שו"ת ברית עולם ל

תינוקות דיש להם קצבה היינו דס"ד דמקשה בפירושו דאין להם קצבה כמו ר' יוסי דירושלמי הנ"ל דהיינו דלא נדע סכום מניינן ומשו"ה מקשה אבל אליבא דהלכה י"ל כר' ירמיה דירושלמי שם וכמו דמשמע דר"י הודה לו מחמת הך מתניתין דתינוקות דפירושו דאין להם קצבה היינו דלא נתנה התורה קצבה כמה יהיו. וא"כ תינוקות מיקרי דבר שאין לו קצבה והרי כדברינו הנ"ל. ותל"י שהנחני בדרך ישרה

(ו) ודע דבהא דהבאתי למעלה בדברי התוס' במס' פסחים (דף ע"ב ע"א) שם ד"ה שקדם ומל כו' דכתבו דרישא נמי קמ"ל רבותא דנקיט ע"ש אע"ג דעשה מצוה חייב כו'. וכתב ע"ז מרנא המהרש"א ז"ל דלא הוו צריכי להכי דברישא בקדם ומל א' בע"ש לא מצי לאשכוחי באחד מהן למול בשבת ואחד אחר השבת דבהא ודאי לא טעי למול בע"ש כיון שאין זמן של אחד מהן למול בע"ש וכבר הבאתי למעלה מה שכתב בזה בחכמת מנוח שיש לכאורה לישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל. ולכאורה מדברי הירושלמי הנ"ל משמע דשפיר י"ל דשייך לאוקים בשל שבת ואחר השבת וטעה ומל של שבח בע"ש ומבואר כן בהדיא בירושלמי שם א"ר זעירא מילתיה דר' ינאי אמר והוא ששכח ומל את של שבת בע"ש מלו בשחרית ר"ז אמר סבר ר"י פטור ר' בא אמר חייב. וליידא מילה אמר ר"י בא להודיעך האיך דרך התינוקות לחלף ופירושו מבואר בק"ע שם דמלו בשחרית היינו במל של שבת ושל אחר השבת ומל של שבת בשחרית ובין הערבים מל את של אחר השבת ובעת שמל של אחר השבת ליכא תו אותו שזמנו לדחות שבת ופליגי בזה ר"ז אמר דר' ינאי פוטר בזה והיינו כמו דמשמע בתלמודין שם ור' בא אמר שר"י מחייב כיון שכבר מל של שבת לא מיקרי טרוד וליידא מילה כו' והיינו דפריך לר' בא לאיזה צורך אמר ר"י שקדם ומל של שבת בע"ש הא אפילו קדם ומל של שבת בשבת ג"כ חייב ומשני להודיעך איך דרכן של תינוקות להתחלף כלומר האיך בא לטעות ולמול את של אחר השבת בשבת וקאמר מפני שכבר טעה ומל את של שבת בע"ש וסבר דשל אחר השבת נמי זמנו בשבת עיי"ש והרי דמוקי בהדיא בירושלמי לחד מ"ד בהך אוקימתא גם במל של אחר השבת בשבת דמל של שבת בע"ש ואף דהיה יכול לאוקמי לאותו מ"ד גם במלו בשבת אלא דמלו ברישא דג"כ חייב ומ"מ מוקי לה יותר במל של שבת בע"ש דהכי שפיר טפי לאוקמי הכי דיותר שכיח דכיון דטעה בשל שבת על ע"ש. משו"ה יטעה בשל אחר השבת על של שבת וזה שכיח יותר מלמוטעי על שניהם בשבת כמבואר שם בהדיא בירושלמי שם וכן הוא בירושלמי פסחים פ"ו הל' ה' וא"כ א"ש דברי התוס' דפסחים שם כפשטן דע"כ צריכי להא דכתבו דרישא נמי קמ"ל רבותא דנקיט ע"ש אע"ג דעשה מצוה חייב דאל"כ קשה דהיה יכול לאשמועינן ג"כ חיובא בהך דמל של אחר השבת בשבת דהיינו כגון שמל בע"ש ושל אחר השבת בשבת דהכי שכיח למיטעי טפי כמבואר בירושלמי הנ"ל משו"ה כתבו התוס' ז"ל דרבותא קמ"ל דאע"ג דעשה מצוה חייב כמבואר שם

ולפי"ז נסתר מה שכתבנו למעלה דס"ל לתוס' היכא דלא מל ממש של שבת בשבת אף דהיה ראוי למול חייב על של אחר השבת כמוש"כ בחכמת מנוח וכתבתי די"ל דמשו"ה נקיט הרמב"ם ז"ל ומל שניהם. ולהנ"ל זה אינו דדברי התוס' ז"ל י"ל דנתפרש ג"כ בפשיטות כנ"ל ולכן נראה יותר כמו שכתבתי ראשונה דהא דכתב הרמב"ם ז"ל ומל שניהם רבותא הוא דאף דהיה לו למידע דלית ליה אלא תינוק אחד למול והוה קצת כדבר שיש לו קצבה מ"מ פטור וכש"כ היכא דלא מל אלא אחד דשכיח למיטעי בסברו דזהו דזמנו למול בשבת דכש"כ הוא דפטור. ואחר שכתבתי כן עיינתי עוד בלח"מ שם בפ"ב מהל' שגגות הנ"ל וראיתי שהביא בסוף דבריו ז"ל שם שהרב בעל קרית ספר כתב. דמאי דנקיט רבינו ז"ל ומל שניהם בשבת לרבותא נקטיה דה"א דכיון דלא היה לו למול אלא אחד לבד ומל שניהם ליחייב קמ"ל עיי"ש והרי זה כדברינו הנ"ל והנאני מאד שכוונתי לדעתו הגדול ז"ל חל"י: (ז) וראיתי בס' חמדת שלמה חא"ת סי' כ' שהביא קושיית הלח"מ ז"ל הנ"ל דלמה נקיט הרמב"ם ז"ל ומל שניהם גם במה דלא מחלק באיזה מל ברישא. ותירץ שם ע"פ מה דקשה בסוגיא דכריתות דף י"ט ע"ס דמקשה רבא לדינא דשמואל דבמכוין למלאכה אחרת פטור מהא דתינוקות ומשני הנח לתינוקות שכן מקלקל בחבורה חייב ומשו"ה מתעסק ג"כ חייב ואמאי לא הקשה רבא לנפשו דס"ל ג"כ מתעסק פטור. ועוד הקשה להרמב"ם ז"ל דפסק בפ"א מהל' שבת הל' י"ז דכל המקלקלין פטורין וגם במקלקל בחבורה ס"ל להרמב"ם ז"ל דפטור. וא"כ קשה מתינוקות לדינא דמתעסק ועפי"ז תירץ שם הכל די"ל דבגוף אחד ל"ש שם מתעסק כיון דחשב דהוא היתר ונמצא איסור הו"ל שוגג ולא מתעסק אלא דבשתי תינוקות דאין דעתו ורצונו דוקא לתינוק זה אלא דרצונו לקיים מצות ה' המוטל עליו והוה כמתעסק לאותו תינוק שזמנו בשבת ועלה בידו תינוק אחר וא"כ י"ל דמשו"ה נקיט הרמב"ם ז"ל ומל שניהם והיינו דטעותו היה שהיה סובר ששניהם הגיע זמנן לשבת וא"כ לא נתחלף לו תינוק בתינוק דנימא דכשמל תינוק זה היה כונתו על תינוק אחר וא"כ אינו ענין למתעסק כלל רק משום טעה בדבר מצוה עיי"ש שהאריך בדברים נחמדים בזה. והנה עיין בשיטה מקובצת הנדפס מחדש בגליון הש"ס ובחידושין שם שהביאו מתוס' לבאר אמאי לא יקשה לנפשו רק לדינא דר"נ א"ש. ובהא דנקרא בשוגג ג"כ איתא שם שני אופנים ובעיקר קושייתו דהא הרמב"ם ז"ל סובר מקלקל בחבורה פטור דמחמת זה חידש דלהרמב"ם ז"ל מיירי מתניתין דמל שניהם ולא נקרא מתעסק כלל. ולפע"ד קשה לי על פירוש זה דהנה במס' סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) הוכיחו בתוס' ד"ה מאן שמעת ליה כו' דהא דמקלקל בחבורה תליא בפלוגתא דמלאכה שא"צ לגופה דלר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור ע"כ במקלקל בחבורה פטור ולר"י דמלאכה שא"צ לגופא חייב י"ל דמקלקל בחבורה חייב כו' ושמואל דס"ל בפ' כירה (דף מ"ב) במלאכה שא"צ לגופה כר"י ובפ' ספק אכל (דף י"ט) מסיק ר"נ אליבא דשמואל הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב לאו משום דס"ל הכי לשמואל אלא אליבא דמאן דמחייב קאמר כו' עיי"ש. וא"כ אם נימא די"ל דמתניתין מיירי במל שניהם ובזה ל"ש מתעסק א"כ כדמקשה לו רבא לר"נ על דינא דשמואל למה ליה לר"נ לדחוקי דשמואל לאו אליבא דנפשו אמרה ועיין בנר תמיד מה שמפרש האיך א"ש לשמואל לפי שיטתו והך תירוצא דר"נ ע"כ דשמואל לאו אליבא דנפשו אמרה. יותר הו"ל להגמרא לשנויי אליבא דכ"ע דהיינו דמיירי מתניתין במל שניהם ובזה ל"ש כלל דינא דמתעסק. אע"כ או דגם בזה שייך מתעסק או דפשטות המשנה משמע ע"כ דגם במל אחד דינא הכי וצ"ע בזה לשיטת רש"י ז"ל דבטעה בגוף זה דסבר דהיתר הוא ונמצא איסור דלא נקרא מתעסק כלל אלא שוגג. אך בהא דכתב הרמב"ם ז"ל ומל שניהם לכאורה קשה לפרש דמשו"ה פירש כן כדי שלא יהיה שייך מתעסק דאל"כ קשה דהא פסק מקלקל בחבורה פטור כמוש"כ בס' ח"ש דקשה כנ"ל וצ"ע בזה

אך בעיקר הדין כיון דפסק הרמב"ם ז"ל דכל המקלקלין פטורין גם במקלקל בחבורה ואמאי באמת בהך דשתי תינוקות לר"א חייב וגם לר"י אינו פטור אלא משום טעה בדבר מצוה. ואמאי לא נפטר משום דהוה מקלקל בחבורה. אך בזה כבר ביאר הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בהך סוגיא דשתי תינוקות שם אהך מתניתין דמי שהיו לו שתי תינוקות אחד למול אחר השבת כו' וז"ל העיקר אצלנו מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת ולפיכך יחייב אותו ר"א לפי שהוא תובל ואינו מקלקל שיהיה פטור וכן אמרו לגבי מילה מתקן הוא ומה שפטר אותו ר"י לפי שהוא מל האחד שהיה חייב להמול בשבת ברשות ואמר הואיל וניתנה שבת לדחות לזה האדם ויש לו למול האחד מן הבנים לא יתתייב על האחר כו' עייש"ה הרי דמשו"ה חייב לר"א משום דהוה חובל ואינו מקלקל וכן לגבי מילה מתקן הוא ולר"י דפוטר הוא דוקא משום דניתנה שבת לדחות אצל אחד מן הבנים הא לא"ה חייב וה"ט משום דהוה חובל ואינו מקלקל. ונראה בהדיא דמשו"ה פירש כן משום דלשיטתו אזיל דפסק דכל מקלקל פטור גם במקלקל בחבורה ומשו"ה ביאר שהוא תובל ואינו מקלקל שיהיה פטור דהיינו כמו בכל מקלקל דפטור גם במקלקל בחבורה. אלא דלא