שו"ת ברית עולם רפד

ברי שפרע וקים ליה דאינו מן החזקה שאינם פורעים ואין מי שיכחישו אף היכא דהתובע לא הו"ל למידע כמו יורשין מ"מ סו"ס אין מי שיכחישו ותביעתם כמאן דליתא דמי והאיך נוכל לחייבם מטעם החזקה כיון דלהנתבע קים ליה וטוען ברי שפרע ואינו מן החזקה ודמי להא דיבמה דלא נוכל לאוסרה מלהנשא מטעם מזקה אף דברור לנו מטעם חזקה שנבעלה מ"מ כיון דטוענת ברי דלא נבעלה מהימנא לגבי נפשה ומותרת גם לאחריני כמן כן כאן אף דל"ד זל"ז דשם טענתה דלא נבעלה אינה נוגעת לשום אדם אלא לגבי נפשה וכיון דמהימנא נעשית כחתיכה דהתירא כנ"ל משא"כ בנתבע ת"ז דבטענתו פרעתי מפסיד לאחריני מ"מ קצת סעד יש להביא מזה להמרדכי כיון דסו"ס הטוען טוען שמא ובמה נוציא ממון וצ"ע בזה

(ד) ומה שהשיג על מה שכתבתי דלאוסרה ע"ב ילפינן דבר דבר מממון ובעינן עדות ברור כמו בממון. והשיג ע"ז דהרי לא לכל מילי יליף מממון לענין עדות דהרי בנמצא אחד מהן קרוב או פסול דלר"י במס' מכות (דף ו ע"א) בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר ולפירוש רש"י ז"ל שאני נפשות מממון משום והצילו העדה וא"כ בלאוסרה דמי לדיני ממונות. ולתוס' ז"ל דפירשו משום דבממון ע"א מחייב לשבועה א"כ דמי לאוסרה לנפשות והרי דלא נלמד מממון. גם בזה לא הבינותי כלל השגתו עלי מלבד ממה שכתבתי לשיטת בה"ג דס"ל כן ולא דכ"ע היא וכי מוכרח בה"ג ז"ל לפרש כשיטת התוס' הנ"ל וי"ל דפירש כרש"י ז"ל ולענין קושיית התוס' על רש"י ז"ל עיין במהרש"א מה שיש לישב. וביותר אני תמה עליו דהלא כתבתי לשיטת בה"ג דכתב כן להלכה והרי אנן קיי"ל כרבי שם במכות דס"ל דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות שוין בזה. וכן פסק בש"ע חו"מ סי' ל"ו. ועוד דהרי הא דילפינן דבר ערוה דבר דבר מממון סתם משנה היא בסוטה (דף ל"א) ורבי היא. ורבי ס"ל במכות שם דשוים דיני ממונות לדיני נפשות גם לענין זה. ועוד יש לחלק בענין זה כמובן. וגם בעיקר חידושו שכתב כ"ת דלתוס' ז"ל לאוסרה ע"ב דמי לדיני נפשות דעדותן בעלה משום דע"א לא מהני בזה וכתב שכן מצא באחרונים דמחלקים כך. כבודו לא ציין באיזה מקום ואנכי לא ראיתי זאת. אך לולא דבריהם לפע"ד לכאורה לא נראה כן. אף שלכאורה כן כתבו התוס' להדיא במס' מכות שם ו' ע"א ד"ה שמואל דלשיטתם הנ"ל שוים דבר ערוה לד"נ עיי"ש. אך כשנדקדק היטב בדבריהם ז"ל לכאורה נראה להיפך דכתבו שם ד"ה שמואל כו' קשה האיך מצאנו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד וטעם דפרישית לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט וכו' עיי"ש, ולכאורה דבריהם ז"ל צריך ביאור דלמה כתבו בטעמם ז"ל דמש"ה בגט פסיל עד קרוב משום דדמי לד"נ דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד ואח"כ סיימו דגם הטעם דפירשו לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט דהלא אף אם לא היה נוגע להיתר א"א דהוא מיתת ב"ד דהוי כד"נ מ"מ פוסל עד קרוב לשיטתם ז"ל דמש"ה בממון אינו פוסל משום דע"א מחייב שבועה וזה ל"ש בגט וכמו שסיימו ז"ל אח"כ. לכן נלפע"ד די"ל דבאמת ס"ל לתוס' ז"ל דאף בשאר דבר ערוה דל"ש בה הטעם כדיני ממונות מ"מ י"ל דאין עד קרוב פוסל השאר וכמו שכתבנו כיון דכל הדין דבעי בדבר ערוה שני עדים ילפינן מממון וכיון דבממון אינו פוסל קרוב יהיה מאיזה כעם שיהיה אף דל"ש זה הטעם בדבר ערוה מ"מ מהיכא תיתי יפסול הקרוב כל העדות בשאר דבר ערוה כיון דבממון אין כונת התורה לזה וע"פ שנים עדים כשרים יקום דבר אף אם יהיה אצלם עוד קרוב ומנ"ל להוסיף בעניני ערוה וע"כ דמי לממון גם לשיטת התוס'. אלא דעיקר טעמייהו ז"ל במכות שם ד"ה שמואל דמקשו האיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים וכו' ומגט קשיא להו משום דדמי לד"נ דשרינן א"א שיש בה מיתת כ"ד כמו שכתבו שם וא"כ אף דלא נוכל ללמוד זאת מדכתיב דבר מ"מ יש בה חומר ד"נ והיה לנו להחמיר בזה. אך משום דיש לדחות דהרי אף אם הוא ד"נ מ"מ גם בנפשות עיקר הטעם ס משום דע"א לא מהני מידי ע"ז סיימו דטעם דפירשו לעיל גבי ד"נ שייך נמי בגט וזה לפע"ד ברור וא"כ נסתר כל בנינו. אך אף אם לו יהיבנא לו סברתו ג"כ א"ש כנ"ל. שוב עיינתי וראיתי בתומים (סי' צ ס"ק י"ד) ולכאורה משמעות דבריו ז"ל משמע דהא דס"ל לתוס' דבגיטין דינו כד"נ עיקר הטעם משום דאין ע"א מועיל שם ולטעם רש"י ז"ל שוה לדיני ממונות וכמו שכתב כ"ת אך גם לדבריו ז"ל א"ש בפשיטות דביאר שם בטעם ממון דאינו פוסל עד קרוב משום דהשנים הנשארים מועיל מטעם בירור ולא מטעם עדות עיי"ש. וא"כ אין ענין כלל להך גז"ש דדבר דבר ואין להאריך בזה כי מלבד כ"ז א"ש בפשיטות כנ"ל וא"צ לפנים

(ה) וכן מה שהשיג על מה שכתבתי ע"פ סברת מרן הגאון מוהר"ח ז"ל דהיכא דמכחשת ל"מ החזקה אך בהתראה כבר הודית דכן הוא ונתישב הבה"ג מקושיית הרא"ש ז"ל וכן קושייתו על הבה"ג דשפיר מקשה לריבר"י דתבר א"צ התראה ול"מ חזקה גם לקטלא וע"כ דמיירי שראו כמכחול כנ"ל. וע"ז מקשה דלר"י בר"י דס"ל דגם בע"ה לא בעי קבלת התראה ול"ש לדידיה חילוק זה וכמו תחלת דבריו שכתב כ"ת. גם בזה לא הבינותי דבריו כלל דמה ענין בה"ג לדין דר"י בר"י. הבה"ג להלכה פסק כן ולר"י בר"י באמת י"ל דגם בע"ה כיון דלא צריך קבלת התראה ל"מ כדרך מנאפים אלא צריך כמכחול בשפופרת אך מ"מ לא יוכלו העדים לומר לאוסרה ע"ב באנו דלמה התרו בו ומש"ה מקשה מאשה מבירה וכבר נתבאר למעלה מזה וז"פ. שוב אחרי זמן רב השגתי ס' מהר"ם מינץ וראיתי שהביא שם (סי' כ) דברי הבה"ג וקושיית הרא"ש עליו ותירץ שם קצת כעין מה שכתבנו דבטוענת ברי ל"מ החזקה אך בהתראה כיון דנהרגת אינה נאמנת לגבי זה ממילא נגרע חזקתה לזה ג"כ. ולהנ"ל בלא"ה א"ש כיון דקיבלה התראה הרי הודית דנבעלה כנ"ל ותל"י שכוונתי בעיקר הדבר לדעתו הגדולה ז"ל

(ו) ומה שתמה על מה שכתבתי דלכאורה צ"ע אמאי לא נימא דיכולין לותר לאוסרה ע"ב באנו אף דל"מ כדרך מנאפים מ"מ אולי הם חשבו דמהני לאוסרה ע"ב. ותמה הרבה ע"ז דהאיך נטעון להם שכונתם לאוסרה מה דלאו דינא הוא. ידידי אם כי מודינא לו דיש לסתור דבר זה בפשיטות ואנכי לא כתבתי לו זאת לדבר ברור ולא לתרץ בזה קושייתו רק הערה בעלמא דצ"ע בסברא זו אמאי לא נימא כן והיינו כיון דהם לא עשו דבר דבהרגו אין נהרגין רק התורה חייבתן על מחשבתן אשר זממו ואמאי לא נימא דאולי חשבו לאוסרה ולא היתה מחשבתן להרע כ"כ דלאו כ"ע דיני גמירי לידע מה שחידש הבה"ג אף שפסק כן דין זה אינו מפורש וצריך ביאור בסברת הדבר. אך מ"מ אני מבטל דברי מה שלא נראה כן משום א' מרבוותא קמאי ז"ל. אמנם מה שכתבתי על דברי רבינו ירוחם ז"ל שכתב להיפך דלקטלא צריכין כמכחול בשפופרת ולאוסרה די כמנאפים ויקשה ג"כ מה דמקשה בגמרא והא יכולין לומר לאוסרה ע"ב באנו וכתבתי די"ל דהם חשבו דלאוסרה צריכין ג"כ להעיד כמכחול בזה א"ש יותר כיון דמועיל עדותן גם לזה אלא דלא היו צריכין להעיד כ"כ והיה די בכדרך מנאפים יש סברא לומר דאולי חשבו העדים דצריך להעיד כן גם לאוסרה. ולכאורה היה באפשר קצת להוכיח לסברתי הנ"ל מדברי התוס' סנהדרין (דף מא ע"א) ד"ה אי נמי כו' וא"ת אכתי מצי אמרי לפוסלו בעדות באנו דבא על הערוה פסול לעדות וכו' ולכאורה דברי התוס' ז"ל צריך ביאור דמאי מקשו דאי נימא דכונת העדים לפוסלו לעדות לא הו"ל להעיד שעבר באיסור חמור דערוה ודי היה להם להעיד שעבר על איסור לאו דחמס דפסול לעדות ואם דהיה דעתם לפוסלו גם בדבר חמור כמו בדיני נפשות הנה בסנהדרין שם (דף כז ע"א) פליגי שם ר"מ ור"י בהוזם בדיני ממונות אי פסול לד"נ ולר"מ פסול ולר"י כשר וא"כ י"ל דר"י בר"י ס"ל כר"מ דחשוד לקל חשוד לחמור וכמו דבאמת קיי"ל כן בש"ע חו"מ (סי' לד ס"ח) וא"כ אם דעת העדים לפוסלו לעדות אף לדיני נפשות מ"מ יכלו להעיר עליו דעבר אלאו ועיין בתומים (סי' לח) שהאריך בענין זה ודבריו הק' מתוקים