ל דהרי פסק הרמב"ם ז"ל שם דהנודר שלא יאכל מצה או שלא אשב בסוכה חל הנדר ואם אכל או ישב לוקה ואם כסברת הריב"א ז"ל אמאי לוקה הלא העשה דמצה וסוכה דותה הלאו דלא יחל ולא נשאר אלא העשה דכל היוצא מפיו יעשה יעו"ש שהאריך בזה. ולכאורה לפע"ד לא הבינותי הקושיא מעיקרא דהנה איתא במסכת נדרים (דף טז) זה חומר בנדרים משבועות וחומר בשבועות מבנדרים כו' ובגמרא מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי כו' אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה כו' ופי' הר"ן ז"ל בד"ה הא דאמר הנאת סוכה עלי כו' כלומר סברא הוא דלהי לא קאי אשבועה אלא אכי ידור נדר משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי שהוא אוסר על עצמו כו' אבל שבועה היינו שלא אשב בסוכה כו'. וכן פירש הרא"ש ז"ל שם דלאביי הטעם דמשו"ה דרשינן הך דלה' אנדר דמסתבר יותר משום דאוסר חפצא עליו א"כ הרי דבהדיא גלי קרא דיחול אף על דבר מצוה א"כ ל"ש לומר דהאיסור ידחה הלאו אף לפירוש הריב"א ז"ל. כיון דאמרינן דגלי קרא דקאי האיסור ג"כ על דבר מצוה והוה כמוש"כ בפירוש דגם אם יהיה מקום מצוה אסור לו לאכול ועובר אף על לאו ולקי נמי וז"פ. שוב מצאתי בעה"י בשעה"מ שם בסוף ההלכה שם שהביא לקושיות המשל"מ בפרשת דרכים בדרך מצותיך על החינוך דכתב דמשו"ה לא דחי העשה להל"ח דנדר משום דבנדר עשה נמי איכא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וקשה מהא דאיתא בריש יבמות (דף ה' ע"א) דעשה דוחה ל"ת ועשה דישנו בשאלה וגם נדר איתא בשאלה ותירץ שם בשהמ"ל בסברא זו דגזה"כ הוא מקרא דלה כנ"ל וא"כ גם לפירוש הריב"א ז"ל ניחא דגם הלאו לא נדחה ומשום דגזה"כ הוא כנ"ל

ובזה יש לישב קושיית התוס' שם ד"ה הא דאמר וא"ת אדמיפלגי בין נדרים לשבועות ליפלגו וליתני בשבועות דבשבועות נמי זימנין דחיילי וכו'. ולפי הנ"ל ניחא בפשיטות דכיון דבאמת נדר ושבועה מהראוי היה שלא לחול אף דאיכא עשה ול"ת כנ"ל אך עיקר הטעם הוא משום דגלי קרא לה' דאף בדבר מצוה חייל בנדר כיון דסתם נדר אסר חפצא אנפשיה סברא הוא דקרא דלה קאי אנדר משא"כ בשבועה דסתם שבועה הוא אסר נפשו אחפצא מסתברא דקרא דלה לא קאי אשבועה וכפירוש הר"ן והרא"ש ז"ל שם א"כ כיון דל"ל רבויא אשבועה ממילא דבשום אופן שבועה לא חייל על דבר מצוה. אך מלשון התוס' ז"ל משמע דלא פירשו כהר"ן והרא"ש ז"ל הנ"ל ושפיר הקשו יעו"ש. ובסברא הנ"ל מדוקדק ג"כ לשון הגמרא דאמר שם מ"ש גבי נדר דכתיב כי תדור נדר לה' שבועה נמי וכו' ומשמע דעיקר הטעם הוא משום קרא דלה ולא משום דהוה עשה ול"ת יעוש"ה ועיין ברשב"א ז"ל בחידושיו על נדרים שם דהקשה ג"כ קושיא זו כמו שהקשה בחינוך דאמאי לא ידחה עשה דמצה הל"ת דנדר ותירץ ג"כ כהחינוך משום דבנדר הוה עשה ול"ת וא"כ גם להרשב"א ז"ל יקשה הא אפשר בשאלה כנ"ל ונ"ל ג"כ לדידיה ז"ל משום דגזה"כ הוא מלה' כנ"ל

ב) אלא דלפע"ד בעיקר מה שעמד המשל"מ ז"ל קושייתו על החינוך דכתב בטעמא דבנדר הוה עשה ול"ת ולכאורה הגמרא דנדרים עצמה תמוה דאמאי קתני שם במתניתין קונם סוכה שאני עושה לולב כו' בנדרים אסור כו' ואמאי והא גם לכתחלה צריך להיות מותר דעשה דסוכה דוחה ל"ת דנדר דישנו בשאלה ועלה בדעתי לכאורה לומר די"ל בגמרא שם באמת לא קשה כלל די"ל דבאמת בכ"מ דוחה להעשה ול"ת דאיתא בשאלה אלא דשאני הכא דלאו משום העשה הוא דאסור אלא משום